ג'רמי ארטיה (33) צועד כבר למעלה משלושה שבועות במסע ארוך מקריית-שמונה לירושלים, במחאה על הגזענות בחברה הישראלית כנגד בני העדה האתיופית. "המסע הזה מתחבר לסיפור של ההורים שלי, שצעדו, הלכו ברגל והקריבו קורבנות כדי להגשים לנו את החלום להגיע לארץ אבותינו, לנו כדור צעיר. אני ידעתי שהדרך מקריית שמונה לירושלים היא קשה, ושאין לי גב כלכלי. החלטתי לעצור את החיים. אני פוגש בדרך אנשים מדהימים. יש לנו חברה טובה, ובגלל זה אני מאמין ועושה את מה שאני עושה".

הדרישות של ארטיה מספרות גם את סיפור חייו. מי שגויס בעברו על ידי המפכ"ל למשטרת ישראל, דורש את הקמתו של גוף בלתי תלוי שיבחן את נושא האלימות והגזענות המשטרתית, כלפי בני מיעוטים בכלל והעדה האתיופית בפרט. הוא דורש את הידוק הפיקוח של משרד הרווחה על מוסדות חסות הנוער, לאחר שנתקל כמדריך באירועי אלימות וגזענות, שלדבריו נובעים בין היתר מהפרטת השירותים. הוא דורש את החמרת הענישה והאכיפה של איסור הסלקציה במועדונים ומקומות ציבוריים, ואת הנגשתם של שירותים ממשלתיים לשפות שונות, ובכללן אמהרית.

"אל תדאג בני, יום יבוא, ונגיע לירושלים. ושם לא תעבור את מה שאתה עובר פה"(תמונה באדיבות ג'רמי ארטיה)

"אל תדאג בני, יום יבוא, ונגיע לירושלים. ושם לא תעבור את מה שאתה עובר פה"(תמונה באדיבות ג'רמי ארטיה)

הוא צועד ברגל, ישן אצל פעילים חברתיים איתם יצר קשר באמצעות הרשתות החברתיות, וצועד כ-30 קילומטרים ביום. המסלול שלו לא לגמרי ברור וקבוע מראש – מה שחשוב לו אלו המפגשים האנושיים בכל מקום, שיחות – בייחוד עם בני נוער, מהעדה ובכלל. בראשון לציון הוא התרגש כשניצול שואה אמר לו שהוא מזדהה עם המאבק שלו – "דווקא מי שהכי סבלו מהגזענות, נוהגים באותו אופן", אמר לו. בהחלטה ספונטנית החליט להמשיך לבאר יעקוב – צעיר אחד אמר לו שיארגן שם חבר'ה שיצטרפו אליו.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

יום יבוא ונגיע לירושלים

ג'רמי נולד בכפר ליד אדיס אבבה ועלה לארץ בגיל שש, "הייתה לנו חווה מאוד גדולה. אחי היה רועה צאן ואני הייתי מצטרף אליו, כילד קטן. הרבה פעמים, במהלך הרעייה של הצאן, אתיופים לא יהודים היו מקללים ולפעמים גם מרביצים לנו. פעם אחת הגעתי הביתה בוכה, אחרי שהרביצו לי, בזמן שעשו בבית בונא, טקס קפה אתיופי מסורתי, והתפרצתי אל הטקס. אמא שלי שאלה מה קרה, ואחרי שסיפרתי לה היא אמרה לי מיד 'אל תדאג בני, יום יבוא, ונגיע לירושלים. ושם לא תעבור את מה שאתה עובר פה'".

המשפחה של ג'רמי הגיעה בשנת 1989 לארץ, בתחילה התגוררה במרכז קליטה במבשרת ציון, ומשם עברה לרמלה. בבית הספר היסודי נתקל ג'רמי באירוע גזעני ששינה את חייו. אחד המורים צעק על תלמיד אתיופי ואמר לו שיחזור לאתיופיה. האירוע היה, כך זוכר ג'רמי, בסמוך להתפוצצות פרשת השלכת תרומות הדם של בני העדה, ונחקק עמוק בליבו. הוא סירב להישאר בבית הספר ועבר ללמוד בפנימיית הדסים.

ג'רמי בדרך מקריית שמונה לירושלים (תמונה באדיבות ג'רמי ארטיה)

ג'רמי בדרך מקריית שמונה לירושלים (תמונה באדיבות ג'רמי ארטיה)

בפנימיה, הוא מספר, הלך והתנתק מהשורשים שלו, אליהם הוא מרגיש שהוא הולך ושב לאט לאט רק בשנות בגרותו. הוא היה רחוק מבני העדה שלמדו איתו, וחבריו הקרובים בפנימיה לא היו אתיופים. הוא מיעט לשוב הביתה, ונהג להשאר בחופשים בפנימייה, כשהוא מנצל את כישרונו במוסיקה ועובד כדי-ג'יי במחנות קיץ של תנועות נוער שהשכירו את מתקני הפנימייה בקיץ. שם גם התחבר לבני המושבים, איתם יצא לשנת שירות לאחר הפנימייה – כגרעינר במועצה אזורית מעלה יוסף. בצבא שירת ג'רמי בסיירת פלחה"ן נח"ל. את תחילת החזרה לשורשיו הוא מסמן בזמן שעסק שהקים לאחר הצבא, חברה להפקת אירועים, קרסה. הוא עבר לנתניה והחל להיות מעורב בקהילה האתיופית בעיר.

פעם אחת הגעתי הביתה בוכה, אחרי שהרביצו לי, בזמן שעשו בבית בונא, טקס קפה אתיופי מסורתי, והתפרצתי אל הטקס. אמא שלי שאלה מה קרה, ואחרי שסיפרתי לה היא אמרה לי מיד 'אל תדאג בני, יום יבוא, ונגיע לירושלים. ושם לא תעבור את מה שאתה עובר פה'.

חושף את האפליה

ב-2012 לאחר שהתפוצצה הפרשה בה תושבים בקריית מלאכי סירבו להשכיר דירות לבני העדה האתיופית, חבר ארטיה לכתבת ערוץ 10 מעיין פרילוק וסייע לה בשני תחקירים – האחד בנושא סירוב בעלי דירות להשכיר לאתיופים, והשניה בנושא סלקציה גזענית במועדונים בתל אביב. בעקבות תחקיר זה הגיש ארטיה גם תביעה כנגד מועדון הדיזינגוף בתל אביב, בגין אפליה אסורה, זכה במשפט ופוצה ב-25 אלף ש"ח.

שבוע אחרי שידור הכתבה על האפליה במועדונים, בשעה שהתכונן ארטיה לצעדה שתכנן במחאה על הנושא, מנתניה לירושלים, קרה מקרה נוסף שטילטל את מסלול חייו. בשעה שטייל עם הכלבים במרכז נתניה ראה התקהלות בכניסה לשוק. במרכז ההתקהלות התרחש מאבק בין שלושה אנשים, במהלכו אחד מהם שלף סכין גדול ודקר. "נתתי למישהו שהיה לידי את הכלבים שלי, ונכנסתי לזירת הקטטה, הרצח, בידיעה שאני לא חוזר בחיים. סכין מגואל בדם, ומסביב מאה אנשים עומדים ומפחדים להתערב". ג'רמי ניסה לנהל דו שיח עם הדוקר, ולמנוע דקירה נוספת. "התחלתי לצמצם את הפער אל התוקף. הוא דקר פעם שלישית וברח, הנדקר כבר היה גמור. ומסביב אנשים צופים, אני זוכר ילדה בוכה". ג'רמי ניהל מרדף תוך שהוא יוצר קשר עם המשטרה, ולבסוף סייע לשוטרים לתפוס את החשודים.

ארטיה זכה בעקבות האירוע לחשיפה תקשורתית שאף סייעה לו לגייס תמיכה לצעדה שארגן. אבל תשומת הלב הגיעה גם מכיוון לא צפוי – במהלך המסע, קיבל ארטיה טלפון מלשכת מפכ"ל המשטרה במטרה להציע לו להתגייס למשטרה. "הגעתי לפגישה ישר מהצעדה, עם התיק, הרסטות והכל" מתאר ארטיה. לדבריו שנה לפני כן שימש כמאבטח בתחנת משטרה בנתניה, וניסה להתגייס למשטרה, אך לא התקבל, למרות שהיה מאבטח מצטיין. "הגלגל הסתובב, ואחרי שסירבו לגייס אותי, ראש אגף משאבי אנוש ביקש לגייס אותי". ארטיה נעתר לבקשה, אך ביקש לסיים ראשית את הצעדה אותה התחיל.

המפכ"ל דנינו מעניק לארטיה תעודת הוקרה על התערבותו באירוע דקירה בנתניה וסיוע ללכידת הדוקר. במעמד זה הציע דנינו לארטיה להתגייס לשורות המשטרה (תמונה באדיבות ג'רמי ארטיה).

המפכ"ל דנינו מעניק לארטיה תעודת הוקרה על התערבותו באירוע דקירה בנתניה וסיוע ללכידת הדוקר. במעמד זה הציע דנינו לארטיה להתגייס לשורות המשטרה (תמונה באדיבות ג'רמי ארטיה).

מגוייס מפכ"ל

בתום בצעדה ולאחר שקיבל תעודת הוקרה ממפכ"ל המשטרה בטקס רב רושם בנוכחות קצינים בכירים אכן גוייס ארטיה. שירותו במשטרה נמשך רק שנתיים וחצי. בפרוטוקול ראיון ההתפטרות שלו נכתב, "אין לי כעס על האירגון, מרגיש שעשיתי את שלי, אני נותן את הנשמה אבל לא מעריכים אותי". בהמשך על אף שציוני ההערכות התקופתיות שלו היו מהגבוהות ביחידה, ערך איתו מפקד היחידה ראיון נוסף לבחינת המשך שירותו, וכי לאחר שלושה ימי מחלה מאושרים, הוא זומן לראיון אזהרה נוסף בו איימו לפטר אותו.

"הכרתי את הטענות שיש כלפי המשטרה לפני שנכנסתי. גם הרגשתי ששוטרים אלימים. תמיד היו בודקים אותי. אני גם עם ראסטות אז תמיד חושבים שאני סטלן. אבל היתה לי שליחות, רציתי להשפיע וליצור שוטרים ערכיים ואמיתיים שרוצים להגן על האזרחים", כך ארטיה.

ג'רמי בדרך מקריית שמונה לירושלים, ב23/8 בראשון לציון (תמונה באדיבות ג'רמי ארטיה)

ג'רמי בדרך מקריית שמונה לירושלים, ב23/8 בראשון לציון (תמונה באדיבות ג'רמי ארטיה)

במציאות הוא הרגיש שסימנו אותו, כפעיל חברתי לשעבר וכמגוייס מפכ"ל. "אני תוהה מה היה קורה אם אזרח לבן היה לוכד שני רוצחים. הוא היה יכול להיות קצין במשטרה. הוועדות שעברתי מראות שבגלל שאני אתיופי שבא עם צל"ש לתוך הארגון, לא מוכנים לקבל דבר כזה, לא רוצים. גם שאלו אותי שאלות גזעניות בוועדות – שאלו אותי אם אני חושב שהמשטרה גזענית. מה הם לא רואים? כל שבוע היתה כתבה. הם יודעים את הדבר הזה. גם שמעתי בקשר ביחידה שוטרים מדברים כשהם רואים אדם שחור, מכנים אותו 'שחור', 'ניגר', 'סודני'. ראיתי שוטרים אתיופים שראויים לקידום ואינם מקודמים, והם נשארים כי זו הפרנסה היחידה שלהם. ביפו בחפיפה שלי אחרי הקורס יס"מ ראיתי ילד כבן 13 אזוק בידיים וברגליים לשלוש שעות על הריצפה, ידיים ורגליים, צועק בסבל. ויושבים שלושה שוטרים ושומרים עליו. הדברים האלה קיימים לא רק כלפי אתיופים, גם כלפי ערבים. שרתתי ביחידה במשולש, האצבע מאוד קלה על ההדק כשמדובר במיעוטים".

גם שמעתי בקשר ביחידה שוטרים מדברים כשהם רואים אדם שחור, מכנים אותו 'שחור', 'ניגר', 'סודני'. ראיתי שוטרים אתיופים שראויים לקידום ואינם מקודמים, והם נשארים כי זו הפרנסה היחידה שלהם.

להגשים את המסע

מעט לאחר השחרור מהמשטרה, החל לעבוד כמדריך במוסד פנימייתי לנוער וילדים בסיכון. "גדלתי מגיל 13 לבד, עוד מהפנימייה, ואני יודע מה זה ילד שמגיע לכזה מקום. ידעתי שאני יכול לגרום להם להאמין בעצמם, ובאמת הדרכתי שם שנתיים. אבל גם שם ניתקלתי בגזענות. בחודש הראשון שם ראיתי רכז שאחז נער וקיפל אותו על הריצפה. ומדובר על מעון לילדים מגיל 10 עד 15. אמרתי לו שזה עבירה פלילית, והוא השיב לי 'ג'רמי אתה מתבלבל, אני הרכז'. מאותו האירוע כבר הייתי בצד של הנערים. עשיתי שם קורס די ג'י, ופרוייקטים נוספים. עד היום אני בקשר עם הילדים, וגם ההורים יצרו איתי קשר".

כעת קורא ארטיה להגברת הפיקוח על המוסדות המופרטים של משרד הרווחה, ובכללו על הטיפול התרופתי הניתן לבני הנוער, לעיתים שלא לצורך לדבריו. כמו כן הוא דורש את בחינתם של תיקים פליליים הנפתחים כנגד בני נוער החוסים במעונות, שכן לדבריו חלקם נפתחים שלא לצורך וככלי ענישה בידי הצוות.

"בכל מקום שהגעתי אליו ראו בי איום. הייתי לוחם תותח שהגיע בגיוס מפכ"ל, בזכות – וראו בי כמאיים. הייתי מדריך לנוער בסיכון, סחבתי את כל הנערים, אבל איימתי עליהם. אמרתי לעצמי למה אני לא יכול להתקדם קדימה? למה מציבים חומות בדרך שלי. אחרי הפיטורים החלטתי להגשים את המסע שתיכננתי כבר לפני חמש שנים, כפעיל חברתי".

תגובת משרד הרווחה: "כל תלונה המתקבלת במשרד הרווחה מעובד, קרוב של חוסה או חוסה באחת ממסגרות הרווחה, נבדקת באופן מידי ויסודי על ידי גורמי הפיקוח, ואם נמצא חשד לעבירה מוגשת מיד תלונה במשטרה. כל מסגרות חסות הנוער נמצאות בפיקוח מתמיד של גורמי מקצוע במשרד הרווחה."

תגובת משטרת ישראל: "משטרת ישראל היא משטרה לאומית השייכת לכל אזרחי המדינה, המשטרה פועלת ללא משוא פנים וקשובה לצרכים הייחודיים של כל מגזר.
האכיפה אותה מבצעים שוטרי ישראל היא אחידה, שוויונית והטיפול הניתן הוא על פי חוק ללא הבדל דת, גזע, מין ולאום. האכיפה מתבססת על שיקולים עניינים ומקצועיים בלבד ובשום אופן ללא קשר לזהותם של החשודים או נפגעי העבירה.
נדגיש כי סוגיית קליטת עולי אתיופיה בישראל היא סוגיה לאומית ואינה נתונה לפתחה הבלעדי של משטרת ישראל. לאור אירועי מחאה של ישראלים יוצאי אתיופיה בשנה החולפת ולאור טענות על יחס משפיל, גזעני ומפלה כלפי העדה מצד הממסד הישראלי ובתוכו המשטרה – הקימה משטרת ישראל ועדת היגוי המשותפת לקציני משטרה בכירים ולנציגים ממנהיגות הקהילה. בעקבות עבודת הועדה בוצעו התאמות נוספות של דפוסי עבודת המשטרה לצרכי הקהילה. בין תוצרי הועדה ניתן למנות גיוס מוגבר של ישראלים יוצאי אתיופיה למשטרה במגוון תפקידים, שיבוץ דוברי אמהרית במוקדי המשטרה, גיוס ושיבוץ של עשרות מפקדי שיטור קהילתיים בריכוזי אוכלוסין של הקהילה על מנת לשפר את השירות המשטרתי הניתן להם, איתור עשרות "תחנות ליבה"  מקרב תחנות המשטרה לצורך פתרון בעיות ייחודיות לבני הקהילה (בהובלתו של מפקד התחנה ובשיתוף מנהיגות הקהילה המקומית), כל זאת בנוסף, להכשרה של כלל  שוטרי משטרת ישראל למתן שירות בחברה מגוונת ורב תרבותית כחברה הישראלית וניתובם של חלק ניכר מבני נוער יוצאי הקהילה (אשר היו מעורבים בפלילים במהלך שנת 2015)  להליך שיקומי הכולל סגירת רישום פלילי ומתן הזדמנות נוספת להשתלבותם במסלול חיים נורמטיבי. משטרת ישראל תמשיך לפעול במרץ לעבוד בשיתוף פעולה עם נציגי העדה מתוך ראייה כנה כי מדובר באזרחים איכותיים הראויים לקבלת שירות מלא לשם ביטחונם האישי ואיכות חייהם.