השנה היא 1968 ובאצטדיון האולימפי במקסיקו סיטי, עלו לקול תשואות הקהל שלושת הזוכים בריצת 200 מטרים לגברים. ההתרגשות היתה אדירה. טומי סמית' האפרו-אמריקאי, קבע במהלך הריצה שיא עולם חדש, בן ארצו ג'ון קרלוס זכה בארד, בעוד בתווך השיג פיטר נורמן האוסטרלי את הישג חייו, שבר את השיא האוסטרלי והשיג את מדליית הכסף. אף אחד לא ציפה לאופן שבו יעלו שלושת הספורטאים לפודיום, בדרך לאחת התמונות האיקוניות בספורט אי פעם – 'הצדעת זכויות האדם'.

"האם אתה מאמין בזכויות האזרח?" שאלו סמית' וקרלוס את פיטר נורמן, רגעים לפני הענקת המדליות. האוסטרלי הלבן ענה שכן. "האם אתה מאמין באלוהים?" נורמן אמר שהוא מאמין אדוק באלוהים. הם ידעו שהם הולכים ללכת הרבה יותר רחוק מכל אתלט אי פעם והם היו מוכנים לשאת בהשלכות הקשות שעתידות לבוא. ונורמן שהיה שם במקרה לא היסס, הוא ידע שהוא רוצה להיות שם חלק ואם להיות חלק אז עד הסוף.

המאבק בהפרדה הגזעית

בשנות ה-60 ארה"ב סוערת. מלחמת ויטנאם, אהבה חופשית, ילדי הפרחים ומחאות כנגד הגזענות והאפלייה כלפי האוכלוסייה השחורה. הנשיא ה-35 של ארה"ב, ג'ון קנדי נרצח בשנת 1963 וחמש שנים לאחר מכן, כמה חודשים לפני האולימפיאדה ההיא, נרצח פעיל זכויות האדם ד"ר מרטין לותר קינג.

באוניברסיטת 'סן חוזה' מייסד ב-1967 הסוציולוג הארי אדוארדס את 'הפרויקט האוליפי למען זכויות אדם', כשמטרתו היא להאבק בהפרדה הגזעית בארה"ב, למחות כנגד האפרטהייד בדרום אפריקה וכנגד גזענות בספורט בכלל. שניים מתלמידיו היו טומי סמית' וג'ון קרלוס.

"ידי הימנית הונפה למען הכח של אמריקה השחורה. ידו השמאלית המורמת של קרלוס סימלה את האחדות של אמריקה השחורה. יחד הן יצרו אחדות וכח. הצעיף השחור שסביב צווארי היה עבור גאווה שחורה. הגרב השחורה ללא נעל סימלה את העוני של השחורים באמריקה הגזענית. המכלול של המאמץ שלנו היה להחזיר את הכבוד השחור"

אגרוף שחור

בבוקר ה-16 לאוקטובר 1968 ניצח האמריקאי טומי סמית' בריצת 200 מטרים לגברים, כשקבע שיא עולם חדש 19.83 שניות. במקום השני הגיע פיטר נורמן האוסטרלי עם 20.06 שניות, ובמקום השלישי ג'ון קרלוס עם 20.10 שניות. כשהוכרז באצטדיון האולימפי על הענקת המדליות למנצחים, הקהל יצא מגדרו. כאשר שני האמריקאים עלו על הפודיום כשרק גרביים לרגלייהם, השתררו בקהל שקט ומבוכה. כשההימנון האמריקאי התנגן, סמית' וקרלוס הרכינו את ראשם והרימו את אגרופם מעלה. רגעי גאוות הניצחון הפכו למחאה, השקט והבלבול בקהל הפכו לכעס ושריקות בוז צורמות.

לאחר הטקס הסביר סמית' לתקשורת העולמית את סמלי המחאה, "ידי הימנית הונפה למען הכח של אמריקה השחורה. ידו השמאלית המורמת של קרלוס סימלה את האחדות של אמריקה השחורה. יחד הן יצרו אחדות וכח. הצעיף השחור שסביב צווארי היה עבור גאווה שחורה. הגרב השחורה ללא נעל סימלה את העוני של השחורים באמריקה הגזענית. המכלול של המאמץ שלנו היה להחזיר את הכבוד השחור". פיטר נורמן האוסטרלי הצטרף למחאה וביקש לענוד ביחד איתם את סמל 'הפרויקט האולימפי לזכויות האדם'.

מחאתם הכתה גלים וזכתה לביקורת מצד הוועד האולימפי העולמי, שכצעד ראשון דרש מהוועד האמריקאי להעיף את סמית' וקרלוס באופן מיידי מהמשחקים. האמריקאים הסכימו לכך, רק לאחר שהובהר להם שאם סמית' וקרלוס לא יגורשו חזרה לארה"ב, כל הנבחרת האמריקאית תורחק.

העונש

בדרך לשדה התעופה נלקחו מהם המדליות ונשללו הישגייהם. התקשורת האמריקאית ליבתה את היצרים כשסוכנות הידיעות AP טענה שזאת הייתה הצדעה בסגנון נאצי, והשבועון 'טיים' בחר לפרסם את חמשת הטבעות האולימפיות עם הכיתוב 'זועם יותר, נבזי יותר ומגעיל יותר', במקום הסיסמה האולימפית – מהר יותר, גבוה יותר וחזק יותר.

"האם לדעתך רוזה פרקס לא פחדה כאשר שהיא עברה לשבת בקדמת האוטובוס? פחד מקיף מסביב כל מי שמנסה לעשות שינוי. אבל האיש והאישה בעולם הזה שצועדים דרך הפחד, ומאתגרים את המערכת הזאת, עושים זאת כדי שלאנשים אחרים יהיו חיים טובים יותר"

הביקורת הקשה ואות הקלון שנשאו היו נוכחים בכל מקום. האיומים על חייהם ותחושת הדחייה, עיצבה ופגעה בהם לכל אשר שהלכו. פיטר נורמן האוסטרלי, ננזף קשות על ידי האיגוד האוסטרלי וכאשר הצליח להעפיל לאולימפיאדת 1972 האיגוד האולימפי האוסטרלי שלל ממנו את זכותו לצאת למשחקים האולימפים כעונש.

למרות שבוועד האולמפי עדיין מתנגדים בחריפות למחאה של סמית' וקרלוס, בארה"ב החלו לחבק ולהכיר בתרומה החברתית של שני האתלטים המצטיינים. בשנת 2005 נחנך בסן חוזה הפסל של שניהם. השיא הגיע בשנת 2008 כאשר הם קבלו את פרס על שם 'ארתור אש למעורבות חברתית' בחלוקת הפרסים השנתיים של ערוץ ESPN. ההשפעות של המחאה ברורות היום לכולם.

לצעוד דרך הפחד

הוועד האולימפי בחר לנקוט בצעדים חריפים ביותר כדי להבטיח שאף ספורטאי לא ישחזר מעשה שכזה. החשש מהרחקה מהאולימפיאדה ושלילת המדליות, יושבת בראש לכל ספורטאי וספורטאית אולימפיים. במהלך התחרויות בביג'יין 2008 ובריו 2016 התקיימו מחאות אזרחיות כנגד היחס והפגיעה באזרחי המדינות המארחות. אך מחאה ספורטיבית נראית רלוונטית מתמיד, בוודאי בשל החשיפה הכלל עולמית האדירה: האולימפיאדה היא האירוע הטלויזיוני השני בגודלו אחרי המונדיאל.

ג'ון קרלוס אמר, "האם לדעתך רוזה פרקס לא פחדה כאשר שהיא עברה לשבת בקדמת האוטובוס? פחד מקיף מסביב כל מי שמנסה לעשות שינוי. אבל האיש והאישה בעולם הזה שצועדים דרך הפחד, ומאתגרים את המערכת הזאת, עושים זאת כדי שלאנשים אחרים יהיו חיים טובים יותר". אולם נראה כי דווקא היום בעולם הטלוויזיוני, מלא הכסף, היוקרה והפרסום, הספורטאים פוחדים לעשות מעשה אמיץ וביקורתי ובעיקר אנושי כל כך, ולהקריב את הפרסום בשביל מטרה ראויה.

דמיינו את ניימאר מבטא את מחאת מיליוני הברזילאים הנרמסים כלכלית, או את כרמלו אנתוני עולה עם סרט שחור המסמל את המאבק נגד האלימות המשטרתית בארה"ב או אפילו הנבחרת ההתעמלות האמנותית הרוסית מייצרת מחאה יצירתית נגד צמצום חופש הביטוי ברוסיה. הביקורת וההשלכות אולי יהיו קשות, אך אולי גם העולם יהיה מקום טוב יותר אם לספורטאי העולם כיום היה את האומץ, הביקורת והאנושיות לנסות ולשנות את מה שראוי בעיניהם לשינוי, ולשלם על כך מחיר, כמו שעשו טומי סמית', וג'ון קרלוס ופיטר נורמן.