דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שישי ב' בתמוז תשפ"ב 01.07.22
28°תל אביב
  • 27°ירושלים
  • 28°תל אביב
  • 27°חיפה
  • 29°אשדוד
  • 33°באר שבע
  • 39°אילת
  • 34°טבריה
  • 28°צפת
  • 30°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
מגזין דבר

סמלים לאומיים ורגשות דתיים: איך סכסוך נדל"ן יכול להבעיר מדינה שלמה

הפגנה בעיר העתיקה ביום ירושלים 2021. "יש צד אחד שיש לו רגשות לאומיים מודחקים ואחת לזמן מה, כשהתנאים מבשילים, קורה פיצוץ" (צילום: Amir Levy/Getty Images)

המחאה והאלימות בשיח' ג'ראח היו קדימון להתנגשויות אלימות ברחבי הארץ | החוקר ערן צדקיהו: "זה התפרץ עכשיו כי התעסקו עם סמלים. מסגד אל אקצא. שער שכם. אבל הצעירים מתוסכלים כל הזמן"

יניב שרון
דוד טברסקי

האלימות של הלילות האחרונים ברחבי הארץ לא פרצה יש מאין. בין הגורמים שהניעו אותה ניתן למנות שורה של מקרים שאחד הבולטים בהם הוא ההתנגשויות בשכונת שיח' ג'ראח בירושלים בשבועות האחרונים. השכונה היוקרתית מאכלסת לצד קונסוליות זרות, מסעדות ומלונות יוקרה גם משפחות של פליטים פלסטינים. הבנת המציאות המורכבת הזו מחייבת גם מבט על מציאות החיים של ערביי מזרח ירושלים בכלל.

שכונת שייח ג'ראח. מסעדות ומלונות יוקרה לצד פליטים פלסטינים (צילום: ויקיפדיה)

בבוקר יום ירושלים שחל השבוע, היה אמור להתקיים בבג"ץ דיון בעתירתם של תושבים פלסטינים משיח' ג'ראח נגד מכירת בתיהם ליהודים. הדיון נדחה בשל הצירוף הנפיץ בין המועד ותוכן הדיון אבל אירועי שייח ג'ראח בכל זאת הפכו זרז לאלימות. המחלוקת סביב ההתיישבות היהודית בשכונה ארוכת שנים. בסוף המאה ה-19 החלו משפחות ערביות ותיקות ומיוחסות להתיישב סביב ציון קברו של חוסאם א-דין אל-ג'ראחי, רופאו האישי של צלאח א-דין, שנקבר במקום בשנת 1201. במקביל החלו יהודים, מעניי העדה הספרדית, להתיישב סביב מערת קבר שמעון הצדיק הסמוכה.

סלילת דרך ליש מסגד שיח' ג'ראח  ב-1918. המחלוקות סביב ההתיישבות היהודית בשכונה ארוכת שנים (צילום: ויקיפדיה)

בלב הסכסוך עומדות מספר חלקות אדמה שנרכשו על ידי שני ועדים יהודיים שפעלו בשכונה עד 1948. כיום מתגוררות בבתים משפחות פלסטיניות, ששוכנו שם על ידי השלטונות הירדנים בתקופה שהשטח היה בשליטת ממלכת ירדן. אחרי מלחמת ששת הימים חזר השטח לשליטה ישראלית, וב-1972 הורה האפוטרופוס הכללי במשרד המשפטים על העברת הבעלות על הקרקע לוועדים. משנות ה-90' החלו הוועדים לגבות דמי שכירות מהפלסטינים.

בתחילת שנות ה-2000 מכרו הוועדים את הבעלות על השטח לעמותת "נחלת שמעון אינטרנשיונל", שקיבלה מימון מפילונטרופים יהודים בארה"ב והחלה בקידום תכניות מאסיביות לפינוי מאות מתושבי השכונה, הריסת בתיהם ובניית יחידות דיור ליהודים במקומם.

עימותים בין פלסטינאים לשוטרים בשיח ג'ראח, מאי 2021. ב-1972 הורה האפוטרופוס הכללי במשרד המשפטים על העברת הבעלות על הקרקע (צילום: אוליבר פיטוסי / פלאש 90)

העימות הנוכחי בשיח' ג'ראח פרץ לפני כשבועיים. ב-1 במאי הוגשו צווי פינוי לשתיים מתוך שישים המשפחות המתגוררות במתחם. המשפחות עתרו לבג"ץ, ובמקביל התפתחו הפגנות ועימותים בשכונה, בהמשך לעימותים ברחבת שער שכם שהחלו באמצע אפריל, סביב תחילת הרמדאן. לכאורה מדובר בסיפור ג'נטריפיקציה "קלאסי", בו תושבים מוחלשים מפונים לטובת דיור לבני מעמד גבוה יותר. אך למעשה הסיפור של שייח ג'ראח כרוך בהיבטים לאומיים ודתיים כבדי משקל.

"הסיפור קשור במציאות של היעדר שוויון"

ערן צדקיהו, חוקר בפורום לחשיבה אזורית, טוען ש"הסיפור הזה חוזר על עצמו כל כמה שנים. האינתיפאדה הראשונה, השנייה, זה תמיד עניין דורי שקשור באופן עמוק במציאות של היעדר שוויון בין יהודים וערבים ובמאבק הטריטוריאלי והלאומי. שאר הדברים הם נקודתיים. שער שכם, מסגד אל אקצא ועוד".

מה גרם לעימותים דווקא עכשיו, ודווקא סביב הסיבות האלו?
"יש שיח שנתניהו הדליק את זה, אבל בסוף זה יושב על דברים בסיסיים. על מציאות שבאופן עמוק היא בעייתית. יש צד אחד שיש לו רגשות לאומיים מודחקים, שחי תחת השפלה, אפליה וחוסר שוויון, ואחת לזמן מה, כשהתנאים מבשילים, קורה פיצוץ. ב-2015 הייתה אינתיפאדת הסכינים, ב-2017 הייתה התפרעות סביב הצבת המגנומטרים בהר הבית וכן הלאה.

ערן צדקיהו. "מי שמצית את הדברים אלו הצעירים" (צילום: יואב דודקביץ)

"מי שמצית את הדברים האלו הם הצעירים. באוקטובר 1990 התחילה אינתיפאדת סכינים ראשונה בתוך האינתיפאדה הכללית. בחור בן 19, עאמר אבוסירחאן, רצח שלושה אנשים בירושלים. הצעירים הם אלו שמושפעים הכי הרבה מהמצב, והם לא מוכנים להסכים למה שההורים שלהם מוכנים לקבל. זה התפרץ עכשיו כי התעסקו עם סמלים. מסגד אל אקצא. שער שכם. אבל הצעירים מתוסכלים כל הזמן".

אז מדובר בהתפרצות ספונטנית, תגובה לאירועים, ולא במשהו מתוכנן?
"בצד הפלסטיני, אף אינתיפאדה או התקוממות לא היו מתוכננות מלמעלה. יש התפרצויות של זעם עממי, שהכוחות השונים, הרשות וחמאס, מבינים אותו ומנסים לרתום אותו. האינתיפאדות הן ביטוי של הזעם הזה, שהוא תולדה של השפלה ותסכול מהמצב במזרח ירושלים שבמשך שנים ממשיך להיות מאוד קשה.  אז כן, מדובר בכוחות ספונטניים. במציאות נפיצה ובתנאים מתאימים של חוסר יציבות, ומצב כזה יכול להפעיל טריגר שיערער את כלל המציאות".

מה הטריגרים האלו, ולמה הם כל כך "יעילים" ביצירת אלימות?
"הסיפור קשור למספר מרכיבים. יש פה עם שיש לו זהות. הסמל העיקרי של העם הזה הוא אל קודס, אל אקצא וירושלים הפלסטינית. זה כמו שלנו יש את הציונות, הר הבית והכותל. אלו סמלים מכוננים שמוציאים אנשים לרחובות באום אלפחם וברהט. כשאתה אומר אל קודס רוב האנשים מדמיינים את שער שכם, כי האוטובוסים של כל מזרח ירושלים מגיעים לשם. המקום הזה הוא הבבואה של ירושלים, ביחד עם אל אקצא.

שער שכם. "כשאתה אומר אל קודס רוב האנשים מדמיינים את שער שכם" (צילום: ויקיפדיה)

"והנה יש לך את חודש הרמדאן ושער שכם, באב אל עמוד. המרחב הציבורי של אנשים שגרים באזור השער הוא המשכו הישיר של המרחב הפרטי שלהם, זה בתודעה הנפשית של הצעירים האלו. ודווקא שם המשטרה שולפת את הבחורים ומתחילה לעשות חיפוש אגרסיבי, הצמדה לקיר, איום עם נשק. הערבוב של הכל מעלה פיצוץ אלים שמכיל בתוכו את התסכולים של כולם. ככה זה עם סמלים. דרכם נאמרים הרבה מאוד דברים בלי מילים, והם מעלים רגשות עזים.

"בנוסף, יש חוסר שיוויון עמוק בין היהודים והערבים. תושבי העיר הפלסטינים חסרי אזרחות, המשטרה לא באה לשרת אותם והם רואים בה כוח כובש. המשטרה כאן היא כמו צבא בשטח מלחמה, זה לא שיטור קהילתי.

"חווית החיים הכי משמעותית של ערבי ירושלמי היא הכיבוש. הם חיים בתודעת כיבוש. כשצעיר פלסטיני צועק סוף לכיבוש זה לא בהכרח אומר שהוא רוצה את אבו מאזן וחלוקת העיר למדינה פלסטינית, אלא שתודעת החיים שלו נטועה עמוק במושג הזה. הוא משקף בעיקר חוסר שוויון וחוסר ייצוג פוליטי עמוק, לצד מדיניות של אפליה והדרה של הערביות הפלסטינית מהמרחב הציבורי בזמן ובמקום הכי סימבולי שיש לצעיר הזה".

איך זה מתבטא בפועל?
"בשנת 2020 הרסו במזרח ירושלים בעזרת צווים יותר בתים מבכל שנה אחרת לפניה. אלפי אנשים בירושלים חיים עם צווי הריסה לבתים שלהם. אלו חיים של אי וודאות מתמדת. בצו הריסה אתה משלם על ההריסה ועל המאבטחים שמגיעים לשמור על הטרקטורים.

"תוסיף לכל זה עם 80% עוני במזרח העיר וגרעיני מתנחלים שמרחיבים את האחיזה שלהם בשכונות ומגדילים את החרדה, ומסביב אין ביוב, ויש המון זבל.

קניון מלחה, ירושלים. "היום מדברים על מרחבים משותפים שרובם הם מרחבי צריכה" (צילום: Olivier Fitoussi/Flash90)

"במקביל, מתרחשת 'ישראליזציה', השתלבות באוניברסיטה העברית ובמקומות העבודה ודברים כאלה. היום מדברים על מרחבים משותפים שרובם הם מרחבי צריכה, קניונים, מרכזים מסחריים. החיכוך הזה רק מגדיל את התובנה אצל הצעירים שחייהם בזבל. הם רואים את האפשרויות הכלכליות של צעירים ישראלים, בעוד עליהם עושים חיפושים בשער שכם".

"פוחדים שבאל אקצא יקרה מה שקרה במערת המכפלה"

יוסוף (שם בדוי), סטודנט משכונת ואדי ג'וז במזרח ירושלים, מסביר ש"לא כל הנוער הערבי מעורב בזה, אבל רובם רואים את גישת המשטרה ואת מעשי המתנחלים. הם יותר פתוחים למדיה החברתית, אז הם חשופים גם לקריאות של המתנחלים". לדבריו, "מה שקרה בשיח' ג'ראח, קורה כל הזמן. זה חלק מזהותנו. אנחנו פוחדים שבאל אקצא יקרה מה שקרה בחראם איברהים (מערת המכפלה – י.ש)".

למה הפחד כל כך גדול?
"אנחנו רואים שהמשטרה נמצאת במזרח העיר כדי להגן על יהודים מפני הפלסטינים. בכל עניין אחר היא פשוט לא נמצאת. אין למשטרה זכות לתמוך במתנחלים נגד הערבים בשלילת זכויותיהם, כולנו ישראלים וזו דמוקרטיה. יש לחץ ויש פחד  ממניעת זכויות של הערבים הירושלמים".

התנגשות בין שוטרים ישראלים ומפגינים פלסטינים מחוץ לשער שכם, מאי 2021. "יש פחד ממניעת זכויות הערבים הירושלמים" (צילום: יונתן זינדל/פלאש 90)

הדברים של יוסוף ושל צדקיהו נתמכים בתוצאות סקר שביעות רצון בקרב ערביי ירושלים שהוביל  ד"ר אמנון רמון, חוקר בכיר במכון ירושלים למחקרי מדיניות. הסקר חושף מידת אמון נמוכה מאוד של התושבים הערבים בירושלים במוסדות השלטון הישראליים, בעיקר הממשלה והכנסת, ורמה גבוהה של ניכור בינם ובין רשויות המדינה.

אמנון רמון. ""ככול שהמעמד הסוציואקונומי גבוה יותר, הביקורת על המדינה גדלה" (צילום: ויקיפדיה)

"לעומת זאת" מדגיש רמון, "מידת האמון בשירותי הבריאות גדולה. כי אלו מקומות הבולטים שמספקים צרכים במידה רבה של שוויון". לטענתו, "ככול שהמעמד הסוציואקונומי גבוה יותר, הביקורת על המדינה גדלה, כיוון שמדובר בציבור שמודע לזכויותיו. שירותים כמו בריאות וחינוך זוכים לאמון גבוה כיוון שהם מרגישים שזה שלהם".

אחת הטענות הנשמעות בציבוריות הישראלית היא שהחיבור בין מאבקי השוויון של ערביי ישראל לאל אקצא הוא מלאכותי. פנחס ענברי, חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, טוען שהצעירים בירושלים נלחמים למען ענייניהם, קרי השבת הספסלים לשער שכם ונגד פינוי המשפחות משיח' ג'ראח.  לטענתו לא היה לצעירים הללו עניין להרחיב את המאבק להר הבית, ובין הגורמים המתסיסים נמצאים ירדן והאחים המוסלמים.

מסגד אל אקצא. "אנחנו פוחדים שבאל אקצא יקרה מה שקרה במערת המכפלה" (צילום: סבי ברנס/פלאש 90)

יוסוף לא מקבל את הטענה הזו. "אני אישית רואה את אנשי ירושלים נאבקים למען ירושלים", הוא אומר. אני לא רואה השפעה מבחוץ". צדקיהו טוען שיש מעורבות זרה בעיר, אבל הוא לא חושב שהיא משמעותית במיוחד. "את הצעיר שמתעמת עם המשטרה בשער שכם לא מעניין לא ארדואן ולא חמאס" הוא קובע. "מעניין אותו לחיות בכבוד".

התשובה לשאלה "מה הפתרון למצב בירושלים" תלויה מטבע הדברים בנקודת המבט. רמון מדגיש את החשיבות של שירותי מדינה איכותיים לתושבי מזרח העיר, וצדקיהו מדגיש שרק "עיר פתוחה ושוויונית, שנותנת ביטוי מלא לכל מרכיבי הזהות שלה" יכולה לאפשר קיום בכבוד לכל תושביה. ליוסוף, תושב מזרח ירושלים, אין תשובה ברורה. אך הוא סבור "ש'המתנחלים', ובעיקר הפוליטיקאים, לא צריכים להיות אלו שיכתיבו את עתיד העיר".

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!