דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שישי י"ט באדר ב' תשפ"ד 29.03.24
20.4°תל אביב
  • 21.7°ירושלים
  • 20.4°תל אביב
  • 21.9°חיפה
  • 19.4°אשדוד
  • 18.2°באר שבע
  • 25.0°אילת
  • 21.2°טבריה
  • 19.1°צפת
  • 18.7°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
עבודה

"המטרה שלנו היא להוציא את המשוקמים לשוק העבודה"

ביקור במפעל שיקומי למתמודדי נפש: "אלה חבר'ה שכל כך רוצים לעבוד, והם באים באמת לעבוד. אנחנו פה כמו משפחה, אני אוהבת אותם והם אותי, וזה שווה הכל"

(צילום: הדס יום טוב)
(צילום: הדס יום טוב)
הדס יום טוב

המפעל המוגן של עמותת 'שיקום אחר' שוכן בבניין משרדים ישן באזור התעשייה של פתח תקווה, בין בתי דפוס, מפעלי טקסטיל קטנים ובנייני משרדים, מבחוץ הוא נראה כמו עוד בניין אפור גנרי באזור תעשייה מלוכלך ורועש. אך כשדלתות המעלית נפתחות בקומה השנייה מיד מבינים שמדובר במקום אחר: חם, רך, מכיל ומלא באתגרים.

"מפעל מוגן זה מקום שמספק גם מסגרת יומיומית למתמודדים שמגיעים למלא את זמנם ולהעסיק את עצמם במסגרת שהיא דומה לעבודה, וגם תהליך שיקום שמלווה בנשות מקצוע", מסבירה ל'דבר' מירב בן דור הלוי, עובדת סוציאלית בהכשרתה ומנהלת השיקום של המפעל. "המסגרת היא יומיומית. המשוקמים  מגיעים לכאן בבוקר, 3-5 פעמים בשבוע. הם עובדים, ותוך כדי העבודה אנחנו מקנים להם מיומנויות שקשורות לעולם העבודה".

בישראל קיימים כ-80 מפעלים מוגנים שונים. ובמפעל של "שיקום אחר" עוסקים במלאכות רבות מאריזת מוצרים ומתנות עבור חברות ומעצבים, עיסוקים הכוללים נגרות, ועד לעיצוב גרפי והכנת שעונים מעוצבים.

המשוקמים במפעל הם מתמודדי נפש בעלי נכות של 40% ומעלה, הזכאים לשיקום תעסוקתי במסגרת סל השיקום בביטוח הלאומי. במסגרת המפעל השיקומי הם עובדים בעבודות קלות יחסית ומקבלים ליווי ושיקום ברמה האישית לצד הכשרה וכלים להשתלבות בשוק העבודה.

"הרבה פעמים מתמודדי נפש מרגישים מודרים מהחברה, ועבודה היא חלק מאוד משמעותי בחיים, שנותן לאדם סיבה לקום בבוקר. אדם צריך להרגיש שהוא יצרני, שהוא נחוץ, שהוא חלק מקהילה".

אל המפעל השיקומי מגיעים נפגעי נפש מכל הסקאלה: מאנשים שחוו ירידה קוגניטיבית בעקבות משבר, נפגעי פוסט טראומה ותשושי נפש, עד לסובלים מהפרעות אישיות וממחלות כמו סכיזופרניה והפרעה דו-קוטבית, שבעקבות הפגיעה או המחלה נפגע התפקוד הרגיל שלהם, והם לא יכולים כעת להשתלב בשוק העבודה הרגיל.

מירב הלוי: "המטרה שלנו בסופו של דבר, היא להוציא את המשוקמים לשוק העבודה" (צילום: הדס יום טוב)
מירב בן דור הלוי: "יש לנו כאן נגריה, חדר מחשבים, חלל עבודה יצרנית ועוד. אצלנו האדם הוא במרכז" (צילום: הדס יום טוב)

"במפעל שלנו מועסקים כעת כ-50 משוקמים, צעירים ומבוגרים, חלקם עבדו בעבר בשוק הפתוח וחלקם לא", מספרת בן דור הלוי. "יש לנו כאן נגריה, חדר מחשבים, חלל עבודה יצרנית ועוד. אצלנו האדם הוא במרכז. חוץ מהעבודה כאן, אנחנו נמצאים בקשר עם מסגרות המגורים ומשתדלים להקיף את חיי המשוקמים בצורה הוליסטית, אנחנו נוכחים בכל תהליכי השיקום שלהם".

 לא עבודה שיקום תעסוקתי

בן דור הלוי מקפידה להגיד כי המפעל השיקומי אינו מהווה תעסוקה במסגרת יחסי עובד-מעביד, ולכן המשוקמים בו לא מקבלים שכר. לבד מקצבת הביטוח הלאומי, המשוקמים מקבלים סכום צנוע של גמול שיקום, בין 600 ל-800 שקלים. "המטרה שלנו בסופו של דבר, היא להוציא את המשוקמים לשוק העבודה", אומרת בן דור הלוי. ומתגאה בכך שמאז היציאה ממשבר הקורונה השתלבו בשוק העבודה שלושה משוקמים המלווים כעת בתעסוקה נתמכת, וב-2019 יצאו לשוק העבודה כ-30% מהמשוקמים במפעל.

"הרבה פעמים מתמודדי נפש מרגישים מודרים מהחברה, ועבודה היא חלק מאוד משמעותי בחיים, שנותן לאדם סיבה לקום בבוקר. אדם צריך להרגיש שהוא יצרני, שהוא נחוץ, שהוא חלק מקהילה. חלקם באים ואומרים לי, אני צריך יותר כסף. אני אומרת להם, קדימה, בואו ננסה להשתלב בשוק הפתוח, ותעבוד בעבודה עם שכר הולם. לצעירים בניהם אני אומרת תמיד, אתם כאן לשנה-שנתיים. המוטו שלי הוא שלכל אחד יש זכות לחיות בכבוד בתוך הקהילה, ועל החברה מוטלת האחריות והחובה לתת הזדמנויות שוות".

למרות הגישה החיובית של בן דור הלוי, חסמים וקשיים נפשיים וגם חוסר מודעות ציבורית, מונעים ממשוקמים להצליח לצאת לשוק העבודה, חלקם נשארים במפעל השיקומי גם 10 שנים ויותר. "ישנם חסמים רבים של מוגנות, של פחד להשתלב גם תעסוקתית וגם חברתית בשוק הפתוח, פחד שלא ידעו לקבל ולהכיל אותם, וגם פחדים של המחלה או ההפרעה באופן כללי", היא אומרת.

"אנחנו עוסקים בללמד על שוק העבודה, אבל יש גם כאלה שנמצאים במצב שהם לא יכולים לצאת לשוק הפתוח, כי הם לא יודעים לתקשר או לקבל סמכות, חלק מבוגרים שלא כל כך יכולים להשתלב בשוק העבודה או שפעמים רבות גם לא רוצים. עולם העבודה דורש היום המון ידע ממוחשב, המון עמידה בלחצים, ויש כאלה שזה מאוד קשה להם".

"עוד מעט אני יוצאת לשוק הפתוח"

הדס (29) מגני תקווה, נמצאת במפעל המוגן כשלושה חודשים. היא התחילה את השיקום בשיא הסגר השני. לפני כן, היא עבדה במפעל ברמת גן, עד שנסגר. "אני אוהבת להיות כאן, אבל אני כאן בינתיים, עד שאני אמצא עבודה בשוק הפתוח", היא מצהירה מיד.

"אני רוצה לעבוד במספרה", מספרת הדס, שלמדה ספרות לפני שהגיעה למפעל השיקומי, אך טרם יצא לה לעבוד בתחום. "היום, יותר מאוחר, יש לי פגישה ראשונה עם המלווה התעסוקתית, ואני עוד מעט יוצאת לשוק הפתוח", היא אומרת בגאווה. "אני מאוד מתרגשת".

הדס אומרת שבמפעל השיקומי עובדים איתה בעיקר על הגעה לעבודה בזמן ועל לבוש והתנהגות הולמים בעבודה. "אני יודעת שצריך להתלבש כמו שצריך, בלי חולצות קצרות מדי ובלי חולצות בטן. אני יודעת שיש סיכונים בעבודה, ושצריך לשמור על עצמי".

"נכון, לכל אחד יש את הג'ננה שלו, אבל בשבילי להיות בסביבה נורמאלית זה מאוד חשוב. מקום שהדיבור בו הוא לא רק על מחלות ועל קשיים. אני רוצה גם סתם שיחות עם אנשים"

את המוטיבציה שלה לצאת לשוק העבודה, הדס מסבירה בעיקר כעניין כלכלי: "אני עושה פה רק 800 שקל, מה זה 800 שקל? אפילו את הקניות שלי זה לא מכסה", היא אומרת. "אני יודעת שבשוק הפתוח יש שכר יותר טוב, ואני רוצה לקבל משכורת. לפחות 4,000 שקלים לחודש, ואני אגיע לזה".

מיכל (58) נמצאת במפעל המוגן כבר 5 שנים, על אף שעבדה במסגרת תעסוקה רגילה בעבר. מיכל מתמודדת עם סכיזופרניה כבר מגיל 23, וכיום מתגוררת בהוסטל בבני ברק. "כשהגעתי בהתחלה אמרתי שאני אגיע למפעל המוגן עד שאני אסתדר קצת, שהמחשבות יסתדרו, שהמצב הנפשי יתייצב. מפה לשם, אני פה כבר הרבה זמן".

"אני מאוד רוצה לחזור לשוק הפתוח", מצהירה מיכל על עצמה. "אני גם צריכה כסף, ואני גם רוצה מאוד להיות עם אנשים 'בריאים'. נכון, לכל אחד יש את הג'ננה שלו, אבל בשבילי להיות בסביבה נורמאלית זה מאוד חשוב. מקום שהדיבור בו הוא לא רק על מחלות ועל קשיים. אני רוצה גם סתם שיחות עם אנשים"

"אבל", היא מסתייגת, "אני לא חושבת שאני אחזור לשוק הפתוח. פה היחס של הצוות הוא מדהים, מאוד תומכים ומאוד מכילים. אני כבר מבוגרת ופחות בריאה, גם פיזית וגם נפשית, ובשוק העבודה הרגיל יהיה לי מאוד קשה".

"אני יכולה לדבר עם אנשים, לרקוד, לשיר ולצחוק, וזה מה שחשוב"

המשתקמת עם הותק הממושך ביותר במפעל המוגן, היא שונטל (62), שנמצאת כאן כבר 10 שנים. למרות שהיא מתמודדת עם הרבה קשיים וסיפור חיים לא פשוט, את שונטל ניתן למצוא רוקדת ושרה בעמדת היצירה, ומרימה את מצב הרוח של כל המשוקמים והצוות.

"לפני 10 שנים עבדתי במזנון בבורסה ברמת גן, ולפני זה גם עבדתי במסעדה. זו לא הייתה עבודה קלה, אבל היה לי טוב. המזנון נסגר, לא מצאתי עבודה, המצב הידרדר, והעובדת הסוציאלית שלי המליצה לי להגיע לכאן".

(צילום: הדס יום טוב)
(צילום: הדס יום טוב)

במפעל עצמו, שונטל מאוד מוערכת, והיא אמונה על העבודות העדינות והמדויקות. ועבורה, היא מעידה, המפעל הוא עולם ומלואו. "אני יכולה לדבר עם אנשים, לרקוד, לשיר ולצחוק, וזה מה שחשוב", היא אומרת בחיוך.

כיום שונטל היא עצמאית כמעט לגמרי. היא שוכרת בעצמה דירה בתל אביב, נוסעת לבדה לחופשות וטיולים ומנהלת את התקציב שלה בקפידה: 3,100 מביטוח לאומי, 800 מהמפעל המוגן. "היום אני מצומצמת מבחינה כלכלית, הייתי רוצה להרוויח יותר כסף, אבל זה מה שיש. אני רואה פה צעירים, אני אומרת להם: 'תהיו פה קצת ותצאו'. אני מאוד מצטערת שלא יצאתי יותר מוקדם לשוק העבודה, כי היום זה כבר לא יקרה, אני לא מרגישה שאני מסוגלת ואני לא מכוונת לשם. ניסיתי, אבל בשוק רואים את הפגיעה ואת הגיל, אומרים 'נחזור אליך' ולא חוזרים".

הכנה לעבודה מכוונת שיקום

בחדר הסמוך למפעל המוגן, מציעה עמותת "שיקום אחר" שירות נוסף למשוקמים בעלי היכולת הגבוהה יותר להשתלבות בשוק העבודה. "יש לנו קורס שנקרא 'לטס וורק', קורס מזורז של חודשיים להכנה לעבודה" אומרת יעל לוי, רכזת הקורסים במרכז לפיתוח יכולת אישיות בסביבה טכנולוגית. "מגיעים לפה מתמודדי נפש שרוצים לחזור לעולם העבודה או שמעולם לא היו, ואנחנו עושים איתם הכנה לקראת חזרה לעולם העבודה. בנוסף, ישנם קורסים נוספים המוצעים במסגרת המרכז כגון קורס מיומנויות מחשב וכו'".

יעל לוי "אחוזי ההצלחה שלנו גבוהים מאוד, כ-80% משתלבים בשוק" (צילום: הדס יום טוב)
יעל לוי "אחוזי ההצלחה שלנו גבוהים מאוד, כ-80% משתלבים בשוק" (צילום: הדס יום טוב)

"יש פה צעירים ומבוגרים, יש לנו אנשים שהם עורכי דין ויש כאלה שעבדו בסופר. הרעיון הוא למצות את היכולת, ולהשתלב בשוק העבודה, בין אם זה בתחום של המשוקם או בתחום אחר"

לוי מסבירה כי הקורס עובד בשלושה מעגלים. "תחילה, מתמקדים בחקר אישי על תחום העבודה המתאים לכל משוקם, המעגל שני הוא הכרות עם שוק העבודה ופיתוח מיומנויות עבודה ולבסוף מתמקדים בפרקטיקה: קורות חיים, הכנה לראיונות עבודה ועוד". לוי מוסיפה שבעקבות הקורונה הקורס גדל, ואת קורס הנוכחי, שמסתיים בעוד שבועיים, יסיימו 18 משוקמים.

גם הקורס הזה הוא חלק מסל השיקום ומיועד למשוקמים בעלי 40% נכות ומעלה הזכאים לו בביטוח הלאומי, אך הקורס עומד בגדר שיקום בלבד, והמשוקמים לא מקבלים עבורו גמול שיקום. הם מקבלים ליווי אישי צמוד ומקצועי, ולבסוף מקבלים גם ליווי תעסוקתי עם השתלבותם. "יש כאלה שכבר בתוך הקורס מוצאים עבודה, ולאחר הקורס כולם עוברים לתעסוקה נתמכת. אחוזי ההצלחה שלנו גבוהים מאוד, כ-80% משתלבים בשוק".

"יש פה צעירים ומבוגרים, יש לנו אנשים שהם עורכי דין ויש כאלה שעבדו בסופר. הרעיון הוא למצות את היכולת, ולהשתלב בשוק העבודה, בין אם זה בתחום של המשוקם או בתחום אחר. יש כאלה שאפילו עשו תארים, אבל היכולות שלהם היום הם לא מה שהיו, בין אם במיומנויות הקוגניטיביות או החברתיות. מה שחשוב זה להשתלב בשוק, ולהצליח להתקדם".

"זה ממש מאפשר חקר תעסוקתי מעמיק לכל אחד", מוסיפה מיכל פז, פסיכולוגית מתחום הפסיכולוגיה התעסוקתית ארגונית המטפלת בתחום המקצועי במרכז, המלווה את המשוקמים במרכז ובתעסוקה הנתמכת. "בסופו של דבר, המטרה היא להגיע לתחום תעסוקתי יותר ברור ומדויק שכולל גם את הצרכים של המשוקם, גם את היכולות וגם את תחומי העניין".

מיכל פז: "אנחנו עושים סימולציות של ראיונות ובניית קורות חיים באופן מקצועי" (צילום: הדס יום טוב)
מיכל פז: "אנחנו עושים סימולציות של ראיונות ובניית קורות חיים באופן מקצועי" (צילום: הדס יום טוב)

"מגיעים לפה מעסיקים שמרצים על מקומות עבודה, על הראיה שלהם את העובדים, מאפשרים שיח, שאלות ותשובות. בנוסף, בעולם הפרקטיקה, אנחנו עושים סימולציות של ראיונות ובניית קורות חיים באופן מקצועי. אנחנו, צוות הדרכה של ארבע מדריכות, מדריכות בקורס ומלוות כל אחד באופן אישי".

לטענתה של פז, חוץ מהשילוב בתעסוקה, מדובר גם בתהליך החלמה משמעותי. "זה לא רק קורס הכנה לעבודה, אלא זה מאוד מכוון שיקום, ורואים את התוצאות. גם בתחושת המסוגלות וגם במצב הנפשי של המתמודדים. השילוב עצמו בשוק העבודה מחלים את הנפש, כמו שפרויד אמר, בריאות נפשית היא אהבה ועבודה. כשאדם מצליח להשתלב בעולם העבודה הוא עושה צעדים ראשוניים בעולם השיקום שלו, וזה ניכר שאלה שיוצאים מהקורס מצליחים גם לתפקד טוב יותר".

"אף אחד לא האמין בו בחיים שלו, אז הבטחתי שאני אהיה זו שכן אאמין בו".

באותו הבניין, קומה אחת מתחת למפעל המוגן, עובדים אלי, בוריס וגיא. הם עברו תהליך שיקום במפעל המוגן והשתלבו במפעל להדפסת תמונות "סקנקס ארט". שם הם עובדים בתעסוקה רגילה לחלוטין, ומקבלים שכר שעתי גבוה משכר המינימום, שעות נוספות וזכויות סוציאליות, כמו כל עובד. אלי, שעובד שם כבר שנתיים ונחשב עובד מצטיין, אף קיבל לאחרונה העלאת שכר.

בעלת המפעל, חני קמיל, מודה שבהתחלה היו קשיים בהעסקת המשוקמים אך לבסוף, היא חושבת שהיא המרוויחה הגדולה מהעסקתם: "העבודה שלי היא לא עבודה סקסית, והרבה אנשים לא רוצים לעבוד בה, ואחרי שעזב עובד ותיק שעבד אצלי, לא מצאתי עובדים. חברה מעסק ליד אמרה לי, למה שלא תעלי למעלה לשיקום אחר, דברי איתם שם. ואז הגיע אלי אלי. לפני שנה הצטרף גם בוריס, ולבסוף, לפני כחודשיים, גם גיא. היום, אני אומרת לעצמי: זהו, אני מעסיקה רק משוקמים. הם העובדים הכי טובים בשבילי".

חני קמיל: "היום, אני אומרת לעצמי: זהו, אני מעסיקה רק משוקמים. הם העובדים הכי טובים בשבילי" (צילום: הדס יום טוב)
חני קמיל: "היום, אני אומרת לעצמי: זהו, אני מעסיקה רק משוקמים. הם העובדים הכי טובים בשבילי" (צילום: הדס יום טוב)

"בהתחלה זה היה קשה", היא אומרת. "כשאלי הגיע לפה הוא היה מאוד ביישן, הוא היה עטוף בצעיף וכובע צמר, גם בקיץ, ולא העז להוריד אותם. הוא היה נכנס בשקט, כמו גנב, שלא ישמעו אותו. היום הוא עובד חרוץ, הוא עובד יעיל שלא עושה כמעט טעויות, אין לי עובדים כאלה".

"אני מקבלת את הבנאדם כי הוא בן אדם. זה לא ענייני מה הוא עבר, ואני גם לא שואלת. מבחינתי, זכיתי"

"לבוריס, ראיתי שיש פוטנציאל ענק מההתחלה", היא אומרת, "רואים שיש לו ידיים טובות ושהוא בחור טוב. היה לי מאוד קשה ללמד אותו והייתי צריכה את העזרה של הצוות משיקום אחר, כי הוא לא עבד טוב, וגם היו בעיות של זעם. פעם אחת הוא אפילו שפך לי קפה על האוטו, וכמעט אמרתי די, אבל בסוף הבנתי שאני לא יכולה לוותר עליו".

לאט לאט בוריס נפתח גם לקמיל, וסיפר לה את הסיפור שלו. היום, היא מספרת, עוד יש קשיים, אבל בוריס הוא עובד נפלא, והמצב שלו הרבה יותר טוב. "פעם הייתי צריכה לתת לו משימה אחת כי הוא לא זוכר. היום אני נותנת לו רצף משימות, והוא עושה הכל כמו מלך העולם. כן, עדיין יש משברים, אבל אני מאמינה בו מאוד. אף אחד לא האמין בו בחיים שלו, והבטחתי שאני זו שכן אאמין בו".

כשהצטרף גיא, רק לאחרונה, קמיל כבר הייתה מנוסה. ולמרות שהוא עדיין עובד מאוד לאט, היא רואה שהוא מתאמץ, היא לא מתרגשת, ובטח שלא מתכוונת לוותר. "אני מקבלת את הבנאדם כי הוא בן אדם. זה לא ענייני מה הוא עבר, ואני גם לא שואלת. מבחינתי, זכיתי", היא מצהירה. "אלה חבר'ה שכל כך רוצים לעבוד, והם באים באמת לעבוד. אנחנו פה כמו משפחה, אני אוהבת אותם והם אותי, וזה שווה הכל".

 

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!