הפעם הראשונה שטנזניה השתתפה במשחקים האולימפיים, הייתה במקסיקו 1968. המשלחת המצומצמת כללה בסך הכול ארבעה נציגים, כשאחד מהם היה רץ המרתון, ג'ון סטפן אקווארי. לקראת הקילומטר ה-30 במרתון האולימפי אקווארי מעד וסובב את הברך. מכאן ועד הסיום הוא בקושי הצליח לרוץ. חבשו לו את הברך הפגועה והוא דידה באטיות את דרכו אל האצטדיון האולימפי. שעה וחמש דקות אחרי המנצח, כשהמדליות כבר חולקו ורוב הצופים כבר עזבו את האצטדיון, אקווארי סוף סוף חצה את קו הסיום.
באד גרניספאן, במאי סדרת הסרטים האולימפיים, "16 ימי תהילה", שעקב עם מצלמתו אחרי אקווארי בקילומטרים האחרונים, שאל אותו בסיום: למה המשכת? אקווארי ענה: "המדינה שלי לא שלחה אותי 5,000 מייל כדי להתחיל את המרוץ. הם שלחו אותי לכאן, כדי לסיים את המרוץ".
התשובה של אקווארי מבטאת בצורה מושלמת את הרוח האולימפית, שמייסד המשחקים האולימפיים המודרניים, פייר דה קוברטן, ראה בדמיונו. באחת המסיבות, שנערכו בסיום המשחקים האולימפיים בלונדון ב- 1908, דה קוברטן אמר: "הניצחון במשחקים האולימפיים חשוב פחות מאשר ההשתתפות בהם".
ואכן, במשך השנים התנועה האולימפית הגדילה את כמות המשתתפים בצורה משמעותית מכ-2,000 ספורטאים ב-1908 למעל 11,000 ספורטאים ב-2008. אומנם, החל מסיאול 1988 הספורט החובבני פינה את מקומו לספורט מקצועני אבל המשמעות של השתתפות במשחקים האולימפיים עבור תרבות ותשתיות ספורט במדינה רק התעצמה.
***
הדחייה של אולימפיאדת טוקיו בשנה, הייתה מאתגרת עבור הוועד האולימפי, המארחים היפנים ובעיקר עבור הספורטאים. שינוי התאריך וחוסר הוודאות הטילו צל כבד על הספורט האולימפי וגרמו למצב שבו הקריטריון למשחקים נפתח מחדש, וספורטאים כמו הגולש הישראלי, שחר צוברי, שכבר השיג את הקריטריון ל-2020 וחלם על השתתפות רביעית ברציפות במשחקים האולימפיים, מצאו את עצמם מחוץ לסגל האולימפי.
למרות שנת הקורונה המאתגרת המשלחת הישראלית למשחקים האולימפיים בטוקיו 2021 תהיה הגדולה ביותר בהיסטוריה של המדינה. נכון לעכשיו, בעוד קצת יותר מחודשים ייצגו את ישראל כ-90 ספורטאים וספורטאיות במשחקים ולראשונה מאז מונטריאול 1976 תייצג את ישראל גם נבחרת במשחק קבוצתי, נבחרת הבייסבול, שמונה 24 שחקנים. המשלחת הגדולה ביותר עד כה הייתה לריו 2016 והיא כללה 47 ספורטאים.
***
אחד הענפים שאחראי לצמיחת המשלחת הישראלית, הוא הג'ודו. תשעה ג'ודאים כבר הבטיחו את מקומם בטוקיו ועוד שלושה יכולים להשיג את הקריטריון בחודש הקרוב. הגדילה הזאת לא אמורה להפתיע אף אחד, כי הג'ודו הוא דוגמא מצוינת לענף שיש לו בסיס משתתפים גדול.
לזכיות של יעל ארד ואורן סמדג'ה במדליות בברצלונה 1992, יש חלק בתנופה של הענף בישראל. ההישג האישי של השניים שינה את האופן שבו ענף הג'ודו נתפס בישראל והוא הפך מחוג לילדים לספורט מקצועני. המשוואה פשוטה: ככל שיותר ילדים יעסקו בג'ודו – יותר ילדים יהפכו לספורטאים מקצוענים, יותר ספורטאים ישתתפו במשחקים האולימפיים, יותר הישגיים מקצועיים לספורט הישראלי.
בספר האוטוביוגרפי של יעל ארד, "ראשונה", היא כותבת: "יש משהו בהצלחה הזו שגרם לי לשלווה. ידעתי שעשיתי משהו שאי אפשר לקחת ממני אף פעם ואם עשיתי את זה – אני יכולה לעשות הכול. לא ממקום שחצני, אלא מתוך הידיעה המוכחת שאם השגתי את זה, כנראה שאפשר להשיג הכול. קוראים לזה ניצחון הרוח".
מאז הזכייה של ארד וסמדג'ה, נבחרת הג'ודו אחראית על חמש מתוך תשע המדליות האולימפיות של ישראל. מהמשחקים האולימפיים האחרונים בריו 2016 חזרה המשלחת הישראלית עם שתי מדליות ארד, את שתיהן השיגו ירדן ג'רבי ואורי ששון, בג'ודו.
***
ספורטאים אולימפיים הם קצה הפירמידה, העלית ו"הקרם דה לה קרם" של הספורטאים בישראל. אנשים שהקדישו את חייהם למען המצוינות האישית אבל המשמעות שיש לכל אחד מהם על בסיס ותשתית הספורט בישראל היא עצומה. על כל יעל ארד אחת יש עוד מאות ואלפי ספורטאיות שבחרו בג'ודו כתחביב ודרך חיים. על כל גל פרידמן, הספורטאי הישראלי היחיד שזכה בשתי מדליות אולימפיות, יש עוד מאות ואלפי גולשים שהים שינה את חייהם. זה נכון לא רק לגבי ענפי הספורט, שחזרו עם הישגים, אלא לגבי כל ענפי הספורט שמשתתפים במשחקים.
המדינה לא שולחת את הספורטאים לקצה השני של העולם רק כדי שהם יחזרו עם מדליה, אלא כדי שיהוו מודל והשראה לילדים ונוער וכדי שיבנו תרבות ומסורת לספורט בישראל. כמובן שהישגים חשובים כדי לגרום לתחושת ההצלחה, אבל הערכים שעליהם בנוי הספורט אינם קשורים רק לניצחונות. הספורט הוא כלי לבניית ביטחון עצמי וכלי חינוכי, הספורטאים האולימפיים הם דוגמא לעקביות, נחישות, כוח רצון, הצבת מטרות והגשמתן, התמודדות עם משברים ואכזבות, חיזוק תחושת המסוגלות והשייכות. כל אלו הם חינוך, לא רק להיות ספורטאים יותר טובים, אלא להיות אנשים יותר טובים.