מסעדת '24 רופי' היא אחד מאותם עסקים שלא שרדו את המגיפה. בסוף דצמבר, אחרי 17 שנות פעילות, החליטו נטע ארצי ואורי מזרחי לסגור את המסעדה ההודית ששכנה בקומה השנייה של בניין משרדים ברחוב שוקן בתל אביב. "זו הייתה שנה מאוד מאוד קשה, הפינג פונג האין סופי הזה. כל פעם אחת כזו את מאמינה שיהיה בסדר, שעוד רגע נגמר, ואז יש עוד פעם". למרות הכאב גדול, 4 חודשים אחרי, ארצי מצליחה לראות גם את היופי שיש בהחלטה להמשיך הלאה.

חמשת שלבי האבל

"אחרי הסגר הראשון היינו בטוחים שיאללה, זה קורה וזה נגמר. עשינו ריענון ושיפוץ קטן, ופתחנו מחדש. אז באמת עבדנו: יוני, יולי, אוגוסט וחצי מספטמבר, והייתה כבר איזו תחושה שאיכשהו מצליחים לחזור לעניינים למרות המגבלות.

"בסגר השני כבר הבנתי שזה יהיה אתנו הרבה זמן ושזה הולך לשנות פה את כל העניינים. עוד המשכנו לקוות, לנסות למצוא דרכים לנסות לשמר את המקום, אמרנו, נעשה שליחויות, ואז הסתבר שזה פשוט לא משתלם. בסגר השלישי זה כבר פשוט נהיה בלתי אפשרי, ובסוף דצמבר החלטנו לסגור".

ארצי מתארת את הכאב העצום בסגירה של מסעדה שהייתה מפעל החיים שלה. "זה כאב עצום על אובדן של משהו שהפך להיות חלק ממי שאת. לצד הכאב היו הרבה רגשות אחרים שחרור, שמחה, התרגשות לקראת הבאות, אבל זה הרגיש ממש כמו שבעה".

"בשבועיים האחרונים עשינו מין מכירת חיסול כזו של כל הדברים, הזמנו לקוחות שלנו מכל התקופות להיפרד. אנשים קנו צלחות, כוסות, שולחנות, כריות, דברים שלא האמנתי שיקנו, אבל אנשים ממש רצו מזכרת מהמקום הזה. נפרדנו ביחד, התחבקנו, בכינו. היו שם את כל חמשת שלבי האבל".

נטע ארצי: "עבורי, 24 רופי היה בית. זה היה מין מקום מפגש שלי עם כל האנשים שאני אוהבת" (צילום: אלה פאוסט)

הכל התחיל בערב על הגג

הסיפור של 'הרופי' (כך מכנה ארצי את המסעדה) התחיל בתחילת שנות האלפיים. ארצי עבדה בחנות טבע ושם פגשה את אורי מזרחי. חודש אחרי שנפגשו הם הפכו לשותפים לדירה. על גג הבניין הם היו עורכים מסיבות לחברים ושיעורים של כל מיני מורים רוחניים. "שנינו מאוד התגעגענו להודו, ועלה רעיון לעשות טאלי על הגג. בהתחלה זה נראה לי רעיון מטופש, אבל אמרתי, בוא ננסה".

"זה התחיל מערב טעימות שעשינו ל-12 איש, קנינו ספר של רות סירקיס ותבלינים ב-150 שקל בשוק, אספנו כל מיני כריות, מוטות, ספות, דלתות שהפכו להיות שולחנות, ממש אספנו דברים מהרחוב שהפכו להיות סוג של מסעדה".

"זו נהייתה ממש סנסציה. הערבים האלו עברו מפה לאוזן, אנשים חיפשו אותנו, היו אנשים שזה נהיה ממש המקום שלהם. הייתה אפילו איזו כתבה בטיים אאוט תל אביב שהופענו בה, על המקומות הסודיים ביותר של תל אביב. זו הייתה מין הרפתקה של קיץ, לא תכננו יותר מזה. אחרי חודשיים וחצי, בערב הסגירה, היו 150 איש".

כשהתחיל החורף, מסיבות הגג נפסקו והטאלי קופל, אבל הצורך כבר נוצר: "לא יכולנו כבר לעבוד על הגג של הבית, חברים התחילו להגיד, יאללה, תפתחו מקום נורמאלי, ופתאום זה היה נראה אפשרי. מצאנו את המקום בשוקן והעברנו לשם את הדברים, ככה זה התחיל, מאז היינו שם".

אי של שקט, ללא מסכות תל אביביות

"עבורי, 24 רופי היה בית. זה היה מין מקום מפגש שלי עם כל האנשים שאני אוהבת, ואני פשוט הייתי שם ואנשים עלו לרגל, זה היה מדהים. זה היה מקום שהוא חלק ממי שאני, שהלך יד ביד עם הזהות שלי בכל מובן אפשרי.

"המקום הזה היה הרבה מעבר למסעדה, זה היה ממש אי של שקט, מפלט מתל אביב הרוחשת והגועשת שבחוץ. כל אחד יכול היה לבוא ופשוט להיות שם, בלי מסכות תל אביביות, בלי להתלבש, בלי לדבר באיזה אופן. פשוט לבוא לאכול אוכל הודי עם הידיים, לשבת על הרצפה, להוריד נעליים, משהו שהוא מאוד בגובה העיניים".

השלט בכניסה למסעדה כבר לא שם. (צילום: אלי שני)

ארצי מתארת את הקהל של ה'רופי': "אנשים עייפים, עצובים, שמחים, חוגגים, אבלים. היינו שם בשביל כולם, בכל מצב. אנשים סיפרו לי שזה המקום היחיד שהם מרגישים שהם יכולים לבוא אליו לבד, או לקחת אליו את הדייט הראשון, כדי לראות אם הבנאדם הזה מתאים להם. היו כאלה שהיו באים עם המשפחות שלהם לפני נסיעה להודו, להראות להם שהשד לא נורא כל כך".

עדיין נשארו חובות

עכשיו, לאחר חזרתן של המסעדות, ארצי מתארת את ההקלה שהיא חשה, כשהיא מסתכלת על התעשייה מבחוץ. "אני רואה את החברים שלי שלא חוזרים להם עובדים, ולא יכולים לעבוד בלי צוות. אולי אנחנו חושבים שהכל חזר לשגרה, אבל עבור מסעדנים זו רחוקה מלהיות המציאות, כל ניהול הקורונה לא רואה את בעלי העסקים.

"גם אצלי, ארבעה חודשים אחרי הסגירה, עדיין נשארו חובות, נשארו בורות בבנק. נאלצתי לפטר יותר מ-15 עובדים, לשלם פיצויים, לשלם לספקים, חשבונות, שכירות, ואני עוד מנסה להשיג את ההקלה בארנונה של נובמבר-דצמבר".

ארצי מדברת על החובות שאיתם היא מתמודדת 4 חודשים אחרי סגירת המסעדה, אבל גם על ההקלה שהיא חשה: "האמת שיש לי איזו הקלה שאני כבר לא שם. אני לא יודעת איך היינו שורדים את זה. אין לנו ישיבה בחוץ אז אין בכלל איך להושיב אנשים לא מחוסנים. אני גם לא רואה את עצמי שמה שלט בכניסה שאומר למי מותר ולמי אסור".

סיימתי עם עולם המסעדנות

"השלמתי כבר עם הסגירה הזו. אני לא חושבת שנחזור, לא בפורמט הזה בכל אופן. הבנתי שאני סיימתי עם עולם המסעדנות, עם כל האינטנסיביות, עם להיות כל הזמן שם עם חצי אוזן גם אם את לא שם, כשהרווח הכלכלי הוא לא גבוה. למרות כל הכאב.

"אני עכשיו ממש בתקופת החלמה אחרי 17 שנה בעסק שהוא סופר דורשני ואינטנסיבי. רק עכשיו אני רק מתחילה לעכל את מה שהיה פה". בינתיים ארצי ממשיכה ללמד ולהנחות את הסדנאות הרוחניות שאותן עשתה לאורך השנים. אבל מודה שהורידה את קצב החיים. "אני לוקחת קצת זמן לעצמי, קצת נחה, עוד בודקת לאן החיים לוקחים אותי מכאן".

"עם כל הכאב והקושי המאוד גדול שיש בלסגור עסק, אני חושבת שהקורונה גם הביאה איתה כמה מתנות, גם אם יש להן השלכות כלכליות. אני יכולה להתבונן מחדש על החיים, לבחור מחדש מה לעשות עם הזמן והאנרגיה שלי, גם זה חשוב".