לוד, רמלה, חיפה, עכו וערים מעורבות נוספות בהן חיים יחד ערבים ויהודים, הפכו בשבוע האחרון למוקדי אלימות בין הקבוצות השונות. למרות עשרות שנים של חיים באותו המרחב ומוסדות ציבור משותפים, התפרצו בהן מתחים שהיו מתחת לפני השטח. רות לוין חן מעמותת יוזמות אברהם, ופרופ' שפרה שגיא מאוניברסיטת בן גוריון מצביעות על המנהיגות המקומית והחינוך כגורמים שיכולים למנוע הידרדרות ולחזק את היסודות המשותפים.

"היחסים הגיעו לשפל חסר תקדים שעוד לא נראה כמעט כמוהו", אומרת לוין-חן, מנהלת פרויקט 'ערים משותפות' ביוזמות אברהם, וחוקרת את ההיבטים השונים בחייהם של ערבים ויהודים בשבעת הערים המעורבות בישראל. "זה התחיל כשהמצב הידרדר במקומות אחרים, כמו שכונת שייח ג'ראח בירושלים ומסגד אל אקצה, והגיע למקום בו ישנו מתח בחיים עצמם. עצוב וכואב לראות את זה".

לוין חן מצביעה על מצוקת הדיור כמאפיין משותף למצוקה של התושבים הערבים בערים המעורבות. "בעכו, לוד, רמלה ויפו יש מצוקה מאוד גדולה, בהיעדר בעלות של תושבים ערבים על נכסים שהם גרים בהם. הבעיה הזו מוכרת לכל העוסקים בנושא מזה עשורים, מהשטח עד למשרדי השרים ומאשרי התכניות. המצב החריף ביותר הוא בלוד, שם התושבים הערבים לא מקבלים בעלות על הבתים שמשפחותיהם גרו בהם, ובמקביל העירייה הורסת בתים בטענה של בנייה לא חוקית ולא נותנת לתושבים הערבים לבנות". את המצב בו מגיעים לערים אנשי גרעינים תורניים במטרה 'לייהד' את אותן, בעידוד העיריות, היא מגדירה כ"אצבע בעין של האזרחים הערבים".

רות לוין חן (צילום: אלבום פרטי)

היבט משמעותי נוסף הוא פערים כלכליים, שמתבטאים גם בהיקפי ההשקעה העירונית בתשתיות באזורים השונים. "רואים את זה בלוד וברמלה, שבהן אזורים שלמים שאינם מוכרים", אומרת לוין-חן, "לפערים הללו יש מקום בליבוי המצוקות והקשיים, במיוחד כשהתושבים הערבים רואים את ההשקעה, תשומת הלב והיחס הכללי של ראש העיר".

לבעיות האלו מצטרפת תמונת מצב רחבה של צעירים רבים בחברה הערבית ללא אופק תעסוקתי או אקדמי. "40% מהצעירים בני 18-24 בחברה הערבית לא משולבים באף מסגרת סבירה. כשנתח כל כך גדול של צעירים בחברה הערבית הם חסרי מעש, אז גם היכולת של ההנהגה באמת להשפיע, להרגיע ולהוות סמכות קטנה מאוד, כי יש הרבה מאוד אנשים שאין להם מה להפסיד, והם יפרקו את הזעם בדרכים לא לגיטימיות".

לוין חן מדגישה שלמנהיגות העירונית יש תפקיד חשוב בהעצמה או הפחתה של תהליכי הקצנה ואלימות בעיר. היא מצביעה על עכו כעיר שטיפחה שותפות יהודית-ערבית איתנה לאורך שנים. "ראש העיר שמעון לנקרי, חבר מפלגת הליכוד, בחר לעבוד בשיתוף פעולה צמוד עם ההנהגה הערבית, שבזכותו נמנעו עשרות חיכוכים בתקופות מתוחות בשנים האחרונות", היא מסבירה, "לעומתו, ראש עיריית לוד יאיר רביבו, גם הוא חבר הליכוד, התבטא בחריפות כנגד הציבור הערבי בעירו. בכל התבטאות שלו הוא כורך את כלל הערבים עם עבריינים ופושעים, ואת היהודים כולם הוא מתאר כשומרי חוק וקורבנות של הפורעים הערבים. הוא בחר להיות ראש עיר רק של היהודים, ולכן העימות הוא בלתי נמנע".

"צריך לעמוד על ההבדל", אומרת לוין חן, "האירועים הקשים שקרו בעכו השבוע התרחשו למרות ההנהגה החזקה והשותפות היהודית הערבית שם. בלוד לעומת זאת, לעירייה היה חלק פעיל בליבוי האש".

לוין חן מסמנת סוגיה מרכזית בעיניה: יצירת הפרדה בין ניהול העיר לבין סוגיות פוליטיות כלל ארציות. "אנחנו רואים ברגע שהפוליטיקה הארצית נכנסת לערים המעורבות, שם מתחיל הבלגן, משני הצדדים. כשראשי הערי והמועצות רואים את עצמם נאמנים לאג'נדה פוליטית מפלגתית ארצית, זה בא בחשבון על טובת העיר שלהם".

כשהאירועים כבר קורים, איך ההנהגה המקומית יכולה לפעול?
"יש מתח עליו ההנהגה יכולה להשפיע, גם הערבית והיהודית – שמעבירים מסרים של בואו נרגיע, לא נלבה את הרוחות. נדרשת כאן אחריות לא להביא את אם תרצו להפגין בלוד כי זה משרת אינטרס פוליטי. פרסמנו ביוזמת אברהם תביעה משותפת של ראשי מועצות ערבים ויהודים להרגעת הרוחות, זה בעיניי המסר המרכזי שצריך לפרסם בכל מקום. פשוט להרגיע את הרוחות."

יש לך דוגמה להנהגה שפועלת כך?
"בלוד יש חברת מועצה יהודייה שקוראים לה אלווירה קוליחמן, שעד לא מזמן הייתה סגנית ראש העיר. במשך שנים היא רצה בבחירות תחת מפלגת ישראל ביתנו, אבל בבחירות האחרונות היא החליטה לרוץ עצמאית כי היא אמרה, אני לא רוצה להיות כפופה לאג'נדה פוליטית מפלגתית שלא תאפשר לי לייצר שותפות עם חברי מועצת ערבים. אני רוצה לבוא ולפעול למען העיר שלי."

"את החינוך צריך להתחיל מהגן"

מרכיב נוסף שמשפיע על היכולת לחיות בשלום בערים המעורבות הוא החינוך. מערכת החינוך בערים המעורבות היא נפרדת, ומקשה על היכרות ומפגש שוויוני. שפרה שגיא, פרופ' אמריטה לפסיכולוגיה בפקולטה לחינוך באוניברסיטת בן גוריון, מסבירה ש"לפי המחקרים, בניגוד למה שחושבים, השנאה אינה מגיעה מהבית, אלא מבורות. מחוסר חינוך".

שגיא, המתגוררת בעומר, ממחישה את דבריה באמצעות סיפור אישי. "כשהנכד שלי היה בן חמש הלכתי אתו לגינה וחיכינו בתור לאומגה. פתאום הגיעו אח ואחות ערבים, והנכד שלי אמר 'הם מדברים מוזר. בואי נלך'. הסברתי לו שהם מדברים ערבית, ושהם ישחקו באומגה בתורות, וזהו. אחרי ההסבר הם שיחקו ביחד, שלושתם".

מחקריה של שגיא מתמקדים במיזמים חינוכיים העוסקים בשלום, פיתוח הסובלנות והכרת האחר. אחד המיזמים שחקרה נערך בגני ילדים בערים מעורבות, ובמסגרתו הגיעה לכל גן ילדים גננת מהקבוצה האחרת למשך יום בשבוע – לגן יהודי הגיעה גננת ערביה, ולגן ערבי גננת יהודיה. במיזם השתתפו בשנה שעברה ארבעה גנים בלוד, והשנה הוא נערך בארבעה גנים בעכו.

שפרה שגיא. "הדרך היחידה להתמודד עם הריחוק היא לבחור באופן אקטיבי להיפגש" (צילום: אלבום פרטי)

"הבנו שאת החינוך הזה צריך לעשות מגיל קטן מאוד", אומרת שגיא, "עוד הבנה שיש לנו היא שהמפגש עצמו אינו מספיק. המחשבה היא שאם הילדים יפגשו את ה"אחר" בדמות סמכותית ואחראית הם יקבלו אותו. ובאמת הילדים היו שואלים את הגננת: איך זה בגן אצלכם?"

"הבחירה בערים מעורבות הייתה אקראית, אך ככל הנראה היא עונה על צורך עמוק של רצון להתקרב", מספרת שגיא, "המונח 'ערים מעורבות' הוא מתעתע. השכונות נפרדות, מערכת החינוך מופרדת. יחד עם זאת אין ואקום, והמפגש החלקי הזה יוצר ריחוק וניכור. הדרך היחידה להתמודד עם הריחוק היא לבחור באופן אקטיבי להיפגש."