לכבות אש תחת אש: טל גולדשטיין (35) מאשקלון, נשוי לדנה ואב לעידו (5) וגיא (3), עובד כלוחם אש בשירותי כבאות אשקלון כבר קרוב ל-10 שנים. בימים כאלה, למרות הפחד ולמרות המשפחה שמחכה בבית, הוא וחבריו עושים לילות כימים כדי לטפל באירועים ולהשיב את הביטחון לאזרחים.

"אני משמש כמפקד צוות, שזה בעצם להיות אחראי על צוות כשהוא יוצא לשטח, לפעמים זה צוות של שני אנשים, לפעמים זה אירוע עם ארבעה צוותים", מספר גולדשטיין ל'דבר'.

מה זה אומר להיות מפקד צוות כבאות באשקלון?
"כבאי בעצם מתחיל בקורס לוחמי אש בסיסי, משם ממשיכים להכשרות במגוון תחומים, עבודה בגובה, חומרים מסוכנים, ניטור ועוד. אחר כך יש קורס מפקדי צוותים, המפקדים הכי זוטרים במערכת, אבל ברמת המקצוע אחראים על 90% מהעבודה השוטפת".

"תחנת אשקלון היא תחנה מאוד פעילה גם מעבר למה שקורה בעוטף. זו בעצם תחנה מרחבית שאחראית על שטח עצום. היא חולשת גם על שטחי קרית גת, שדרות, כל עוטף עזה, שמורת ניצנים ועוד. לכן, היא מלאה בעבודה שוטפת גם באופי אורבני: שריפות מבנים, חילוץ מעליות, תאונות דרכים, תעשייה כבדה, מבנים גבוהים וכו' גם מתקנים אסטרטגיים וגם שריפות בשטחים פתוחים. הכל מהכל.

טל גולדשטיין: "יש משהו שמושך אותך לאדרנלין, לאקשן, להצלה, לסיכון" (צילום: תיעוד מבצעי, כבאות והצלה לישראל, מחוז דרום)

בחודשי הקיץ אזור העוטף מייצר הרבה עבודה, עם כל העפיפונים והבלונים. לכן, הלוחמים פה הם ברמת הכשרה וכושר גבוהים מאוד. בעבר, תחנת אשקלון הייתה התחנה היחידה בעולם שמכבה אש תחת אש. לוחמים יוצאים לכיבוי שריפות בזמן שיורים עליהם רקטות ופצמ"רים. זה לא קיים בשום מקום בעולם. היום יש, לצערינו, עוד מקומות כאלה בארץ".

איך מגיעים להיות לוחם אש?
"כבאות זה משהו שאו שיש לך או שאין לך. לא מגיעים למקצוע הזה במקרה. אין מישהו שהלך ברחוב ופתאום מישהו הציע לו עבודה. זה משהו שצריך לרצות מאוד, צריך לעבור מיונים מפרכים, לשמור על כשירות מבצעית גבוהה. המקצוע הזה הוא מאוד אינטנסיבי, והוא דורש המון. אם זה לא מתאים לך, אתה לא שורד בזה".

"בתור ילד, תמיד ראיתי כבאים כגיבורי על, כמו הרבה ילדים אחרים. אבל אז רובם מוותרים על זה. לי נשאר ג'וק בראש שמשך אותי. מהצד אנשים אומרים: 'בואנ'ה, אלה משוגעים'. אבל זו אהבה בלתי מוסברת. יש משהו שמושך אותך לאדרנלין, לאקשן, להצלה, לסיכון. זה כמו משהו שחקוק בך, שנולדת איתו".

מה עושה כבאי בימי לחימה?
"בזמן סבבי לחימה, בדרך כלל העבודה הסדירה יורדת משמעותית. יש פחות אנשים בכבישים, פחות אנשים משתמשים במעליות, פחות מטיילים בשמורות, פחות חשש לאירועים במפעלים. מה שעולה, כמובן, אלה אירועים שקשורים לירי הרקטי, בין אם הריסת מבנים, שריפות או חילוץ לכודים. בימים כאלה, אנחנו עוברים למתכונת עבודה שנקראת 24-24, 24 שעות בתחנה ואז 24 שעות בבית, וחוזר חלילה. בזמן שלוחם בתחנה, הוא בעצם מגיב לכל קריאה, בין אם בשטח פתוח ובין אם במבנה.

כבאים תופסים מחסה תוך כדי כיבוי שריפה (צילום: תיעוד מבצעי, כבאות והצלה לישראל, מחוז דרום)

"בשטח פתוח יכולות להתלקח שריפות ענקיות. ממש אתמול למשל התלקחה שריפה ענקית בשמורת גברעם, ושריפות התלקחו גם בשמורת כרמיה, זיקים, יד מרדכי.

"אם יש פגיעות ישירות במבנים, מוודאים ניתוק חשמל וגז, בודקים אם יש לכודים במקום, מבצעים חילוץ תחת הרס, עד שמעבירים את הפיקוד לפיקוד העורף שממשיך בפעולות בזירה.

"וכן, אין יום ואין לילה בתקופות כאלה. השגרה לא קיימת, אצל כולם, מרמת הכבאי הזוטר ביותר בתחנה ועד למפקד התחנה, אחראי הלוגיסטיקה, המחסנאי. כולם נמצאים בתחנה בשעות לא סבירות, וזה גם בא על חשבון הבית. לפעמים קופצים מזירה לזירה, כשיש 4 או 5 נפילות בתוך העיר".

איך משתלטים על כל זה?
"תחנת אשקלון מאוד מתורגלת בכל מה שקשור לאירועים ביטחוניים, בין אם זה בנהלי עבודה ובין אם בכשירות הלוחמים, אבל בימים כאלה של לחימה מאסיבית אנחנו מקבלים סיוע בכוח אדם מתחנות אחרות".

"ועדיין, זה מאוד אינטנסיבי. יש לילות ארוכים שלא עוצמים עין ולמחרת בבוקר צריך לקום ולתת את המיטב לטובת האזרח, וכשאני אומר אזרח, זה יכול להיות גם המשפחה שלי. כשאנחנו הכבאים מגיעים לאירוע, תמיד יושב לנו בראש שמחר זה יכול להיות הבית שלנו, ושאנחנו צריכים לתת את השירות הכי טוב, גם אם לא ישנת בלילה, או לא הספקת לאכול".

"בכלל, תקופות כאלה הן מאוד מאוד קשות. הרוב המוחלט של הכבאים בתחנה הם בעלי משפחות, ואבות ואמהות לילדים. לא לכולם יש ממ"דים, אשקלון לא ממוגנת כולה. אתה מוצא את עצמך פעיל בשטח תוך כדי שאתה מוודא ודואג כל הזמן למה קורה בבית. וכן, זה קורע אותך. אבל מתמרנים, אין ברירה".

זה לא נורא כואב? לראות את כל זה?
"אנחנו חיים באחד האזורים היפים בישראל. יש שם שמורות טבע יפיפיות שנהרסות שנה אחר שנה. הנזקים הם עצומים, גם ברכוש וגם בנפש. הרבה פעמים אתה מגיע, ואתה רואה הרבה הרס. בסוף הטבע משתקם, ואתה אומר לעצמך שיכול להיות גרוע יותר".

מה עושים כשיש שריפה בזמן אזעקות ולחימה?
"בעיר האזעקות פועלות ונכנסים למרחב מוגן במידת האפשר. כשאתה נמצא בשטח פתוח לגמרי, אין יותר מדי מה לעשות. נשכבים על הקרקע ומגנים הראש, מתפללים שלא תהיה נפילה באזור".

זה קרה פעם שנפל באזור שעבדת בו?
"בשנה שעברה, הייתה פגיעה רקטית כ-100 מטר מצוות שעבד בשדות של קיבוץ אור הנר. לפני כמה שנים, הייתה פגיעה של רסיס מפצמ"ר בכבאית".

מה אשתך והילדים אומרים על זה?
"הילדים עוד לא מבינים, אבל אשתי, אשתי בהחלט מבינה. יש רגעים קשים, שמביאים את העבודה הביתה. יש לילות ללא שינה, יש לילות שמגיעים הביתה עייפים ועצבניים, אחרי משמרת קשה. יש את הרצון להיות מעורב ולא להתנתק, ואם יש אירוע בקרבת מקום, גם אם אתה לא במשמרת, אתה מגיע לשם.  אם נפל טיל בשכונה שלך, אתה תעזוב הכל באמצע ותלך לשם, עושים את זה.

כבאי תחנת אשקלון והמשפחות (צילום: תיעוד מבצעי, כבאות והצלה לישראל, מחוז דרום)

הייתה נפילה שני בתים מהבית שלנו, אז ראיתי שאצלנו הכל בסדר, עזבתי את הבית, והלכתי לכבות את הבית של השכן. אין מה לעשות, המשפחה גם סובלת כשזה קורה. אבל לומדים להתמודד עם זה".

ואין פחד?
"מקצוע הכבאות הוא מקצוע של פייטרים, גברים ונשים מאוד חזקים ואמיצים, אבל אין אחד שלא מפחד לפעמים. בסוף, כשאתה צריך לשכב על הקרקע תחת ירי פצמ"רים, או כשאתה נמצא בעבודה תחת מטח רקטות ואתה יודע שהמשפחה שלך בבית, זה מפחיד. אבל זו המציאות שבה אנחנו חיים, ואנחנו מתמודדים עם זה".

"לפעמים, אחרי מטח, קווי הטלפון עמוסים ואי אפשר להוציא שיחה, או שלא תמיד יש זמן להוציא את הטלפון ולא תמיד הוא בהישג יד. אז אתה כל הזמן מקשיב לקשר, בודק את הכתובות שנפל בהם, לוודא שזה לא אצלך בבית. אתה עושה סטטיסטיקות בראש, מחשב מה הסיכוי. ולצערי קורה גם שכן. לפני כמה שנים, פגע רסיס גם בבית שלי כשאני הייתי בפעילות".

אז איך "מתמודדים עם זה"?
"אחד הדברים שמעלים את המורל הוא שהלוחמים הם תמיד ערך עליון, ודואגים להם לכל מה שצריך. בין אם זה אוכל, שתייה, חטיפים, משקאות, מיטות נוחות, חדרי כושר. שלא יחסר שום דבר ללוחמים. וזה מורגש. המורל גבוה, אנשים שואפים כל הזמן להתמקצע ולממש את האחריות שלהם בצוותים.

"בכבאות אין אני, יש אנחנו. כבאי הוא כלום בלי הצוות שלו, ואף אחד לא מטפל באירוע או מכריע שריפה לבד. עבודה בצוות היא ערך עליון בכבאות, וכולם דואגים לכולם. בשבילי, תחנת אשקלון ומחוז דרום הם משפחה, וכל אחד, בדיוק כמוני, נותן את כל כולו, שומר על כשירות גבוהה ועושה את המיטב כדי לתת את השירות הטוב ביותר לאזרח, למרות שיש להם משפחות בבית".