החברות המיוחדת בין נתן אלתרמן למפקד הפלמ"ח יצחק שדה, חשפה את משורר הבוהמה התל-אביבית  לדילמות שמאחורי הקלעים, לרגעים הגורליים ולכמה מההכרעות שעיצבו את ההיסטוריה הישראלית. שירתו של אלתרמן ליוותה את הפלמ"ח מטרם הקמתו ועד אחרי פירוקו ואפשרה לקוראיו הצצה להווי הייחודי של חוד החנית של הכוח הלוחם העברי בימים שלפני קום המדינה. במלות 80 שנים להקמת הפלמ"ח, חוזר ההיסטוריון מרדכי נאור לסיפורים שמאחורי השירים.

טרום פלמ"ח: "אֵין עַם אֲשֶׁר יִסּוֹג מֵחֲפִירוֹת חַיָּיו"

"בתחילת שנות ה-30 חזר אלתרמן מלימודי אגרונומיה בצרפת אולם העיסוק החקלאי לא משך אותו", אומר ל'דבר' ד"ר מרדכי נאור. "אלתרמן היה מסתובב בין בתי הקפה בתל-אביב הקטנה ונפגש עם אנשי רוח, אמנים ושחקנים. שם הכיר את יצחק לנדוברג (לימים שדה) – קצין ב'הגנה' שסרב להתיישב לאחר ש'גדוד העבודה' שלו פורק. שנים מאוחר יותר הוא יכתוב על 'אהבת החיים המיוחדת' של שדה, ש'תפס את החומר מצדו הרוחני, ואת הרוח העריך מצידה הפועל והמוחשי ואהב היפוכי דברים'.

אלתרמן (בפרופיל במרכז) ושדה (מימין) בקפה מאור בתל אביב. "שירתו אלתרמן ליוותה את הפלמ"ח מטרם הקמתו ועד אחרי פירוקו" (צילום: בנו רותנברג, מאוספו של יורם שדה)

"באותם ימים הסתובב לנדוברג בארץ, עבד במחצבות, עסק בייסודה של אגודת הספורט 'הפועל', וחטא גם בכתיבה. ב-1935 הציע לנדוברג ל'הבימה' מחזה קומי שכתב, 'חנה גיטל מחפשת עבודה ומוצאת את… אושרה'. התאטרון הלאומי דחה את המחזה, שהוצג לבסוף בתאטרון הקומדיה הישראלית. השחקנית הראשית היתה רחל מרכוס בת ה-23, שזמן קצר לפני כן נישאה לאלתרמן, שעבד כמתרגם בתאטרון. שם החלה החברות האמיצה בין שני האנשים הכל-כך שונים האלה".

מודעת פרסומת למחזה "חנה- גיטל מחפשת עבודה" מאת יצחק שדה. "שם החלה החברות האמיצה" (מתוך ארכיון הספריה הלאומית)

זו היתה תקופה של התלקחות ביחסים בין היישוב העברי לערבים. לנדוברג עלה לירושלים והקים את "הנודדת" – פלוגת הסיור העברית הראשונה. המפקד הנערץ, שקשיחותו הספרטנית ואישיותו המיוחדת הוו השראה לדור שלם של לוחמים, הטיף ל"יציאה מהגדרות" במטרה לפגוע בחוליות האויב לפני שהן פוגעות ביהודים. "'הנודדת' הייתה חידוש מרענן בכוחות המגן העבריים", מסביר נאור. "ארגון ההגנה שלפניה היה מעין כיתות כוננות של מתנדבים בלתי מיומנים, שעבדו ביום ושמרו בלילה. 'הנודדת' עסקה בפעילות יזומה  – והיה בכך חידוש".

"הנודדת" הייתה למעשה הגרעין הראשוני שהתפתח ל"פלוגות השדה" עליהן פיקד לנדוברג, ומהן לקח את שם המשפחה העברי שלו. ב-1938 פנה יצחק שדה – לא עוד לנדוברג – לאלתרמן חברו, וביקש ממנו שיכתוב המנון לפלוגות השדה. על פי הביוגרפיה של שדה (מצביא לא שררה, צביקה דרור, הקיבוץ המאוחד, 1996), הבקשה נועדה בין היתר לאחות את הקרע בין אנשי הרוח העירוניים "לארץ עצמה" וללוחמים שהתגייסו להגן על היישוב.

"השיר "זמר הפלוגות" קשר בין הלוחמים ליישוב." אומר נאור. "למרות שהוא לא שודר בתחנת השידור הממשלתית 'קול ירושלים', מסיבות מובנות,  נהפך "זמר הפלוגות" לאחד הלהיטים הגדולים והושר במשך עשרות שנים. שורותיו, בלחנו הסוחף של דניאל סמבורסקי, היו לסמלים ולסיסמאות".

הקמת הפלמ"ח: "כִּי לֹא נָשׁוּב אָחוֹר, וְדֶרֶךְ אֵין אַחֶרֶת"

הפיכת פלוגות השדה לפלוגות המחץ – פלמ"ח – לא קרתה מאליה. בסתיו 1940 הסתער "הקורפוס האפריקאי" של הוורמאכט, הצבא הנאצי, מזרחה מלוב אל מצריים. בעוד כוחות וישי הנאמנים לנאצים השתלטו על סוריה ולבנון, היה חשש של ממש שהכוח הנאצי בפיקוד הגנרל-פלדמרשל רומל ימשיך מזרחה ויכבוש את ארץ ישראל. "לאנגלים יכלה להיות זו מהלומה, מהלומה כבדה,  אך לא מכת מוות. אך לנו… ", כתב שדה על התקופה, ולא הוסיף. בקרב הנהגת היישוב, והשלטונות הבריטים, גמלה ההחלטה להקים כוח מגן עברי שיוכל לעכב את ההתקדמות הגרמנית.

אז הפלמ"ח למעשה הוקם על ידי הבריטים?
"הבריטים ביקשו להקים חוליות חבלה של יהודים שיפעלו מאחורי הקווים במקרה שהגרמנים יכבשו את הארץ. הנהגת הישוב ביקשה ליצור כוח מגן עצמאי, למקרה כזה של פלישה גרמנית, וזאת במקביל להתגייסותם של כ-30,000 מאנשי היישוב לצבא הבריטי.

חיילי וורמכט מ'קורפוס אפריקה'. "הבריטים ביקשו להקים חוליות חבלה של יהודים שיפעלו מאחורי הקווים במקרה שהגרמנים יכבשו את הארץ"

"בתחילת 1941 גייסה 'מנהלת המבצעים המיוחדים' הבריטית, בהסכמת מוסדות היישוב, קבוצת צעירים להקמת כוח פשיטה וחבלה. במקביל, גם הצבא הבריטי החליט להקים כוח דומה. כוח זה, שנקרא 'פלוגות המחץ', הוקם ב-15 במאי 1941, ל"ג בעומר".

 רוח הפלמ"ח: "גַּם בִּקְטַנּוֹת חוֹבָה לִנְגֹעַ"

"אחרי שרומל הובס וסכנת כיבוש הארץ חלפה, הבריטים סגרו את הברז", מספר נאור. "הם אספו את כלי הנשק, ביטלו את התקציבים ושלחו את המדריכים המקצועיים שלהם למשימות אחרות. למוסדות היישוב לא היה מאיפה להביא כסף ל'הגנה' בשביל לקיים כוח צבאי קבוע כמו הפלמ"ח.

"מלחמת העולם ה-2 הייתה בעיצומה, והמצב הכלכלי של המוסדות היה בכי רע. הפלמ"ח עמד להתפרק. ואז בא יצחק טבנקין –מנהיג הקיבוץ המאוחד – והציע שהפלמ"ח יישב בתוך הקיבוצים וימומן על ידם, במתכונת של חצי שבוע עבודה וחצי שבוע אימונים.

"הפלמ"ח התפתח בקצב די מהיר. תנועות הנוער שלחו את בוגריהן כגרעיני הכשרה לפלמ"ח, כשהחיבור לקיבוץ מאפשר להן מסלול הגשמה – מסיימים י"ב ואז יוצאים להכשרה בפלמ"ח ובקיבוץ, בנים ובנות יחד. הנוער העובד הייתה התנועה ששלחה הכי הרבה גרעינים לפלמ"ח. מלבד תנועות הנוער היו גם נערים מהיישוב שהתנדבו להתגייס. רבים מהם הגיעו מסביבה הסתדרותית – קיבוצניקים, מושבניקים, בני שכונות פועלים, בנים להורים חברי הסתדרות ועוד. השירות בפלמ"ח נמשך שנתיים ובוגרי הפלמ"ח היו מעין כוח מילויים.

פלוגת פלמ"ח מסייעת בהכשרת קיבוץ גבת. "ההוויה הקיבוצית השפיעה על אופיו של הפלמ"ח"

"ההוויה הקיבוצית השפיעה על אופיו של הפלמ"ח, גם בגלל שהפלמ"ח צמח בתוך הקיבוצים וגם בגלל התפקידים המרכזיים שתפסו הקיבוצניקים בפלמ"ח. ודמות הפלמ"חניק עיצבה את האופי הישראלי. התרבות הישראלית, האתוס של הקמת המדינה לאחר השואה, כולו נצרב ברוח הפלמ"ח".

וההסדר המשונה הזה הצליח להעמיד כוח לוחם איכותי?
"הפלמ"ח פעל כמו יחידה מובחרת. הרעיון היה שיש להכשיר כל לוחם ללחימת פרט ברמה הגבוהה ביותר. המפקדים הראשונים הגיעו מ'הנודדת', ומ'הפלוגות המיוחדות' של יצחק שדה – סיירות קטנות שהתנהלו כיחידות קומנדו. ברוח זו הם עיצבו גם את הפלמ"ח. צבא קטן שמחפה על גדלו במיומנות, ברוח הקרב ובהכשרת לוחמיו. לפלמ"ח היה מטה משלו שנשמע למטה הכללי של ההגנה. היה זה אך טבעי שבפלמ"ח צמחו היחידות המיוחדות כמו מסתערבים, חבלנים, כוח ימי (פלי"ם) ואפילו חיל אוויר קטן".

ואיך שמר אלתרמן, המשורר התל אביבי, על קשר עם הארגון הצבאי הזה?
"באותה העת, התחזק אלתרמן בתפישתו הביטחונית. הוא כתב שירים ב"במחנה", העיתון המחתרתי של ה"הגנה" בתל־אביב ואף השתתף בקורס ייחודי שנערך בפרדסי המושבה רחובות ונועד להכשיר את אנשי הבוהמה התל־אביבית לאחוז בנשק, אם יגיעו צבאות רומל, חלילה, גם לארץ־ישראל.

"אלתרמן נהג להגיע עם שדה למסיבות של הפלמ"ח, למפגשים סודיים עם ראשי ההגנה וגם למפגשים טעונים, שבהם היה על שדה להתמודד עם השגות על דרכי פעילותו. כשסער הוויכוח בפלמ"ח האם לא ראוי יותר להתנדב לצבא הבריטי הלוחם בנאצים מאשר לגדל עגבניות בקיבוץ ולצאת לסיורים במדבר יהודה, גייס שדה את אלתרמן, כדי לשכנע שהדרך שלו היא הנכונה".

פלמ"חניקים מסביב למדורה, 1944. "אני אביא כבש ואתה תביא את אלתרמן"

הנוכחות של אלתרמן באירועי הפלמ"ח לא הוגבלה לדיונים עקרוניים. היא כללה, על פי זכרונות בני התקופה, גם שתייה ושירה לרוב.  המשורר הפך למורה הרוחני של צעירי הפלמ"ח, והשתתפותו באירועים החברתיים הפכה למעין "מתכון" למסיבה מוצלחת. "אני אביא כבש ואתה תביא את אלתרמן" היו אומרים זה לזה מפקדים בפלמ"ח, כשהיו מארגנים את ה"קומזיצים" הידועים של הלוחמים.

מה יצר את המעמד המיוחד של אלתרמן בין הפלמחניקים?
"מראשית 1943 החל אלתרמן לכתוב ב"דבר" את טורו האקטואלי־המחורז "הטור השביעי", שהופיע מדי יום שישי. זה  ביסס עד מהרה את מעמדו כאחד מדַבָּרֵי הדור. כשהופיע הכרך הראשון של "הטור השביעי", העניק אלתרמן את אחד העותקים הראשונים ליצחק שדה.

נתן אלתרמן. "מנהיגי היישוב לקחו איתם את אלתרמן למקומות שבהם התרחשו אירועים מסעירים" (צילום: לע"מ)

"מנהיגי היישוב לקחו איתם את אלתרמן למקומות שבהם התרחשו אירועים מסעירים, כגון הורדת מעפילים, ומן הסתם קיוו כי התרשמותו תוליד את "הטור השביעי" הבא ב'דבר'. יצחק שדה היה אחד מאותם אנשים שהפנו את תשומת לבו של אלתרמן לאירועים ולדמויות שמן הראוי לכוון אליהם את הזרקור השירי".

יש לך דוגמה למקרה כזה?
"בקיץ 1945 נסעו מאות חברי המשמרת הצעירה של מפא"י ברכבת מיוחדת מחיפה לתל אביב, כדי להשתתף בעצרת זיכרון לברל כצנלסון, במלאות שנה למותו. ליד טול כרם נעצרה הרכבת ונוסעיה הבחינו במקשה הגדושה באבטיחים בשלים. ללא היסוס זינקו עשרות מהם מהקרונות, דחפו הצידה זקן ונער ערבים, בזזו את היבול והעלו לרכבת אבטיחים לרוב. הם לא ידעו שלרכבת זו הזדמנה, לגמרי במקרה, איזָה, בתו של יצחק שדה.

"בהגיעה לתל אביב חשה אל אביה, וסיפרה לו בכעס רב על ביזת האבטיחים. לפי עדותה, אמר לה שדה: 'בואי אל נתן'. איזה סיפרה לאלתרמן על האירוע ולאחר שבוע הופיע ב"טור השביעי" בעיתון השיר "מקרה פעוט" שבו גינה המשורר בחריפות יתרה את הצעירים, הנחשבים למיטב הנוער, שהידרדרו לגניבה ולשוד.

"אלתרמן עונה בשיר בלשון מצליפה למי שעלולים לחשוב שמדובר במקרה פעוט. על יצחק שדה נאמר שהוא טבע את המושג 'טוהר הנשק'. אלתרמן לקח את ערכי ההגנה המוסרית והכניסם אל התרבות הכללית של התקופה".

ההעפלה: "לְחַיֵּי הַסְּפִינוֹת שֶׁבַּדֶּרֶךְ"

שיר נוסף שנכתב בהשראת אירוע ממשי הוא "נאום תשובה לרב חובל איטלקי", שהפך להמנון ההעפלה והפלי"ם – הפלוגה הימית של הפלמ"ח. אלתרמן כתב אותו לאחר ליל ההורדה של ספינת המעפילים "חנה סנש" בדצמבר 1945.

אוניית המעפילים "חנה סנש" מתקרבת לחוף, דצמבר 1945. "אלתרמן מנבא ומגשים את הנבואה, בו זמנית בכתיבתו"

ה"חנה סנש" עלתה על סרטון סמוך לחופי נהריה, ולוחמי הפלמ"ח סייעו בהורדת המעפילים אל החוף ובהברחתם אל פנים הארץ, על אפם ועל חמתם של השלטונות הבריטים.

"אלתרמן מתאר בשיר  שיחה שתתקיים בעוד שנים רבות בפונדק קטן, עם רב החובל האיטלקי שהשיט את ספינות המעפילים" מספר נאור. "בבית השני הוא מנבא לקפיטן שהמפעל בו הוא נטל חלק יהיה רגע היסטורי חשוב, שיכתבו עליו שירים ורומנים. אלתרמן מנבא ומגשים את הנבואה, בו זמנית בכתיבתו.

"לאורך השיר הוא מהלל ומציין את הגבורה ואת מעשה ה'אף-על-פי-כן' של כל המסייעים והפועלים לשם קיומו של המפעל; רב החובל, הבחורים "הנושאים עמם עלי שכם", מי שפיקד וניווט "בלי מצפן ומפה, בליל ציד". הוא מזכיר את הסיכון ואת עבודת הפרך, את המאבק של מעטים מול רבים ואת אניית-המשחית של הרודפים".

עצמאות: "בֵּין חַגָּיו הַגְּדוֹלִים שֶׁל הַדּוֹר אֵין יָפֶה מֵחַגְּכֶם הַצָּנוּעַ"

אלתרמן לא כתב רק על מפעליהם של הפלמ"חניקים. בחלק מהשירים הפלמ"ח עצמו הוא הנושא, והידוע ביותר בין שירים אלו הוא "מסביב למדורה", ששמו לקוח משם ספרון שפרסם יצחק שדה על הקמת פלוגות המחץ.

השיר פורסם שבוע בלבד לפני קום המדינה, במלאת שבע שנים לפלמ"ח והוא כולל ביקורת לא סמויה כלל כלפי גורמים בציבוריות הישראלית שלא תמכו בקיומו של הכוח הייחודי. בסופו של יום הפך הפלמ"ח לאגדה למרות שלאורך רוב שנות קיומו לא היה בלב הקונצנזוס.

אלתרמן בשדה הקרב: "אִישׁ זוֹנֵק וְאִישׁ יוֹרֶה וְאִישׁ נוֹפֵל"

אלתרמן גם לחם, או שההערצה שלו לפלמ"ח היתה רק מרחוק?
"בקיץ 1948 החליט אלתרמן בן ה–38, נשוי ואב לילדה בת שבע, להיות חייל מן השורה. בגלל גילו ובעיה בריאותית יכול היה לקבל שחרור. הוא דחה את ההצעה לשרת במחלקת התרבות (מחת"ר) והעדיף עליה שירות קרבי.

"הוא גויס, לא במקרה, לחטיבה 8 בפיקודו של יצחק שדה. באוקטובר 1948 השתתף המשורר בקרב הראשון והאחרון שלו במסגרת מבצע "יואב" לפריצת הדרך לנגב. הקרב השתבש ולכוחות של חטיבה 8 היו אבדות רבות. כשהבין המח"ט שדה שסוללת המרגמות שבה שירת אלתרמן הופגזה על ידי המצרים, נרעש ונבהל, ומיהר להורות לחברו לעזוב את שדה הקרב.

"אלתרמן ניסה להתנגד בהתחלה אך שדה התעקש, ובכך הסתיים שירותו הצבאי הפעיל של המשורר. בעקבות ליל הקרב הזה, ובעקבות דברים שנשא שם שדה, בהם דיבר באופן מפתיע דווקא על אהבה, כתב אלתרמן את השיר 'ליל חניה'".

פירוק הפלמ"ח: "אֲנַחְנוּ מַגַּשׁ הַכֶּסֶף"

"בשלהי 1948 ובמהלך 1949 סערו הרוחות בארץ בשל כוונתו של בן גוריון לפרק את המטה הנפרד של הפלמ"ח, תוך שילוב הפלוגות הלוחמות בצה"ל. ככל שהתלהטו הרוחות כך גבר התיאבון של בן גוריון, ובמקום לפרק את המטה בלבד החליט לפרק את חטיבות הפלמ"ח, וזאת במסגרת השחרור של רבבות המגויסים עם סיומה של מלחמת העצמאות.

"אלתרמן, בניגוד למנהגיו ולאופיו, ניסה למנוע בגופו את המעשה. סמוך לפירוק המטֶה הזמין עצמו לבן-גוריון וניסה לשנות את דעתו. לאחר אותה פגישה חשב בן-גוריון שאלתרמן קיבל את עמדתו, אבל מסתבר שטעה. כמו רבים מאנשי הפלמ"ח, אלתרמן חשש שפירוק המטֶה אינו אלא הקדמה לפירוק כללי של הפלמ"ח. סמוך לסיום מלחמת העצמאות הוא כתב טור נוקב בשם "שתי שיבולים וחנית", בו השווה את הפלמ"ח ל'כושי' באמרה העממית: "הכושי עשה את שלו – הכושי יכול ללכת"; וקבע שהפלמ"ח היה 'אחת מיצירות האומה, היפות ביותר בחייה!'

"בשנים הבאות המשיך אלתרמן להילחם את מלחמות הפלמ"ח ומחה נמרצות על 'שחרורו' של האלוף יצחק שדה מצה"ל, משלא נמצא לו תפקיד הולם. ברוח זו כינה אלתרמן את לוחמי הפלמ"ח "מגש הכסף שעליו ניתנה המדינה", ולכבודם כתב את מילות השיר המוכרות כל כך.