"הוא היה אחד הילדים המיוחדים. הקרין שמחה ושימח כל בן אדם. הייתה לו קרבה עם כל אחד, ולא משנה מי הוא היה", אומר ל'דבר' יעקב דיסקינד (56), אביו של שמחה בונם דיסקינד, שנהרג באסון בהילולה במירון בחמישי האחרון. "קיבלנו מתנה, ואנחנו מודים לקדוש ברוך הוא על השנים שזכינו לגדל אותו. כמו שאנחנו לא שואלים למה הקב"ה נתן לנו מתנה, אנחנו לא שואלים למה הוא לוקח לנו אותה. למדתי שהפסוק 'בן-אדם, הנני לוקח ממך את-מחמד עיניך' (יחזקאל כ"ד, ט"ז), מתקיים".

שמחה בונם דיסקינד למד בכולל של חסידות גור בבית שמש. הוא היה בן 23 במותו, והותיר אחריו את מלכי אישתו (22), ילדה בת 3 וחצי, ותינוק בן 9 חודשים. הוא בנם התשיעי מתוך 14 של חווה ויעקב דיסקינד, מקהילת חסידי גור, שמתגוררים בשכונת הדר בחיפה. כינוי החיבה שלו במשפחה הוא בונים.

במשפחת דיסקינד ל"ג בעומר היה תמיד שמחה כפולה, עד השנה. מלבד החג זהו יום הנישואין של הורי המשפחה יעקב וחווה, שנישאו 36 שנים בדיוק לפני האסון. בביתם, בבניין דירות ברחוב רבי עקיבא בשכונת הדר בחיפה, יושבים שבעה. "הוא היה אדם של ואהבת לרעך כמוך. זה לא סתם שנפטר בזמן שנפטרו תלמידי רבי עקיבא", אומר פנחס קוז'יץ, בן דודו.

שלט על הקיר בשבעה של שמחה בונם (בונים) דיסקינד (צילום: שי ניר)

את המשפחה הם מגדירים 'מגוונת' ביחס לעולם החרדי. "אנחנו משפחה פרקטית", אומרת האחות הבכורה, ברכי, "האמירה אצלנו בבית היא שאם לא מתאים לך ללמוד, אז לך לעבוד. זה התחיל מאבא שהחלום שלו היה להיות אברך בכולל, אבל כשכבר היו לו שלושה ילדים הוא ויתר על החלום והתגייס לצבא, כדי שיהיה לו אישור לעבוד להביא פרנסה. שלושת הבנים לפני שמחה בונם התגייסו גם הם לצבא. כשבונים הלך ללמוד בכולל, זה היה ברור לכולנו שהוא אמור להיות שם. שזה הייעוד שלו. לגדול ולהיות רב ומנהיג גדול".

האם, חווה: "קיבלנו נשמה גדולה, הקרבה אליו הרימה את המשפחה"

"כשלאט לאט התחלתי לחשוב שקרה משהו איום ונורא, אמרתי לעצמי, שאני לא הולכת להגיד שהוא היה הפרח המובחר", אומרת האם חווה (54), מורה בתיכון 'בית יעקב' בחיפה. "אחד המשגיחים בישיבה (כך נקרא איש צוות חינוכי, ש.נ.) אמר עליו שהוא נולד ללא יצר הרע. אבל זה שאחד ככה, זה לא אומר שהאחרים, שצריכים להתמודד עם יצרים כאלה, הם פחות ממנו."

"האחים שלו אומרים עליו כמה שהוא מושלם. הוא היה מתחשב בכולם בצורה לא רגילה. כל הילדים שלי אומרים שהוא טוב. שהוא אוזן קשבת לכולם והיה מקשיב שעות. כל אחד מהם שרצה לשפוך את הלב עשה את זה אצלו. לאספות הורים אבא שלו היה אומר שהוא הולך ל'נחת'. אחד המורים היה גם קם לפניו, והיה אומר 'בפני אבא של שמחה בונם צריך לקום לכבודו'".

"מאוד מאוד כואב לנו והוא מאוד חסר לנו עכשיו. אנחנו מבקשים שהקב"ה יעזור לאלמנה ולילדים ולמשפחה. לחזק ולהתחזק. אנחנו שלמים עם הקב"ה שזיכה אותי להיות אמא שלו כמעט 24 שנים. קיבלנו נשמה גדולה, והזכות הזו והקרבה אליו, זה רק הרים את המשפחה".

האח, פנחס מנחם: "אהב את האופי המיוחד של כל אחד במשפחה"

גם עבור אחיו ואחיותיו היה בונים דמות ייחודית. "אני הבכורה ואמורה למות ראשונה", אומרת האחות ברכי,  מורה לאנגלית באולפנה ועובדת פיקוח בחינוך החרדי. "אני לא אמורה לקבור את האח הכי מתוק שלי. תמיד עושים אידאליזציה של המת, אבל עליו באמת אי אפשר להגיד מילה אחת רעה. היה לנו טוּ‎ב גדול".

"הכרתי הרבה חסידים. עליו אני יכולה להגיד שהוא היה הכי חסידי מכולם, אבל יחד עם זאת הכי מנצ'. החסידות לא פגעה באישיות שלו, והוא היה תמיד עם מאור פנים וחביב לסביבתו. הוא היה מתקשר אל כולם בימי ההולדת שלהם. הוא היה הכי חסיד גור וגם הכי אנושי שיש".

פנחס מנחם (19), אחיו של שמחה בונם, סיפר כי הלך באותו מסלול לימודים כמו אחיו. "כשהגעתי ללמוד אמרו "הגיע עוד ילד של דיסקינד ללמוד", אז הבנתי איזה רושם הוא השאיר על הצוות החינוכי".

פנחס מנחם מספר שמסלולי החיים השונים של בני המשפחה לא תמיד התקבלו בעין יפה בסביבתו של שמחה בונם, ושהוא התמודד עם היחס הזה בדרכו הייחודית. "לכל תלמיד תורה יש את הקשיים שלו. לשמחה בונם היו קשיים שחבריו לעגו לו שהמשפחה שלו מגוונת, שאחיו התגייסו לצבא. הוא היה יכול להישבר מזה ולשאול 'גם אותי לא רוצים?' אבל הוא לקח את זה למקום של גאווה. למקום שהוא אהב את המשפחה ואת האופי המיוחד של כל אחד".

האח אפרים ישראל מספר: "הוא היה בן אדם שאם הייתה מחלוקת, הוא ביקש לא לדבר על המחלוקת, ושיש להפסיק את המחלוקות בישראל. שבית המקדש חרב בגלל שנאת חינם. שהגיע הזמן להתאחד, ושיפסיקו עם ההתלהמות".

ליל האסון: "לא חשבתי שזה יקרה דווקא לנו"

זו הייתה הפעם הראשונה בחייו שנסע להשתתף בהילולה במירון, וגם האחרונה. האב יעקב לא רצה שייסע. הוא לא מנע מבעדו אבל התקשר לשכנע אותו לרדת מזה אך זה היה כבר כמה שעות אחרי שנסע. אמו חווה היא זו שרכשה עבורו את כרטיסי הנסיעה.

בליל האסון, ככל שהידיעות התאספו, חווה לא ישנה. היא קראה בעמידה בתהילים, בלי להפסיק, "לא רק בשביל בונים, בשביל כולם". בין בני המשפחה התרוצצו הודעות ושיחות טלפון בניסיון לאתר את הבן והאח.

ברכי האחות הבכורה: "היה לנו ברור שאם הכל בסדר הוא ישלח הודעה. הוא יעשה הכול להודיע לנו ולהרגיע אותנו. אמרנו, אולי לא יצר קשר כי אולי נפצע קל, אולי לא הייתה קליטה. אמרתי לכולם "ברור שנמצא את בונים" וחשבתי כמה נורא עצוב לי על כל המשפחות האחרות שקרה להן האסון. לא חשבתי שזה יקרה דווקא לנו".

חווה: "אמרתי לעצמי, בונים לא היה נדחף. תמיד כשהיה מגיע אוטובוס והרבה אנשים היו רוצים לעלות עליו, גם אם זה היה מלחיץ לקראת כניסת השבת, הוא לא הסכים לדחוף. הוא תמיד היה אומר "כשאגיע אגיע" ושזה בסדר ושאין לאן למהר ושבאוטובוס הבא יהיה מקום. ברור לי שהוא לא היה בנדחפים".

שמחה בונם דיסקינד ואחיו אפרים ישראל (צילום: נתן לזרי)

האח אפרים ישראל: "כששמרתי בצוק איתן הרגשתי שיש מלאך ששומר עלי"

האח אפרים ישראל, ששירת בגדוד הנח"ל החרדי "נצח יהודה", זוכר שיחת טלפון שהייתה לו עם שמחה בונם בימי מבצע צוק איתן. "הייתי בקיבוץ נירים בזמן המבצע ואבטחתי תחנת אוטובוס בקיבוץ נירים. מאוד פחדנו מהמנהרות (מנהרות הטרור של החמאס, ש.נ). דיברתי עם בונים בטלפון בזמן שלמד בישיבת "שפת אמת" בירושלים. סיפרתי לו בשיחה מה קורה איתנו ואיפה אני נמצא ומה אני עושה. הוא אמר לי "אנחנו פה לומדים ברציפות כמו בתקופת שובבי"ם. (ראשי תיבות של ששת הפרשות הראשונות של ספר שמות: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים ,אותן נהוג ללמוד ברציפות ואינטנסיביות)".

אתה בחזית, והוא בכולל לומד. לא היה לך קשה?
"ההיפך. זה נתן לי הרבה מאוד כוח. הרגשתי שיש לי מלאך ששומר עלי".

"כן מחדל או לא מחדל, אלו אנשים שצריכים לברר את האחריות שלהם עם הקדוש ברוך הוא"

לשאלה האם היא כועסת על האחראים לאירוע במירון אומרת חווה: "זה לא קשור אלינו. אנחנו אנשים פשוטים. כן מחדל או לא מחדל, אלו אנשים שצריכים לברר את האחריות והמעשים שלהם עם הקב"ה. אני חינכתי את הילדים שלי שכשרואים עוולה, זה בין מי שעושה את העוולה לבין בורא עולם. יש אנשים שצריכים להיות אחראים ואני בטוחה שהם לא ישנים בלילה עכשיו. אני בטוחה גם שמי שצריכים לשפוט אותם, גם הם לא ישנים בלילה.

"ראיתי שבאת לפה אלינו לשאול שאלות, וחשוב לי להעביר את המסר שמחלוקות בכל המגזרים וכל התחומים היא אש לאוכלה. אין סיבה שעם ישראל בארץ ישראל לא יאהבו אחד את השני. את הפרגון והאהבה צריך להראות לא רק באסונות. אחת החברות שלי אמרה לי בשיחה שצריך לראות שאנשים לא ירמסו אחד את השני גם בחיי היומיום".

יעקב: "הוא אהב לדאוג שכולם יהיו שמחים. נתן מילה טובה, עידוד, עזרה. הוא היה מאחד הנפילים שאתה לא יודע איך זכית בהם. אני קיבלתי 14 מתנות. כל אחד מילדיי הוא מתנה אבל בונים היה המתנה בשביל כולם. המהות שלו הייתה לחבר, לאחד."