עליית הפועל ירושלים, מועדון הכדורגל הראשון בישראל שנמצא בבעלות אוהדיו, לליגת העל היא בוודאי רגע מרגש עבור אוהדי הקבוצה ורגע היסטורי בתולדות המועדון, שחזר לליגה הראשונה אחרי 21 שנים. אבל היא גם אירוע מכונן בתולדות הכדורגל הישראלי, אירוע בעל משמעויות חברתיות וכלכליות רחבות יותר.
בכדורסל זה כבר קרה עם הפועל "אוסישקין" תל אביב, ועכשיו הפועל "קטמון" ירושלים עושה את זה בכדורגל. כשבוחנים את ההתפתחות ההיסטורית של ניהול מועדוני הכדורגל בישראל, מבינים, שאוהדי הפועל ירושלים עשו היסטוריה. לא פחות.
הפועל ירושלים נשרה לפני 14 שנה לליגה השלישית בישראל והייתה בנקודת שפל היסטורית. הבעלים אז, יוסי סאסי, היה מסוכסך עם היו"ר, ויקטור יונה, וממועדון מפואר בכדורגל הישראלי, שקיים מאז 1926, נותר בעיקר העבר. לאוהדי רבים נמאס מהניהול הכושל והם ניסו לרכוש את הקבוצה, אבל לא הצליחו לגייס די כסף. בצעד של מחאה ורגע לפני ייאוש, גרעין גדול של אוהדים אדומים עזב את הקבוצה המקורית, רכש את הפועל מבשרת ציון המתפרקת מליגה א', והקים את קבוצת הספורט הראשונה בישראל, שמוחזקת ומנוהלת בבעלות אוהדיה, "הפועל קטמון".
***
כדי להבין עד כמה הצעד של אוהדי ירושלים היה מהפכני, צריך לדלג אחורה בזמן לתחילת שנות ה-90, כשהספורט בישראל היה בשליטה בלעדית של מרכזים פוליטיים: מכבי, הפועל, בית"ר ואליצור. המודל הפוליטי בא לידי ביטוי בתמיכה כלכלית של המרכזים בקבוצות הספורט ובהזדהות פוליטית של אוהדי הקבוצות עם המפלגות. שתי אגודות הספורט המזהות ביותר מבחינה פוליטית היו: בית"ר ירושלים, שזוהתה עם הזרם הרביזיוניסטי ותנועת חירות, ואגודת הפועל תל אביב, שזוהתה עם ההסתדרות הכללית ומפא"י.
השינויים הכלכליים שעברה החברה בישראל והמעבר לכלכלה קפיטליסטית, שבה המשק הפרטי נעשה דומיננטי יותר ותעשיות לאומיות הופרטו, לא פסחו על הספורט. קבוצת הכדורגל של מכבי חיפה נרכשה במאי 1992 על ידי יעקב שחר, והפכה לקבוצת הכדורגל הראשונה בישראל שעברה לידיים פרטיות. שנה אחר כך גם היריבה העירונית, הפועל חיפה, נרכשה מידי ההסתדרות על ידי רובי שפירא ז"ל; וכעבור שנה נוספת, מכבי תל אביב נרכשה על ידי קבוצת "מופת", בראשותו של לוני הרציקוביץ. המגמה נמשכה עד שבינואר 2000 כל קבוצות הכדורגל בליגה הראשונה היו בבעלות פרטית.
***
שינוי אופן הניהול של קבוצת הכדורגל, מניהול פוליטי לניהול כלכלי, החדיר לספורט את התפיסה הקפיטליסטית, והשפיע על היחסים בין מועדוני הכדורגל לאוהדיהם. האוהד הפך מפעיל ונאמן פוליטי לצרכן, ללקוח. שני המודלים השתמשו באוהדים לטובת השגת רווחים: המודל הפוליטי מחפש קולות בקלפי, המודל הכלכלי מחפש רווח כספי. בשני המודלים האוהד פאסיבי ואין לו השפעה על קבלת ההחלטות במועדון.
המודל השלישי, "מועדון בניהול ובעלות אוהדים", הוא מודל חלופי, שמאפשר לאוהד להיות משקיע ושותף בקבלת ההחלטות ובכך לקחת את גורל הקבוצה לידיו. גם קבוצות פאר אירופאיות כמו ברצלונה, ריאל מדריד ובאיירן מינכן מנוהלות על ידי חברי מועדון, שהם נבחרי ציבור; ויש דוגמאות נוספות מהעולם למועדונים קטנים יותר בליגות נמוכות שמנוהלים במודל הזה.
בראשות הפועל ירושלים עומד היום דירקטוריון רחב והנהלה מצומצמת המונה שבעה נציגים, ארבעה מהם נציגי האוהדים, שנבחרים מדי שנה בבחירות דמוקרטיות. המועדון נתמך גם באנשי עסקים וספונסרים, בניסיון לשלב בין האידיאולוגיה למציאות הכלכלית. החיבור בין האוהדים, הקהילה וקבוצת הכדורגל בא לידי ביטוי בערכים משותפים מוסכמים ופעולות חברתיות תואמות: מחלקת ילדים גדולה ומתפתחת, קבוצות נשים, מרקם חברתי מגוון של אוהדים, תמיכה בקהילת הלהט"בים וגם יוזמות חברתיות קהילתיות כמו "ליגת השכונות".
העלייה של הילדים:
800 בנות ובנים מתחת לגיל 16 היו אמש בטדי.
זה שלכם ♥️ pic.twitter.com/SvXWNbWnlM— Hapoel Jerusalem FC (@HapoelJLMfc) May 1, 2021
***
הפועל ירושלים היא הראשונה לחוות הצלחה עם פרויקט האוהדים שלה בכדורגל אבל היא לא המועדון היחיד. אוהדי הפועל פתח תקווה, מכבי קביליו יפו, בית"ר נורדיה ירושלים והפועל רובי שפירא חיפה, עירוני אשדוד והפועל אדומים אשדוד (שעלתה לליגה הלאומית) יכולים להסתכל על "עמותת אוהדי קטמון" ולשאוף מוטיבציה ואופטימיות. הדרך שלהם אומנם עוד ארוכה, אבל בסופה יש נחת.
ניהול עצמי הוא אמצעי להשגת מטרה חברתית: החזרת השליטה על גורלך. לאוהדי הכדורגל יש יעד קטן וצנוע, להחזיר את השליטה במועדון לאוהדים ולאנשים שראויים לכך ולהיות שותפים גאים בקהילה שלהם. זה אולי נשמע פשוט, אבל אם זה היה כל כך פשוט, כולם היו עושים את זה. הפועל ירושלים תיזכר לנצח כראשונה שעשתה זאת כל הדרך מליגה ג' ועד ליגת העל.
