מיכלי נוימן (37) מפתח תקווה, אם חד הורית לילד בן 11, התחילה לעבוד בעבודת חלומותיה חצי שנה לפני פרוץ משבר הקורונה. מאז היא יצאה לחל"ת ופוטרה, למרות שבכירי הארגון בו עבדה נשארו בתפקידיהם. בינתיים היא לא מפסיקה לחפש עבודה ולמרות שהיא מתקיימת מדמי אבטלה נמוכים, היא מקדישה את זמנה לעזרה לזולת.

"התחום שלי הוא חינוך בלתי פורמאלי וקהילה, ובמהלך השנים עבדתי בהמון גופים ציבוריים, רשויות, עמותות, בתי חולים ועוד. עד לקורונה עבדתי כרכזת פעילות ציבורית באחד מהארגונים הסביבתיים הגדולים בארץ. עבדתי המון עם אנשים, הרבה קהלים שונים כמו מתנדבים ורשויות מקומיות ועסקתי בטבע, סביבה וחיבור של אנשים לשמירת הטבע. התפקיד היה תפקיד חלומותי, והוא כלל ממש את כל מי שאני ומה שחשוב לי.

"עבדתי שם חצי שנה בדיוק, ואז הגיעה הקורונה והתהפך עלי העולם. באותו הרגע הוציאו 30% מעובדי החברה לחל"ת ובניהם אותי. את כל מי שעסק בתחום הבלתי פורמאלי בעצם הוציאו לחל"ת, ואת כל מי שעסק בתחום הפורמאלי השאירו. אחרי חודש וחצי בחל"ת פיטרו אותי".

פיטרו בלי להסס

"כמה שלא ביקשתי, שאלתי, ביררתי אם אפשר להישאר בתפקיד אחר, לעבוד במשרה חלקית, לא מצאתי אוזן קשבת. הייתי מאוד מתוסכלת, גם בגלל שזו באמת הייתה עבודת החלומות שלי, וגם כי אני באמת חושבת שזה צעד לא נכון, כי התפקוד שלי בעבודה היה מצוין. זו חברה ענקית, בת 60 שנה, וממש ציפיתי שימצאו איזה פיתרון, משהו קטן, 20% משרה, רק להישאר בארגון. במקום זה, בלי שנתנו לזה חצי מחשבה, פשוט פיטרו אותי. הטעם היה מאוד חמוץ, כי בעוד אני מפוטרת, כל המנהלים והבכירים נשארו באותו הסטטוס ובאותו התפקיד. בהם לא נגעו, ודווקא אותנו, העובדים ה"פשוטים", פיטרו בלי להסס.

"מאז אני מחפשת עבודה לא מעט וזה מאוד קשה, וכאם חד הורית זה עוד יותר לא פשוט. יש לי ילד, ואני לא יכולה להשאיר אותו לבד בבית, אז יש לי מגבלה מבחינת השעות. עד שהמשק נפתח, שזה רק בחודשיים-שלושה האחרונים, הכל פשוט היה סגור, ובנישה שלי, שהיא היא מאוד ספציפית, על כל משרה יש מיליון אנשים. בנוסף, בתחום הזה של החינוך הבלתי פורמאלי, רוב העבודה היא דווקא בפריפרייה, ועם ילד בבית אני לא יכולה לנסוע מרחקים גדולים בכל יום".

הקושי הגדול הוא באי וודאות

"מבחינה כלכלית זה קשה מאוד. אני מקבלת דמי אבטלה נמוכים משכר מינימום. אבל אני מסתדרת, הקושי הגדול הוא באי וודאות. לא לדעת לאן זה הולך, אם ומתי זה ייגמר, איך תסתדרי כשזה יגמר. במדינה יש בינתיים ברדק פוליטי. הם מתווכחים אחד עם השני, ולנו אין ממש למי לפנות ועל מי לסמוך. אני צריכה אוכל הביתה, אני צריכה לפרנס את הילד שלי, וזה מרגיש שלאף אחד מהם זה לא איכפת. למזלי אני לא משלמת שכירות אז אני עכשיו בסדר, אני עם הראש מעל המים, אבל מה יהיה עוד חודש, אני לא יודעת.

"חוץ מזה, הילד שלי, שהוא ילד מדהים ועצמאי מאוד. בעקבות הקורונה יש לו קצת פחדים, גם סביב החזרה לבית הספר. ככה שמצד אחד, את רוצה למצוא עבודה כי את רוצה לתת לילד שלך הכל, ומצד שני, את מוצאת את עצמך גם צריכה להתמודד עם הקשיים שלו. זה יצר חוסר ביטחון מוחלט, כאילו את מושכת את השמיכה לצד אחד, ואז הצד השני לא מכוסה, מושכת שוב וחוזר חלילה".

מהדהד לך איפשהו בראש: אולי אני לא טובה מספיק

"אני רוצה לעבוד, באמת. הייתי בשני ראיונות עבודה בזום, בעוד שניים שהיו בפגישה פרונטלית, והמעסיקים פשוט לא חוזרים אלי. אני רשומה לאתרים, אני מנסה לנצל קשרים חבריים ודברים מפה לאוזן, ושום דבר לא עובד.  אני מאוד רוצה לחזור לעבודה הקודמת. אני עוד בקשר עם אנשים מהארגון, ואני מנסה שוב ושוב לחזור, בינתיים ללא הצלחה. זה באמת חבל לי וכואב לי, כי שם אני מוצאת את עצמי, ואני ממש מרגישה שזה הייעוד שלי. אני מבינה שאולי אני צריכה למצוא משהו אחר. אבל המערכת כולה נמצאת באיזשהו הלם מסוים. את התקנים שהורידו לא מחזירים עדיין, כי החברות הפסידו המון כסף.

"לפעמים זה מאוד מוריד את הביטחון, כי מהדהד לך איפשהו בראש: אולי אני לא טובה מספיק. אתמול למשל הייתה לי איזו נפילת מתח של חוסר ביטחון וחוסר וודאות, ולמרות שאני יודעת שאני שפיצית, זה איכשהו תופס אותך עם המכנסיים למטה. זה מרגיש מאוד גדול, יש מאות אלפי מובטלים, על המדינה אי אפשר לסמוך, אולי אני לא אסתדר?

"אבל אני משתדלת לא להילחץ מזה. אני אומרת לעצמי שזה שלב של התעוררות והתארגנות מחדש, ואני עוד אמצא מקום טוב לא פחות ממה שהיה לי. יש לי יכולות מאוד גבוהות, הרבה מאוד ניסיון, אני נותנת את הנשמה בכל מקום שאני מגיעה אליו ואני רוצה וצריכה לעבוד, ואני גם לא מחפשת שכר נורא גבוה, אין לי איזו תוכנית להיות עשירה. אני מנסה ללכת על כל הזדמנות, ואני אופטימית, אבל אין הרבה".

כמישהי שמתנדבת, את לומדת שאין על מי לסמוך

"המדינה לא נותנת פתרונות. בשבוע שעבר אמרתי לעצמי: יאללה, אולי נעשה הכשרה מקצועית. אבל בהיגיון, יש לי תואר ראשון וים ניסיון בתחום מסויים, אני לא אלך להיות מלגזנית. וכלום, נאדה. אין שום דבר. אני צריכה להמציא את עצמי מחדש. שירות התעסוקה בקשר מאוד רציף איתי, אבל זה לא מספיק, כי שירות התעסוקה משרתים את כל מאוד אלפי המובטלים. הם שולחים הודעות, מה שיש להם, אבל רובן לא רלוונטיות אלי ולתחום שלי בכלל.

"בינתיים, אני מתנדבת המון. יש לי מיזם קהילתי שנקרא "מתנדבים בקהילה" שחולש על המון תחומים: עזרה לבעלי חיים, עזרה לניצולי שואה, הצלת מזון, חלוקת מזון וציוד, עזרה לאנשים עם צרכים מיוחדים ועוד. כבר חודש שאני מתנדבת במאהל של הלומי הקרב בפתח תקווה.

"ההתנדבות מבהירה לך שאין על מי לסמוך. את רואה איך כולם מופקרים, תלויים בטוב ליבם של אנשים אחרים, כי אין להם על מי לסמוך בממשלה. ואני גם רואה איך הקורונה רק העצימה את כמות האנשים שנזקקים. אני עוזרת לאנשים באוכל, בציוד לבית הספר, השנה אספנו יותר מ-150 תיקים לילדים שצריכים לבית הספר, והרגשתי שאני לא מצליחה להגיע לכולם. בחיים לא קיבלתי כזו כמות של פניות.

"הקורונה פשוט הורידה אנשים לרצפה. אנשים פונים אלי באופן אישי, כי הם מבינים שהמדינה שמה עליהם קצוץ, היא שמה גם עלי קצוץ. כשאני נפגעת ממשבר שהוא לאומי, לא צריך לתת לי רק דמי אבטלה, צריך לתת לי גם את הכלים לחזור לשוק העבודה. איפה ההכשרות המקצועיות שהבטיחו? למה אני מרגישה שאין לי שום פתח להיכנס דרכו חזרה לשוק העבודה? זה פשוט לא קיים, ונותר רק לקוות שזה עוד יקרה.

"אני עדיין ממשיכה לחפש, ואם אני אהיה ממש חייבת אני אלך על משרה חלקית, או שאתרחק מהתחום שלי עוד יותר, ואמשיך לחפש תוך כדי משהו שהולם את הכישורים שלי. אולי, אם בטעות תהיה פה ממשלה והיא תעבוד כמו שצריך, יכול להיות שדברים יזוזו. אני אדם אופטימי, ואני מרימה את עצמי, לא רק בשביל עצמי, אלא גם בשביל הילד שלי ובשביל אנשים שצריכים את העזרה שלי".