סימנים של ליל זעם עדיין מפוזרים ברחובות עכו, ברחובות העיר שלי. ברחובות שאני הולך בהם עם ילדיי לגן ולבית הספר. כלי רכב שרוף, תמרורים שהופלו, מדרכות שנעקרו, תחנת אוטובוס שנופצה.
ב-6:00 בבוקר הפחים עוד בערו. ב-8:00, יש כבר מי שעובדים במרץ כדי להחזיר את החיים לשגרה. עובדי רכבת ישראל מתקנים את הרמזור שהוצת כדי לאפשר את הנסיעה צפונה לנהריה.
עובדי העירייה מפנים את הזבל ומחזירים את התמרור למקום, שוטפים את הרחובות מהפלסטיק השרוף שדבק במדרכות. את הריח החזק שממלא את הרחובות אין איך לנקות. הוא יתפוגג עם הזמן.
צוות צילום עומד ליד מכונית מפויחת, משדר לעולם באנגלית את מה שקורה ברחובות שלנו. אני נזכר בצילומי המהומות שפשטו בארצות הברית אחרי רציחתו של ג'ורג' פלויד על ידי שוטר. אצלנו יש מורה אחד שיצא לבדוק שתלמידיו בטוחים ועכשיו הוא שוכב מורדם ומונשם בבית החולים.
כמו שהסתכלתי עליהם מרחוק, ככה עכשיו הם מסתכלים עלינו. מנסים לפענח את מנגנון ההשמדה העצמית הזה שגורם לבני אדם לנהוג כך.
בפינות הרחוב יש מי שמדבר את חוויותיו. על הלילה שעבר ועל איך הדברים הגיעו לידי כך. ואסור לתת לזה לחזור. ומי יודע מה יהיה?
במכולת יושב המוכר לבדו, מציץ כל רגע מהפתח לראות מה קורה ברחוב. אישה מבוגרת בחלון הקומה השלישית מורידה את הכביסה מהחבל, רק כדי לכבס אותה שוב.
פעם קראתי שפקעת הריח, האזור במוח שמעבד את חוש הריח, מקושר לאמיגדלה ולהיפוקמפוס, האזורים שמעבדים רגשות וזיכרונות.
זו הסיבה שריחות מעוררים זיכרונות יתר מכל חוש אחר. קוראים לזה 'תופעת פרוסט', על שם הסופר מרסל פרוסט, שתיאר בספרו "בעקבות הזמן האבוד" כיצד ריח של עוגיה טבולה בתה מעוררת בו זיכרונות ילדות.
הבוקר מסריח פה. ריח חזק של פלסטיק שרוף מציף את הבית, אף שכל החלונות היו סגורים. ריח של אלימות, גז מדמיע וזיעה.
הילדים נשארים היום בבית, בניסיון לגונן עליהם מפני הצלקות שנשארו ברחוב, שלא יצלקו את זיכרונות הילדות שלהם. שיוכלו שוב ללכת לגינת המשחקים בלי לחשוב כל פעם על הרכב השרוף שעומד בפינת הרחוב. שלא ימצאו במקרה רימון גז מושלך ליד גן השעשועים. אולי אם נשאיר את זיכרונות הלילות האלה מעומעמים, נוכל להשתקם מהם.
שרפתם, שברתם, הכיתם, יידיתם, דקרתם, יריתם. מה עכשיו? ומה מחר? אנחנו פה וגם אתם וגם הם. ניפגש בחנות, בגן השעשועים, באוטובוס.
אני אסתכל עליך ואשאל את עצמי אם היית שם ברחוב באותו הלילה. כנראה לא, אבל לך תדע. ואתה בטח תסתכל עלי, תחשוב לעצמך מה אני עשיתי באותם הלילות. משהו בינינו כבר לא יהיה אותו הדבר.
ויש נקודות של אור. אתמול בבוקר, אחרי ההפגנה בעיר העתיקה, החליטו ההורים בגן להיפגש, להכין שלט, שיידעו כולם: אצלנו בגן מתחנכים ילדים יהודים וערבים. אצלנו בגן לומדים שיש אנשים שלא מוכנים להיות אויבים.
בבוקר, אחרי לילה של שנאה, השלט הזה עדיין עמד, יפה וגאון ומבקש שנוכל לחיות פה גם מחר.
