"תרבות, אמנות, שורשים- אלה דברים ששורפים? מה יהיה עלינו אם כך?": לאחר שבעקבות הצתה במחסן סמוך אמש נשרף חדר בתיאטרון עכו, שפועל כבר 36 שנים בעיר העתיקה, חאלד אבו עלי, ממנהלי ומקימי התיאטרון, חושש לבאות. עם זאת, הוא מאמין שזו לא דוגמה מייצגת של החיים המשותפים בערים המעורבות, ושניאלץ למצוא דרך לחזור לחיים יחד אחרי שהכל ייגמר. עכשיו, הוא מאמין, שזו תהיה חלק מהשליחות של תיאטרון עכו.
חאלד אבו עלי (60) אב לארבעה, אמן ושחקן ממקימי ובעלי תיאטרון עכו, קיבל אמש (ו') הודעה מצערת, כשהוא עצמו נמצא רחוק, בביתו שבסכנין. "התחילו להגיע אלי שמועות ותמונות בוואטספ, וישר זיהיתי את התיאטרון", הוא אומר ל'דבר', "זיהיתי גם את מרכז התרבות הערבית שנמצא מולנו ונפגע גם כן. מאוחר יותר הבנתי שיש חדר בתיאטרון שנשרף". מכבי האש כיבו את הדלקה במהירות יחסית, ובמזל, אף אחד מהאולמות המרוצפים עץ ומלאים בציוד לא נשרף.
במהלך היום התהלך אבו עלי עם תחושה קשה שההצתה הייתה מכוונת כדי לפגוע דווקא בתאטרון. בשעות הערב, הסתבר שההצתה התרחשה במחסן, סמוך לתיאטרון, וממנו התפשטה לאחד מחדרי התיאטרון. "זה יום חג אצלנו, וביום ראשון מתחיל גם שבועות, אבל מדובר ביום עצוב מאוד לכל שוחר תרבות בארץ ישראל", הוא מוסיף. " פגיעה בבית תרבות, לעקור בצורה כל כך גסה שורשים של תרבויות. זה לא ייתכן בעיניי. תרבות, אמנות, שורשים- אלה דברים ששורפים? מה יהיה עלינו אם כך?"
אחרי השנה הקשה שעברה על עולם התרבות, רק לפני כחודשיים, חזר התאטרון לפעילות. ביום רביעי האחרון יצאו השחקנים להפסקה מפעילות לכבוד העיד אל פיטר וחג השבועות. ביום שלישי הם היו אמורים לחזור לעבוד ולהופיע. כעת, עוד לא ברור מה יהיה.
"אני לא יודע איך נתמודד עם מה שקרה, ואני לא מדבר רק על השריפה בתאטרון, אלא על כל מה שקורה בעיר ובכלל, ועוד אחרי שנה כזו", אומר אבו עלי, "ביום ראשון נגיע לתיאטרון ונבין איך מתמודדים עם הנזקים, אבל אנחנו חייבים לחזור במהרה, זו השליחות שלנו. המצב יירגע, אנחנו נשפץ ונחזור, נמשיך להפיץ אהבה ותרבות לכולם".
תיאטרון לכולם
המרכז לתיאטרון עכו החל את דרכו כתיאטרון פרינג' בינואר 1985. הוא הוקם על ידי הבמאי דוד מעיין וקבוצת שחקנים, בניהם אבו עלי עצמו ושותפו לניהול התיאטרון מוני יוסף. המטרה שלהם הייתה לשלב תיאטרון ייחודי עם פעילות בקהילה. המרכז משמש היום גם כאכסניה לקבוצות תיאטרון ומוסיקה שעובדות בו, ותקציבו בנוי מהקצבות משרד החינוך ומהכנסות עצמיות. בכל שנה, לבד משנת הקורונה, המרכז מארח בשיתוף עם עיריית עכו את פסטיבל עכו לתיאטרון פרינג' ישראלי.
ווידאו ששותף ע"י אבא של בת זוג שלי, מנהל תיאטרון עכו.
תיאטרון עכו עולה באש. נשרף ע"י אספסוף, שמנסה להרוג כל חלקה טובה בעיר הזו. לא ניתן להם. #עכו pic.twitter.com/P8Qwws51M6
— Etan Nechin (@Etanetan23) May 14, 2021
"אנחנו נמצאים בעכו כבר 36 שנים, וזה תיאטרון מאוד מיוחד", אומר אבו עלי. "יש לנו משימה, והיא לעשות תרבות למען הקהילה, הערבית והיהודית, למען כולם. אנחנו מושכים הרבה תיירים לעכו, אנחנו עושים תכניות מיוחדות לתלמידים, גם בערבית וגם בעברית. תלמידים שמגיעים ליום שלם בעכו ורואים גם הצגות, עוברים סיורים והפעלות חינוכיות".
"יש לנו עוד מטרה", הוא מוסיף, "שהדו קיום יהפוך לקיום משותף, לשותפות אמיתית". אבו עלי מדבר על גשר לשלום, לשותפות ולאהבה בין האוכלוסיות. מילים שיכולות להישמע בנאליות, אבל כשהוא אומר את זה, קשה להתעלם מהכנות והפשטות של המילים האלה. "אצלנו כולם בני אדם, לכולם מגיע ליהנות מתרבות, וככה תמיד התנהלנו. תמיד הדגשנו וקידמנו את השותפות והאהבה, את יצירת התרבות, של יהודים וערבים ולמען יהודים וערבים".
"האמת", אומר אבו עלי, "לא הייתה איזו בחירה חד משמעית להקים תיאטרון יהודי-ערבי, והתיאטרון אף פעם לא ממש הגדיר את עצמו ככה. הקמנו תיאטרון בארץ ישראל, בעיר עכו, כל מי שרצה לבוא לעבוד בתיאטרון הוזמן, לא על פי הזהות והלאום, אלא לפי הכישרון והרצון ביצירה.
"זו עיר מעורבת, מי שגר פה הם ערבים ויהודים. אז זה כמובן שזה מתבטא בשחקנים, בעובדים, וגם בהצגות, כי אלו החיים, זו החברה הישראלית שלנו. אם הקמנו תיאטרון לכולם בעכו, אז הוא יהודי ערבי, כי העיר הזו יהודית ערבית".
"בשנת 84", מוסיף אבו עלי לספר, "הגעתי לתיאטרון, ובמשך כמה שנים הייתי הערבי היחיד. היו כמה שנים שהייתי גם אחראי על התיאטרון החרדי בתוך תיאטרון עכו. אני, חאלד, ערבי מסכנין, ביימתי ואימנתי שחקנים ואמנים חרדים: מצפת, מעכו, ממעלות תרשיחא, מירושלים. לכל מי שנמצא בישראל יש מקום בתיאטרון ויש מקום בתרבות".
"מי שעשה את זה לא יודע מה זו אהבה"
לדבריו של אבו עלי, בכל ה-36 שנים שהתיאטרון נמצא בלב העיר העתיקה בעכו, הם לא חוו דבר כזה. "עם כל המהומות והמלחמות והמבצעים שהיו בזמן הזה, לא היו לנו דברים כאלה. הייתה מלחמת המפרץ ב-91, היה לבנון, חומת מגן, צוק איתן, עמוד ענן- בכל המצבים האלה המשכנו לעבוד יחד ולעשות תרבות משותפת, הקבוצה הייתה כמו משפחה, אנשים המשיכו לבוא לתיאטרון".
"היו בעיר כל מיני דברים בתקופות מתוחות, היו הפגנות והיו אירועי אלימות ואירועי זעם כאלה ואחרים. היו מצבים נפיצים, ובוקר למחרת זה היה נרגע, כמו ריב בין בעל ואישה, שרבים, ואז בלילה חוזרים לישון יחד במיטה. אבל אף פעם לא משהו כזה, ששורפים בתי מלון, מסעדות, בתים. מה יקרה עכשיו? מה זה יעשה לעיר?"
מי בדיוק הצית את התיאטרון, עוד לא ממש יודעים. אבל דבר אחד אבו עלי יודע על מי שזה לא יהיה: "אם היה לי כתובת ושם, אולי הייתי יכול לשאול, אבל בתוך הפרעות המשוגעות האלה, עוד אין לי תשובות לגבי מי עשה את זה, למה ואיך. מה שאני יודע זה שמי שעשה את זה הוא חסר חינוך, שונא אמנות, שונא תרבות. הוא לא יודע מה זו אהבה, מה היא שותפות, מה היא תרבות. מי שמכיר את הדברים האלה, לא יכול לעשות כזה דבר".
לטענתו, יש פה בעיה, אבל היא לא מעידה על החיים עצמם, על היום יום המשותף. "זו לא כל החברה הערבית או החברה היהודית, אלה חבורות של אנשים, משני הכיוונים, שמבעירים את השטח ופוגעים בחפים מפשע. בגללם, שני הצדדים מפחדים ללכת ברחובות. אני לא מבין מה הם חושבים, מה הם רוצים".
"מה שאני אומר לכל הקבוצות האלה: שמענו אתכם, תודה רבה לכם באמת, שימו את השרירים שלכם במגירה ותזרקו את המפתח לים. אנחנו צריכים לחזור לחיים שלנו, לעבודות שלנו, לרחוב שלנו, לתרבות שלנו, לבתי הספר של הילדים שלנו, לסופרמרקט שלנו, למסעדות שלנו, לחיים שלנו, ביחד. זו המציאות האמיתית פה".
"המהומות יסתיימו, ואנחנו נתמודד עם הנזק לטווח הארוך"
אבו עלי מספר כי בצל כל מה שקרה אמש, הוא מקבל עשרות טלפונים, גם מערבים וגם מיהודים, ששואלים מה קורה, שואלים מתי לחזור ורוצים לעזור, וזה מה שמחזיק אותו אופטימי, עדות לכך שהחיים המשותפים נמשכים, למרות הכל.
"האמת היא שהחיים פה, בכלל המדינה, הם משותפים", הוא אומר. "אני גר בסכנין, ישוב ערבי שלא גרים בו יהודים, אבל המוני יהודים נכנסים לכאן בכל יום. לסופר, למסעדות, לחברים. אני, כערבי, נוסע לעכו, לחיפה, לתל אביב. לעבוד, לאכול במסעדה, לשתות קפה אצל חברים. הפרקטיקה של חיים היא מאוד משותפת".
"החברים שלי ימשיכו להגיע לסכנין, אני אמשיך להגיע אליהם לחיפה, לעכו ולתל אביב, והקיום המשותף יימשך, אף אחד לא יכול לעצור אותו. אין לנו מנוס מלחיות ביחד, אני לא רואה אפשרות אחרת".
"70 שנה חיים פה זה לצד זה ערבים ויהודים בעכו, נגזר עלינו לחיות יחד, ערבים ויהודים, במדינה הזו, נרצה או לא נרצה. אנחנו חייבים לחזור לשותפות. המהומות יסתיימו, אני מקווה שמהר, דברים יחזרו לקדמותם, ואנחנו נתמודד גם עם הנזק החינוכי והנפשי שיהיה בעיר הזו לטווח הארוך".
