דרכו של בצלאל כהן להקמת ישיבה חרדית-תיכונית החלה ממקום אישי. "מה שהביא אותי לנושא עצמו היה הבן השני שלי. הבן הבכור שלי הלך בתלם והיה ברור מהתחלה שהוא יצליח בזה מאוד ובאמת עד היום הוא ממשיך בזה. הבן השני שלי לעומת זאת, כבר בכיתה ז' היה ברור שמשהו שם לא הולך."

אחרי ניסיונות ארוכים לבירור מקור הבעיה הגיע כהן למסקנה פשוטה – לימודי הקודש בישיבה לא מעניינים את הילד. "ראינו שזה לא טוב לו אבל לא ידענו לשים את האצבע איפה הבעיה. עשינו אבחון, פסיכולוג, בעיות קשב וכו', אבל בסופו של דבר, זה לא מעניין אותו. זו האמת. אח"כ למדתי ופיתחתי את זה יותר, את הנושא של ה'לא מעניין', אבל צריך להבין שזה לא מובן מאליו שגמרא תעניין אותך בתור תחום עיסוק יחיד או כמעט יחיד. בחינוך החרדי זה הפך לטריוואלי שזה אמור לעניין אותך – אבל זה לא טריוויאלי. בסוף העברנו אותו למוסד חרדי לאומי ומאז הוא פורח. מה שהתברר זה שהוא יודע להצטיין אפילו בגמרא, אבל הוא גם מצטיין בהרבה דברים אחרים."

ממקום זה יצא כהן, תושב ירושלים, נשוי ואב לשישה, למסע ארוך לחקר החינוך החרדי. הוא הקים את הישיבה התיכונית-חרדית חכמי לב בשכונת בית וגן בירושלים, בראשה הוא עומד היום. במקביל, הוא מנהל מאבק על אופייה של החברה החרדית בישראל כבר יותר מעשור.

"הטענה שלי," מסביר כהן,  "היא שהמסלול שבו כולם בחברה החרדית הולכים באותה הדרך מגיל 14 הוא לא הגיוני, לא אפשרי ונזקיו גדולים מאוד. אנחנו צריכים לייצר מצב שלילד בכיתה תהיה את האופציה לבחור". האופציה שמציע כהן היא ישיבה חרדית תיכונית, מודל תובעני ובו לומדים התלמידים חצי יום לימודי קודש וחצי יום לימודים מלאים עד לבגרות מלאה. "זה דורש המון התמסרות ללימודים, לכן צריך עוד מודלים, אבל מהבחינה הזאת הישיבה התיכונית מאפשרת יותר מהישיבה הקטנה."

בעוד זרם הישיבות התיכוניות-חרדיות עדיין מהווה חלק קטן מהחינוך החרדי בישראל, ייתכן שבישיבה אותה הקים כהן גלומה מגמה שיכולה לשנות את העולם החרדי בשנים הקרובות.

פונה לציבור החרדי הממוצע

מודל הלימודים החרדי בארץ מתבסס על המודל הליטאי. כהן מדגיש כי לא רק המזרחים והחסידים אימצו את המודל הליטאי, אלא גם האשכנזים שרובם אינם מליטא. "המודל החרדי הקלאסי הוא מכיתות א' עד ח' חינוך יסודי, כאשר בכיתות ז' וח' יש לימודי קודש בלבד. לאחר מכן נכנסים ל"ישיבה קטנה" שבה לומדים במשך שלוש שנים לימודי קודש כל יום משבע בבוקר עד תשע בערב. המשך המסלול הוא ישיבה גדולה, שהיא לימוד מסביב לשעון".

כשכהן הקים את הישיבה לפני ארבע שנים, היא מנתה 11 תלמידים בלבד. בשנה הקרובה צפויים להיכנס בשעריה כמאה תלמידים. הצוות במקום מורכב מ-20 מחנכים, בינהם מורים מקצועיים, עובדים סוציאליים ומדריכים.

בצלאל כהן, ראש הישיבת התיכונית חרדית חכמי לב (צילום: דבר ראשון).

בצלאל כהן, ראש הישיבת התיכונית חרדית חכמי לב (צילום: דבר ראשון).

ישיבת חכמי לב אינה הישיבה התיכונית החרדית היחידה, איך היא מתייחדת בכך שהיא פונה ל'מיינסטרים' של האוכלוסייה החרדית, הן מבחינת הרמה הלימודית והן מבחינת עלויות הלימוד. הישיבות התיכוניות החרדיות, בהם לומדים כ-500 תלמידים, פונות לציבור החרדי המבוסס יותר. "מדובר על אוכלוסייה אקסקלוסיבית ביותר שלומדת בישיבות האלו, 'חרדים מודרניים'. הם מיעוט מאוד מאובחן בחברה החרדית, שמגיע לרוב ממעמד סוציו אקונומי בינוני–גבוה. המודל הזה מאוד יקר. בישיבת 'מערבה', לצורך העניין, המחיר הוא 3,000 שקלים לחודש".

בשנים האחרונות נפתחו גם מספר ישיבות תיכוניות שנועדו לקרב אוכלוסייה לא חרדית שרוצה לשלוח את בניה לעולם החרדי. לדעת כהן, ההנהגה החרדית מקבלת את נוכחותן של ישיבות אלו, מכיוון שאינן מאיימות על העולם החרדי. "מתייחסים אליהן כמשהו שנועד בשביל ה'אחרים' – החוזרים בתשובה, העולים החדשים וכו', ולא 'בשבילנו'. זה 'בשבילם', האלו שלא מתאימים לגמרי". לעומתן, הישיבה של כהן מעוררת התנגדות חריפה יותר. "כשפונים לילדים שהאבא הוא בוגר ישיבה והאימא בוגרת סמינר – זה כבר מסוכן."

המוסד החרדי היחידי עם מועצת תלמידים

בשונה מהישיבות התיכוניות-חרדיות האחרות הפונות לתלמידים בעלי כישורים גבוהים יותר, הישיבה אותה הקים כהן מכוונת להיות פתוחה לכולם. "אני פונה לילדים שלא למדו בכלל אנגלית, והגיעו לתוצאות מאוד נמוכות בחשבון וכו'. וגם כאלו שחסר להם כישורי למידה בסיסיים. מבחינה תרבותית אני פונה לאוכלוסייה מיינסטרים חרדית. גם מבחינת רמת החיים , קוד הלבוש ותחומי העניין החרדיים. וגם מבחינה כלכלית – שזה יהיה בר השגה".

 איך התלמידים מגיעים אליך?

"מטרתי היא שהורים וילדים ידעו על קיומי, וברגע שיבינו שהם אינם שבעי רצון מהמצב הקיים הם ידעו שיש אלטרנטיבה. הגיוס בהתחלה היה קשה, כי אני אף פעם לא רציתי ללכת לשכנע – מי שלא רוצה מעצמו, אני לא מעוניין. זה גם מפה לאוזן  וגם פרסום ההתנגדות פרסם אותי הרבה. ברור שיש אנשים שרוצים אבל מפחדים, 'מה יגידו עליי בקהילה' וכו'. אז נכון, מגיעים הרבה אנשים שהם לא הכי מיוחסים, לא מהברנז'ה. משפחות עולים ומשפחות עובדות, כאלו שיש להן פחות מה להפסיד."

המוסד החרדי היחיד עם מועצת תלמידים

הדבר שלדעת כהן מייחד יותר מכל את הישיבה הוא שהתלמידים בה שותפים לאחריות ביחד עם המורים. "הכל קורה דרך שיח בין הצוות לתלמידים", הוא מספר. "אנחנו המוסד החרדי היחיד שיש לו מועצת תלמידים. היה לנו תהליך דמוקרטי ארוך שכל תלמיד עלה ושכנע למה כדאי שיבחרו בו. זו מועצה פעילה בצורה מעוררת השתאות – הם דאגו למצוקה הפיזית של הישיבה, פנו לשר החינוך ולראש העיר ואפילו הכינו סרט על הישיבה. התלמידים הוציאו בעצמם עלון על הישיבה.

"נושא נטילת האחריות בישיבה הוא נושא מרכזי, וזה מרים תלמידים לדברים מטורפים. אתה רואה תלמידים שלא האמינו בעצמם. גילינו תלמיד שהיה בטוח שהוא מטומטם, ועכשיו הוא כותב שירה וביים סרט, משהו גאוני. הוא מאוד מתקשה בלימודים, ילד עם נשמה של אמן. והוא עשה כברת דרך מדהימה. אולי מבחינת הישגים לימודיים אנחנו פחות מישיבות תיכוניות ותיקות," הוא מוסיף, "אבל מבחינת בגרות ובשלות – אנחנו עוברים אותן."

מסע לחקר החינוך החרדי

כהן עצמו הוא תלמיד חכם שמאחוריו 16 שנות לימוד במיטב הישיבות הליטאיות, ביניהן פוניבז' ומיר. בגיל 29 עזב את עולם הישיבות והחל לקדם פרוייקטים לשילוב חרדים בתעסוקה, בלימודים אקדמיים ובצבא. את הישיבה התיכונית הקים כחלק מהאגודה לקידום החינוך – רשת חינוכית כלל ארצית שמפעילה מספר בתי ספר, ביניהם בויאר בירושלים.

את כהן מעניינת פחות שאלת התעסוקה והשילוב אלא בעיקר טובת הנערים החרדים, שלדעתו רובם נשלחים ללמוד במוסדות שלא מתאימים להם. "יצאתי למסע ארוך ללמוד את החינוך החרדי לעומק. מה שהתברר זה שהתמונה עגומה מאוד. התלמידים מתחלקים לשלושה חלקים: שליש שטוב להם, שליש שמתענים אבל שורדים, ושליש שנושרים".

כנס תעסוקה לאוכלוסיה החרדית בחיפה (צילום ארכיון: אבישג שאר ישוב / פלאש 90).

כנס תעסוקה לאוכלוסיה החרדית בחיפה (צילום ארכיון: אבישג שאר ישוב / פלאש 90).

"השליש שטוב להם אלו האנשים שבשבילם הוקם עולם הישיבות, שמנותק מהעולם החיצוני. הם מסתפקים במועט, לפעמים האישה מפרנסת ולפעמים מוצאים משרה תורנית כלשהי. זה סיפור לא פשוט לחיות כך, אין לזה מודל כלכלי.

"מובן מאליו למה השליש שלא שורדים זה אסון גדול. ילד שהולך ללמוד משהו שלא מדבר אליו והוא לא רוצה אותו, סופו שהוא נפלט. צריך להבין שזה כולל כמה רבדים של נשירה – נשירה לימודית, נשירה דתית, נשירה חברתית ובסופו של דבר נשירה נורמטיבית. זה לא רק שהנער לא לומד. הוא מפסיק לקיים מצוות ואת המחויבות הדתית שלו, וכך מאבד את הקשר עם החברה שהוא גר בתוכה ועם המשפחה. הוא לא עובד ולפעמים חי חיי בטלה ורחוב. קשה להגזים בחומרת העניין הזה, ואנחנו מדברים כאן על אלפי ילדים בשנה.

"בנוסף ישנם 'החרדים השקופים'. אלו תלמידים שנשלחו לחינוך החרדי מבתים לא חרדיים, בעלי תשובה, משפחות ספרדיות, עולים חדשים, משפחות רווחה ועוד. אלו קבוצות סיכון של נושרים, וזו צרה צרורה."

– מה בדבר השליש ש'שורדים'?

"השורדים אלו תלמידים שהגמרא היא לא משוש חייהם ובכל זאת הם נשארים. זה מתאפיין בלימוד לא רציני והעברת הזמן. זה לא טוב שילד נמצא בחוסר סיפוק ובחוסר עשייה, אבל בסוף אנחנו צריכים להבין שהשליש שמשתלב בעולם התעסוקתי, האקדמאי והצבאי זה לא השליש שטוב לו בישיבה. והסיפור פה עצוב. כי גם בעולם התורה והישיבה הוא לא היה במיטבו, וגם כשהוא מגיע לגיל 25 ורוצה לצאת לעולם העבודה אז הוא מגיע בלי רקע. יש לו רק השכלה תורנית, וגם היא ברמה בינונית. הוא מוצא את עצמו תקוע, בלי אנגלית ומתמטיקה, ויש לו פערים מאוד גדולים להשלים."

"יש ציטוט שמופיע גם אצלנו בתעודה של הרב חיים מוולז'ין שאומר "מה שבנאדם לומד בשעה אחת של שמחה, לא ילמד כמה שעות בעצבות" – כל עוד אתה לוקח ילד ואתה עושה שהוא יהיה שמח ויהנה מלמידה – הוא ילמד בחצי יום יותר מאשר ילמד ביום שלם. הטענה של לעשות בכוח ולהכניס בגיל 14 ילדים למודל אחד זה גם לא נכון וזה גם לא עובד".

"הילדים נפלטים מהישיבה כי לא טוב להם"

"כשאני מדבר עם משפחות ורבנים, הם אומרים לי שיש בזה הגיון. ההורים באים ואומרים שהם מבינים מה קורה להם עם הילד שמשדר חוסר רצון. בעולם החרדי, הרבה פעמים ההורים לא יודעים מה לא טוב לילד בישיבה, וגם הוא עצמו לא יודע מה לא טוב לו. יש סביב זה הרבה קונפליקטים. לפעמים קשה לו עם קוד הלבוש, לפעמים סביב איסורים לשחק משחקים ספורטיביים. אלו קונפליקטים אין סופיים של ילדים בני 14,15 עם הצוות. יש מאות או אלפי ילדים שעל רקע כזה נפלטו מישיבה.

"צריך לזכור שמה שקורה בישיבות זה שההחלטה לסיים את לימודי התלמיד בישיבה זו החלטה של רגע. לא משא ומתן ולא ישיבות פדגוגיות. יש בכל ישיבה מישהו שנקרא משגיח, או ראש ישיבה, והוא יכול להחליט בין רגע שהילד לא יישאר בישיבה. לפעמים זה על התחצפות או איזה 'תאקל'. ואני מכיר ילדים שנמצאים בבית חודשים ולפעמים שנים על כלום."

"אם אתה נהנה בלימוד וטוב לך שם, פחות מפריע לך נושא הלבוש או הספורט או הדברים הקטנים, כי טוב לך ואתה משלם את המחיר. אבל מי שלא מתחבר ללימוד – אז הלבוש מעניין אותו, הספורט מעניין אותו או המוזיקה. יכולים להעיף אותך על זה ששמעת מוזיקה לועזית או ישראלית. פלאפון אין מה לדבר. מסכת האיסורים והייסורים גדולה מאוד. לרוב הילד לא יודע למה הוא עזב את הישיבה. בסוף זה אני שמגלה לו שלא היה לו טוב שם.

קול קורא במדבר

כרגע כהן עומד לבדו במערכה, ונתקל בהתנגדויות רבות אבל גם בתמיכה. "הקול שלי כרגע הוא קול יחיד, אבל יש יותר ויותר אנשים בקהילה החרדית שאומרים שאני צודק. בכלל, בקהילה החרדית להשמיע קול זה דבר לא לגיטימי, בטח שלא קול אופוזציוני. יש כאלו שאומרים שצריך רק ישיבה תיכונית, אבל הם קולות מושתקים לחלוטין. בינתיים אני קול קורא במדבר."

כהן מספר שבעבר התקיים בישראל זרם של חרדים עובדים, שיוצג על ידי מפלגת פועלי אגודת ישראל והיה "סוג של הזרם החרדי של תנועת העבודה". לזרם זה לא קמו יורשים, והוא נעלם ממפת הציבוריות החרדית. "העולם החרדי בישראל במשך עשרות שנים לא דיבר על ישיבות תיכוניות, ובעבר היה נגדן מאבק. בשורה התחתונה כל הציבור החרדי כולו, הליטאי החסידי והספרדי, נגד זה. אני מדבר על שפה חדשה, כי גם כשדיברו כן או לא ישיבות תיכוניות דיברו על מודל נכון אחד – ישיבה קטנה או תיכונית. אני הראשון שטוען בקול – אין דבר כזה מודל נכון. נכון למי? יש ילדים שישיבה תיכונית נכונה בשבילם, ויש כאלו שישיבה קטנה. זו שפה שאף אחד אחר לא דיבר אותה. זו גם הסיבה הגדולה להתנגדות – זה מערער את היסודות שגדלנו עליהם ושהציבור החרדי האמין בהם המון שנים.

– אז איך משכנעים אנשים בחברה מסורתית כל כך להיות חלק משינוי?

אני אומר לאנשים 'תראו את התמונה בצורה אחרת'. ולכן זה נתקל בכל כך הרבה התנגדות. אבל יש לזה רציונאל – והוא מדבר לאנשים".