מוקדם לסכם את שנת הקורונה, אבל סיום החל"ת המתקרב והגזרות הכלכליות שצפויות בהמשך הדרך הם הזדמנות לשאול, האם אנחנו חיים כדי לעבוד או עובדים כדי לחיות?
פה ושם כבר נשמעים אנשים מתגעגעים לשנה החולפת, שנה קשה מאוד, רפואית ונפשית, שבמהלכה רבים איבדו משרות ומקומות עבודה, היו סגורים בבית, מנותקים מבני משפחה, ויחד עם זאת, חוו את כוחה של מדינת הרווחה.
***
מי שהגיע למתחם החיסונים בראשון לציון או בתל אביב נכנס מיד, נשאל לשמו ודייל חביב הוביל אותו אל אחד מתאי החיסון הרבים שציפו לו. לאחר החיסון ביקשו לשבת, לשתות מים ולהמתין רבע שעה עד התאוששות. חוויה טובה של דאגה ואכפתיות. לא ניכר במתחמים מחסור בכוח אדם או בציוד.
גם במתחמי ההצבעה בבחירות לכנסת לא היה מחסור: נוספו אלפי עמדות הצבעה, ועדת הבחירות המרכזית העסיקה 75 אלף איש במשרות שכל מטרתן הייתה שהאזרחים יוכלו להצביע בבטיחות ובסדר מופתי.
כיתות לימוד בבתי הספר פוצלו לקפסולות, והילדים, אלו שיכלו ללמוד, קיבלו פתאום יחס אישי, בקבוצה הקטנה שבה למדו. מאות אלפי עובדות ועובדים במגזר הציבורי יכלו לשבת בבית, בבידוד או בסגר, ועדיין לקבל את שכרם לחשבון הבנק, "רק תהיו בריאים, שבו בבית ואל תדביקו אחרים".
עובדים רבים גילו, גם אם בלית ברירה, את יתרונות העבודה מהבית. נהנו מהיכולת להקדיש יותר זמן לילדים, למשפחה, להיות פחות בדרכים, פחות בפקקים, פחות שעות של חיפוש מקום חנייה; ויש כאלה שאפילו הצליחו לטפח תחביבים חדשים.
***
אלו רק כמה דוגמאות לחוויות שכל אזרח ואזרחית יכלו לחוות השנה במפגש עם המערכת הציבורית.
וכעת, עם סיום שנת הקורונה, המשק הישראלי ושוק העבודה עומדים בפני צומת. לחזור לאחור או לצעוד קדימה. למה לחזור להרעבת מערכת הבריאות ולצמצום תקני הרופאים? אפשר וצריך לקחת את השנה החולפת ולדמיין את העתיד: יותר ימי עבודה מהבית, סוף שבוע ארוך יותר, הוספת תקנים לשיקום מערכת הבריאות, צמצום תורים, הוספת מחלקות חיוניות בבתי החולים, הגדלת מספר המורות בבתי הספר ופתיחת כיתות קטנות יותר.
מי יממן את כל הטוב הזה? לפי דו"ח בנק ישראל, "שנת 2020 כשלעצמה לא החמירה את סיכון החוב של ישראל באופן ניכר". מהדו"ח עולה כי בשוק המניות כמעט ולא הורגשה פגיעה. בחודש מרץ חלה ירידה בהיקף ההנפקות, אבל עד חודש מאי הירידה התבטלה, ועלתה באופן ניכר מעל שיעור ההנפקות ב-2019.
הפוליטיקאים כבר רומזים שתכף מתחילים לקצץ, בהשקעות הציבוריות בתשתיות, בחינוך, ברפואה, במשטרה, במענקים לנזקקים. אבל הציבור יכול לדרוש את ההפך. הציבור, שטעם את טעמה של מדינת הרווחה, שהצליחה ברגע המבחן להעמיד את המשק הישראלי על הרגליים, יכול לעמוד בפרץ ולומר שדווקא עכשיו צריך לשקם את המערכות הללו, כי איש אינו יודע מתי תהיה הקורונה הבאה, וגם בלי מגפה עדיף להיטיב.
