המכולת של אחמד ברחוב שלמה המלך בלוד, שישי בצהרים. הלקוחות לא מפסיקים להגיע, מנסים להספיק לקנות סיגריות, בירה או מעדן לפני כניסת שבת.

בין חמישי לשישי בלילה, בשעות הרעות של האלימות ברחובות, ניסו נערי להב"ה, או לה-פהמיליה, או סתם קיצונים מולהטים בלי ארגון, להצית את המכולת.

אחמד (61) מפעיל את המכולת כבר 32 שנים. רבים מלקוחותיו יהודים. "לא הייתי פה בלילה, לא יודע מה קרה אתמול, באו אנשים מחוץ לעיר, ומי שגירש אותם ושמרו על החנות והודיעו לי זה התושבים פה, היהודים הדתיים, כי היחסים טובים. הם באו בבוקר, אמרו שהם מצטערים על זה, למרות שהם עזרו. אנחנו לא רוצים אנשים זרים מבחוץ שיסכסכו בינינו.

שמעון, לקוח שהוא שכן וחבר, מוסיף: "גועל נפש. הביאו אויבים מבחוץ שעוד מעט ילכו ואנחנו נישאר פה. כמה שנים אנחנו מכירים? שנים. בחיים לא היה דבר כזה, זה בושה לאנושות. אתה יודע מי זה אחמד? הוא היה מחלק לנו מטרנה וטיטולים למי שלא היה יכול לקנות. אנשים שלא היה להם היו נכנסים ולוקחים קצת לחם חלב, אני מדבר על זה ויש לי צמרמורת".

"זה היה פוגרום"

בבוקר, או בלילה, פרצו לבית של משפחת דנין בשכונת רמת אשכול ושרפו אותו כליל. סיוון ונהוראי לא היו בבית, הם נסעו להורים כבר ביום שלישי אחרי לילה של מהומות. הפורעים ניסו לפרוץ את הדלת ומשלא הצליחו פערו חור בקיר עם פטיש. הם נכנסו ושרפו הכל.

"כמעט ואין כאן מה להציל, כמעט ואין מה לעשות", אומר נהוראי. "בלילה בין שני לשלישי היינו כאן וראינו מהחלונות איך התחילו לזרוק בקבוקי תבערה, דגלי פלסטין, סכינים, השכנים צורחים, השכנות, הילדים. התקשרתי 15 פעמים באותו לילה למשטרה; 'בטיפול' 'כן באים' 'לא באים', נורא. הגיעו למכינה ולתלמוד תורה הסמוכים, התחילו לשרוף ואנחנו בלחץ אם כן יפרצו או לא יפרצו. אני מתחנן למשטרה, 'הם עלינו עוד שנייה'. זה היה פוגרום, ליל הבדולח. ביום שלישי בצהריים ברחנו, הרגשתי כמו היהודים של שנות ה-40".

"כשאתה לא במדים, לא היית יורה?"

כמה מטרים משם עומד בית הכנסת דוסא שבמהלך הלילה ניסו להצית אותו פעמיים. הצליחו לשרוף את העצים בחצר ואת חדר המשחקים הצמוד. ב-2014, אחרי שנים בהן נשרף וננטש מאז שהוקם בשנות השישים, שופץ בית הכנסת וחזר לפעילות בזכות משפחות הגרעין התורני המתגוררות בשכונה. אמנם ספרי הקודש לא ניזוקו אלא רק הדקלים הגבוהים הקירות החיצוניים, אבל הכוונה היתה ברורה.

הכניסה לבית הכנסת דוסא, מפויחת לאחר השריפה (צילום: יהל פרג׳)

דקלים שהוצתו על ידי ערבים מחוץ לבית הכנסת דוסא (צילום: יהל פרג׳)

בחוץ ארבעה שוטרי מג"ב מאבטחים. צעירים וצעירות נכנסים ויוצאים מבית הכנסת, עצבניים. והילדים הערבים מהבניין הסמוך מתקרבים. הכל נפיץ. הנערים מנסים לשכנע את המג"בניק שצריך יד קשה יותר עם הערבים, "עזוב כשאתה שוטר, כשאתה לא במדים, לא היית יורה?".

פעילי ימים מפגינים בלוד, בזמן העוצר שהוכרז בעיר. "עזוב כשאתה שוטר, כשאתה לא במדים, לא היית יורה?" (צילום: Photo by Oren Ziv/picture alliance via Getty Images)

בחמישי אחר הצהרים המה המרכז הקהילתי 'הקליקה' צעירות וצעירים, רובם מהגרעין התורני בעיר. הרבה מתנדבים, כמה אנשי 'השומר החדש' שהגיעו לתדרוך לקראת פטרולי הגנה על התושבים, להגדרתם, וכמה חברי כנסת. הקהילה הדתית בעיר בעיר החלה להתארגן כמה ימים לפני כן בגלל האירועים. הביקורת שלהם על המשטרה נוקבת, ונלווית לה תחושת רדיפה. בבוקר דקרו אחד מהחברים בקהילה כשיצא מבית הכנסת. בערב ירו על אחרים.

שלט תמיכה בתושבים היהודים של לוד, שנתלו על ידי חניכי תנועת הנוער בני עקיבא ממודיעין (צילום: יהל פרג׳)

דביר ליברמן (22) השתחרר מגולני לא מזמן. הוא מספר שכילד בלוד המציאות היתה שונה. "הייתי הולך לבני עקיבא, חברים, חיים נורמטיביים. היו אירועים נקודתיים, ובאחורה של הראש יש ידיעה שזה לא בטוח, אבל שום דבר לא מתקרב לזה. אני רוצה להאמין שנצליח לחזור לחיים כאן, כולנו חיים פה, אף אחד לא רוצה לראות את השכן שלו שורף לו את האוטו".

דביר ליברמן. "אני רוצה להאמין שנצליח לחזור לחיים כאן" (צילום: יהל פרג')

ליברמן הסתובב בתחילת השבוע עם אביו וחברים. "להגנה על התושבים היהודים מהפורעים הערבים" כמו שהוא הגדיר את זה. הוא לא מתכוון לעזוב את לוד: "אני מצפה מהאימאמים שלא ילבו את האש, ואני לא יודע מה עומד לקרות כאן הלילה, רק יודע שדווקא עכשיו אנחנו צריכים להיות כאן".

"עכשיו צריך להגיד שצריך לעצור"

"אני לגמרי התאבלתי בימים האחרונים, באבל, דיכאון אמיתי", אומרת נטלי קירשטיין, יזמית חברתית ולודאית מה 21 שנים. "התאבלתי על העיר, ישבתי ארבעה ימים סגורה בבית עם ילדה, בלי יכולת לעשות כלום". האלם שנטלי מתארת הכה לא מעט מהרוב הדומם בימים האחרונים, נוכח הרחובות השרופים והמדדמים, אבל היא עברה שלב. "אתמול הצלחתי לנשום", היא מספרת. "לא יודעת איך היה לי כוחות לעלות לזום הזה, אבל התחלתי את זה בן אדם אחד וסיימתי אחר".

"הזום הזה" היה מפגש של עשרות מתושבות ותושבי לוד, יהודים וערבים, לקראת אירוע משותף שמטרתו לקרוא להרגעת הרוחות ומתוכנן להתקיים ביום ראשון.

נטלי קירשטיין. "התאבלתי בימים האחרונים" (צילום: יהל פרג')

"יש המון יוזמות של אנשים טובים, אבל מה שקרה שם בזום, זה שדברים נאמרו. דברים לא קלים לעיכול, ואיכשהו הצליחו להכיל אותם. אמרו 'נדבר על זה אחר כך, ועכשיו נתמקד באיך מוציאים מכאן משהו אחר'. עכשיו צריך להגיד שצריך לעצור, להפסיק להרוג אנשים, להפסיק לשרוף לאנשים בתים, ולדבר על פתרונות".

"את הבעיות צריך לפתור בחלוקה מחדש של המשאבים"

לטענת נטלי, את המתחים בלוד צריך להבין קודם כל כעניין חברתי כלכלי. "את הבעיות צריך לפתור בחלוקה מחדש של המשאבים. האוכלוסייה הערבית בעיר מוזנחת שנים על גבי שנים, יש פה אפליה שלא צריך זכוכית מגדלת כדי למצוא אותה. הכי בסיסי – איפה אנשים גרים, היכולת להשכיר דירה ולקנות דירה. השכונות הערביות בעיר במצב מזעזע, רובן לא מוסדרות, לא מוארות, בטח לא רחוב הפרחים, אחד ממוקדי המהומות.

"יש מקומות שצריך לבנות שם תשתיות, אם העירייה יודעת לטפח שטח אחד למה שלא תדע לעשות את זה לאוכולוסיה אחרת? אנשים פה בתחושה של אזרחים סוג ז', נאבקים לחיות את היום-יום. תסע לפרדס שמיר, ילד שגדל שם לאיזה דרך הוא יוצא משם? לאיזה חיים? רואים שיש לאחד ואין לשני, היה ברור שזה יתפוצץ".

שוטרי מג"ב בלוד. "יודעים שיש נשק. למה לא אספו?" (צילום: דוברות המשטרה)

הביקורת של נטלי ורבים מהתושבים הערבים בעיר היא כלפי המדיניות, וכלפי הכוח שצברה האוכלוסיה הדתית החדשה בעיר. "המדיניות היא לייהד את לוד, והמשמעות היא לדחוק אנשים החוצה. לאיזה מצב זה יכול להוביל? לדבר על דו קיום? יש קבוצות שנכנסות במטרה לייהד את המקום. מי שרוצה דו קיום לא מסרב להשכיר דירות למי שלא מהגרעין התורני", היא אומרת בחדות. גם ההזנחה שאפשרה את המצב, לטענתה, היא תוצר של מדיניות. "הנשק חדש? לא יודעים שיש נשק? למה לא אספו? אולי עכשיו זה יפתר".

"עוד נחזור לנגן"

קרובי משפחה שהגיעו לסייע למשפחת דנין לאסוף חפצים בדירה השרופה מאיצים אחד בשני, מחשש לתקיפה נוספת. אמא של סיוון אוספת תיקים ותמונות, ולא מפסיקה לבכות. האבא מוצא כלי נגינה שנמס מחום האש, ואומר לנהוראי "עוד נחזור לנגן, אל תדאג".

דלת בית משפחת דנין בלוד, לאחר הפריצה וההצתה(צילום: יהל פרג׳)

"ידעתי שזה מה שיקרה בסוף, בושה, אין לי מה להגיד", אומר נהוראי, "בושה למשטרת ישראל, רק היצהרניקים באו והגנו על היהודים בגופם, אין דו קיום איתם עם הערבים, אין".

"התקשורת עושה את הבלאגן"

עוד לקוחות נכנסים למכולת של אחמד. שני גברים דוברי רוסית, צעיר וצעירה ממוצא אתיופי, כמה גברים ונשים יהודים ממוצא מזרחי, אמא מוסלמית עם 2 הילדים. חלקם רושמים, אחרים משלמים במזומן או אשראי. כולם כולם מספרים בשבחו. גם אסתר לא מאמינה שזה מה שעשו פה למכולת, לאחמד ולשכונה שלה. "התקשורת עושה את הבלאגן, מלהיטה, וגם אלו שבאו מבחוץ. בחיים לא היה לנו כזה דבר, יש להם חג ויש לנו חג, מחכים לזה כל השנה, וככה. איזה חג?".

אחמד מוסיף: "זה כמו משפחה, אני לודאי, ההורים שלי פה מקום המדינה, אנחנו חיים בבניינים משותפים, שכנים, למדנו בבתי ספר ביחד, הכל יחד. מחר זה יגמר, אבל אי אפשר לחיות ככה שמישהו יקלקל לנו את המצב ויברח ונישאר אנחנו ביחד".