"שנה לפני הפרהוד, עברה המשפחה שלנו מבגדד הישנה לאזור החדש, כך שההתפרעויות לא היו אצלנו", מספר יעקב (אליעזר) אלעזר, יליד בגדד, שחוגג בקרוב את יום הולדתו ה-96. "בבגדד הישנה היו שכונות רק של יהודים, והיו שלושה שווקים רק של יהודים, שבקומה השנייה שלהם היו בתים של יהודים".

אליעזר אומר שהמהומות והפרעות התחילו בשני ימי החג בבגדד. "הם הצליחו לרצוח, לאנוס ולפצוע אלפי אנשים. גרנו ליד תחנת משטרה, והיה לנו חלון סמוך לדלת הכניסה לתחנה, ומשם ראיתי בחג השבועות שמביאים שברי כלים, שברי כסאות, שברי שולחנות, לא הבנתי מה זה. למחרת, כשאבי חזר לעבודה בשוק המרכזי, הוא גילה שהשכן המוסלמי שלו שדד לו את כל החנות".

בערבית משמעות המילה פרהוד היא ביזה, הרס. זהו הכינוי לפרעות ביהודי עיראק בחג השבועות של שנת 1941, שבהן נרצחו כ-180 בני אדם, נאנסו מאות נשים, ונפצעו 2,118 בני אדם.

הפרהוד היה תוצאה ישירה של השפעת הנאציזם על העיראקים המוסלמים, והיה הזרז העיקרי להקמתה של המחתרת הציונית בעיראק, שבה לקח אליעזר חלק משמעותי. מביתו שבתל אביב מספר אליעזר על הקהילה היהודית בבגדד לפני ואחרי הפרעות. ממרום גילו וניסיונו, ונוכח הימים האחרונים בישראל, הוא לא אופטימי לגבי האפשרות של חיים משותפים של יהודים ומוסלמים.

"דבר כמו הפרהוד לא זכור ליהודי עיראק, אפילו בתקופת סבא שלי לא היה דבר כזה. בזיכרונות של יהודי עיראק לא היה דבר כזה. הם הרגישו שהם חיים בשקט ובשלווה".

מה היה הרקע?
"הייתה השפעה של הנאצים, עוד לפני הפרהוד. בשנות ה-30 נרצחו כמה יהודים ברחובות, אבל זה היה משהו בודד ולא רציני. בשנת 1941 היה ראש ממשלה נאצי שהחזיק חודש אחד, הבריטים שהחזיקו צי של מטוסים ואוניות בצפון המדינה לא עזרו".

ספר על המשפחה שלך.
"לסבא שלי הייתה חנות בגדים. אבא שלי המשיך בזה, ובמזל למשפחה שלנו היו שני קרובי משפחה, אחד ביפן ואחד בהודו. שנה לפני הפרהוד עברנו לאזור החדש שפיתחו הבריטים, ועברו אליו בעיקר יהודים אמידים. זה היה אזור מתוכנן יפה, רחובות רחבים, בתים חדשים, מודרניים. המוסלמים לא יכלו להרשות לעצמם להיות שם. זה היה ליד החידקל. הבית שלנו היה במרחק חצי קילומטר מהחידקל, שחוצה את בגדד לאורכה, והיה מקור החיים".

הייתם מורשים לסחור?
"שלחו סחורה בארגזים גדולים לאבא, והייתה לו חנות בשוק המרכזי 'שורג'א'. לא היו שמות, היו מספרים לחנויות. בתוך השוק היו כמה בניינים ענקיים, חאן, שהיה מחסן ענק והיו לו שתי קומות. בקומה הראשונה היו שמים ארגזים ובאלות של סחורה, ובקומה השנייה חדרים לטובת הסוחרים בשוק. באחד המחסנים היה לאבא חדר שבו החזיק את המלאי, וכל פעם שהיה צריך להוסיף סחורה, עוד כשהייתי בכיתה ב', הוא היה שולח אותי להביא סחורה, להוריד אותה מהחאן לתוך החנות, וגם לעזור במכירות".

היכן למדת?
"היו בתי ספר של הקהילה היהודית. אני למדתי באחד שקראו לו 'אל וואתניא'. עלה כסף רב ללמוד שם. הוא היה אך ורק ליהודים. גם המורים והמורות היו יהודים. גדלתי במשפחה מסורתית, אז אחרי היסודי למדתי ארבע שנים בישיבת 'זלכה', הישיבה הכי מפורסמת בעיראק, ולאחר מכן חזרתי ללימודים תיכוניים. כשגדלה ההשפעה של הנאצים, העיראקים הכניסו מורה מוסלמי ללמד ערבית בבית הספר. הוא היה העין של הממשל".

אליעזר היה בן 15 כשאירע הפרהוד. "זאת הייתה טראומה אדירה, בייחוד לנוער היהודי. השכן המוסלמי ניצל את ההזדמנות של הפרעות ושלט בשוק ובחנות. אבא ראה את הסחורה שלו אצל השכן, בלי בושה ובלי חשש. הם הרגישו כמו בני בית. בקוראן כתוב שיהודים ונוצרים יכולים לחיות אצל המוסלמים, אבל הם צריכים לשלם מס. למזלו של אבא היה לו חדר בחאן במחסן, והיו לו ארגזים גדולים, והוא היה יכול להמשיך את הפעילות שלו ולחדש את העבודה שלו".

אתם חוזרים ביום שאחרי. איך אתם מרגישים?
"אף שמבחינה כלכלית, תרבותית וחינוכית היהודים בעיראק היו אליטה, בחיי היום-יום ידענו שאנחנו לא נסבלים פה, דרגה ב'. בשכונה שלי היו מעט מוסלמים. כשהייתי ילד קטן, היה ילד שהיה מאיים עלי. קרובת משפחה סיפרה שראתה אישה מוסלמית מחנכת את הבן שלה איך להתנכל ליהודים, לקחת ביד את האבן וליידות ביהודים. אז ידענו את מקומנו אף שהיינו אליטה, אף ששלטנו מבחינה כלכלית. היבוא והיצוא בעיראק היה בשליטה כמעט מוחלטת של יהודים".

"המשפחה של אמא שלי גרה באזור אחר, ולא היו אצלם התפרעויות. המשפחה של אבי גרה עמוק בתוך השוק היהודי ולא נפגעה. הפורעים לא הגיעו לשם. ום לאזור החדש לא הגיעו הפורעים. התרכזו באזור הישן והעני".

היו יומיים של פרעות. המשטרה לא עשתה כלום?
"המשטרה העיראקית רק עזרה להם, לא ליהודים. המשפחה של אשתי, שהרבני, גרה בשכנות לערבים, והשכנים שלהם שדדו אותם. אפילו את המטאטא לקחו, לא השאירו כלום. בסוף היום השני, האווירה השתנתה, והיה יותר סדר. המהומות פחתו, והמשטרה נכנסה לפעולה, עזרה ליהודים ופינתה את הקרובים האלו מביתם כדי לסייע להם".

"היו גם מקרים של מוסלמים שעזרו ליהודים. הייתה שכנה של המשפחה של אשתי. קצין משטרה או צבא תפס את הבן שלהם, בן 6, ורצה לעשות בו שפטים ליד הבית, באמצע הרחוב. השכנה המוסלמית שלהם אמרה להם: 'זה הבן שלי', עטפה אותו בעבאיה שלה והצילה אותו. היו מקרים כאלה, אבל גם היה המון פרוע שעשה את הפרעות האלו".

והיהודים לא החזירו?
"זו הייתה הפתעה אדירה עבור היהודים, כי הם חיו במשך 200 שנה ומעלה בשלווה בשקט ולא חשבו שיקרה דבר כזה. אחרי הפרהוד התארגנו קבוצות של תלמידים בתיכון, והקימו אגודה שקראו לה 'אגרוף הברזל'. הם קנו נשק והתאמנו בו, כדי שיוכלו להתגונן הלאה. בעיראק מכרו נשק, ויהודים יכלו לקנות. לא הייתה בעיה".

הפסל "תפילה" ברמת גן לזכר עולי הגרדום בעיראק בשנות ה-60 ולהרוגי פוגרום הפרהוד. "בגדד היתה תל אביב, בצרה היתה חיפה, עיראק היתה ירושלים" (צילום: ד״ר אבישי טייכר/ויקימדיה קומונס)

מה הקהילה היהודית מספרת לעצמה אחרי הפרהוד? מה אומרים אחד לשני בבית הכנסת?
"היהודים הרגישו שמצבם לא טוב. קראתי לזה פעם 'זעקה חנוקה'. הם לא העזו לדבר על זה בפומבי ולפנות לממשלה. רק אחרי חודשים ארוכים הקהילה היהודית פנתה לממשלה, כדי לעזור ליהודים שנפגעו, אבל היא לא נתנה שום עזרה.

"אחרי הרבה חודשים הקהילה אספה שטיחים, כלי בית שנשדדו, עשתה תערוכה וקראה ליהודים לבוא לבדוק מי מזהה את החפצים שנשדדו, שיבואו וייקחו. אבל הקהילה היהודית הייתה כנועה מאוד, לא העזה להרים ראש, לדבר, לפנות. לראש הקהילה היה פחד גדול מכל מה שקורה. פעם במחתרת אירגנו הפגנת נשים נגד ראש הקהילה, ביקשו ממנו שיתערב מול השלטונות העיראקיים שיקלו את הלחץ של היהודים, אבל דבר מזה הוא לא עשה.

"בגלל השפע הגדול של מלחמת העולם, המבוגרים שכחו את הפרהוד. אבל הנוער לא שכח את זה. מיד אחרי הפרהוד ביקשתי לעלות לארץ. היה לנו דוד שעלה בשנות ה-30, ואבא שלי שלח לו מכתב ושאל אותו כמה יעלה להחזיק אותי בארץ כל חודש. הוא נקב בסכום גדול, ואף שאבא היה אמיד, כי הייתה לו משפחה ענקית, הוא לא רצה להוציא את הכסף הזה, אז נשארתי".

איך הצטרפת למחתרת?
"אחרי כמה שנים קמה המחתרת, וחבר ללימודים הכניס אותי לשם. הוא עלה ואני נשארתי. היינו מאוד מאוד נחושים. כל הלילה היה במחתרת. היה לי חבר שעבד בבנק, וכשחזר מהעבודה היה במחתרת. מחויבות נפשית של כולם, ובעיקר של המדריכים.

"אנשי 'אגרוף הברזל' לא החזיקו מעמד, כי לא היה להם תקציב ולא היה להם ארגון. בארץ ניסו לנצל את המצב כדי ליצור קשר בין עיראק לאיראן. באיראן היתה קבוצה של נוער יהודי מרוסיה, מאות ילדי טהרן, והם חיפשו דרך להעביר אותם לארץ. אז הם חשבו שיעבירו אותם דרך עיראק, שאפשר לנצל את הפרצה של הפרהוד, שיהודי עיראק יקלטו אותם ומשם יעבירו אותם ארצה דרך המדבר.

"מהארץ שלחו שלושה שליחים: עזרא כדורי שידע ערבית, אנצו סירני שצנח באיטליה עם חנה סנש, ושמריהו גוטמן שהיה ארכיאולוג. הם התחילו ללמד עברית ולתת הרצאות על החיים בארץ".

בגלל זה הגיעו השליחים? לא בגלל יהדות עיראק, אלא בגלל יהודים מרוסיה?
"נכון. בעיראק השליחים שהו קרוב לשנה. במלחמת העולם שהו בעיראק יהודים מהבריגדה היהודית, דרך סולל בונה, והם תודרכו בארץ ליצור קשר עם היהודים בעיראק. היה מורה שהגיע במסגרת החטיבה של סולל בונה, יצר את הקשר עם היהודים ולימד אותנו עברית ברמה גבוהה".

אז העברית הגבוהה שלך היא ממנו?
"לא, העברית הטובה שלי היא מהישיבה. העברית של הישיבה היא עברית עתיקה. עברית של הארץ למדתי מהשליחים שהגיעו אלינו בעיראק. המורה הזה לימד אותנו ברמה גבוהה, מתוך הנביאים, התנ"ך, שירי ביאליק, טשרניחובסקי ורחל. זה לא היה לנו בעיראק. בעיראק היתה ספריה עברית מתקופת 'אחיעבר', תנועה ציונית עברית שקמה בעיראק בשנת 1925, והיתה גלויה כל עוד הבריטים היו. היתה שם ספריה עצומה של ספרים בעברית, שהתגלגלה בסופו של דבר אלי הביתה. היה לנו בית ענקי, ומרתף שהלך לאורך כל הבית ששימש את המחתרת הציונית שנים רבות".

הקדשה בפסל התפילה ברמת גן. כ-180 יהודים נרצחו בפרעות (צילום: ד״ר אבישי טייכר / ויקימדיה קומונס)

זה סיכון גדול.
"סיכון גדול, אבל אבא שלי היה ציוני, כמו כל יהודי עיראק, והוא הרשה לי להמשיך את הפעילות הציונית, כשאני חי על חשבונו. אף שהייתי כבר בן 20 ומשהו, הרשיתי לעצמי לא לעבוד ולא להתפרנס, וזה היה על חשבון אבא. הוא רצה שאעסוק במסחר, אבל הראש שלי היה בציונות, אז לא שמעתי לו. בזכותו הייתה הפעילות המחתרתית. הבית שלנו היה מרכז לא מוכרז של התנועה. יום-יום התכנסו שם, בלי לשאול אותי וגם כשלא הייתי בבית. ידעו שמי שמצלצל בדלת הוא חבר שלי ונכנס.

"ביום שישי היה מועדון שליחים אצלי בבית, הייתי מכין להם משקאות. עיתונות מהארץ היינו מקבלים דרך איראן בהברחה בתוך מזוודות. היו שמים אותם בתחתית המזוודה והיו פורשים על העיתונים עוד שכבה של בד, וככה גם שלחנו לארץ מכתבים והודעות, והיה קשר אלחוטי לארץ".

למה בכלל צריך להחביא? אסור שתהיה ספרות עברית בעיראק?
"בעיראק היה חוק נגד הציונות ונגד הקומוניזם, שנקראו תנועות הרסניות. בתקופות חירום היו יהודים בעיראק שכל כך פחדו, שהיו שורפים את הטלית מחשש שיאשימו אותם בציונות.

איך פעלתם במחתרת?
"למדנו מהשליחים את ההרצאות, כתבתי כל מילה שאמרו. אחר כך קראתי המון ספרים בעברית. אני ועוד שלושה-ארבעה התמחינו בהרצאות על חיי הארץ, על התנועה המושבית, על הקיבוצים, על קק"ל, כל מיני מוסדות. התארגנו בקבוצות-קבוצות של 20-10 חברים, לפי גודל החדר בבית שהיו לומדים בו.

"פעמיים בשבוע היתה מתכנסת כל קבוצה לשעתיים, והיינו מלמדים אותם עברית, ותוך שלושה חודשים היו צריכים לדבר רק עברית במפגשים, וככה העברית השתרשה. שרנו שירים שלמדנו מהשליחים, הרגשנו כאילו אנחנו בארץ. היתה קבוצה של 56 פעילי מחתרת בבגדד, ו-22 סניפים ברחבי עיראק. לימדו עברית ונתנו הרצאות על הארץ, והייתה הספרייה בבית, שהוחבאה בארון קיר ענקי.

"ב-49' החלטנו לעשות חגיגה של שנה למדינת ישראל. מאחר שלמדתי בישיבה והכרתי את החיים בארץ, ניסחתי ברכות לחג העצמאות בנוסח מסורתי, להדלקת נרות: 'ברוך המדליק נר ישראל ומחדש ימיו כקדם וברכת שהחיינו'.

"לכל חבר, לכל קבוצת לימוד, לכל סניף, היה כינוי עברי. בגדד היתה תל אביב, בצרה היתה חיפה, עיראק היתה ירושלים. לי קראו אליעזר. הייתה קבוצה של מדריכים שהדריכו בנים ובנות ביחד, שזה היה חידוש בעיראק. אני הייתי אחד מארבעת מדריכי המדריכים, בגלל העברית והידע שלי. זה היה ארגון מסודר, נחוש מאוד.

מה היה החלום שלך על ישראל כשהיית בעיראק? דגניה, תל אביב או ירושלים?
"חלמתי על הקיבוצים. ככה חינכו אותנו. היו שליחים מהקיבוץ המאוחד בעיקר, וחינכו אותנו לחיי קיבוץ, לחיי חקלאות. מכיוון שאני בעל כושר נאום ודיבור, חשבתי שאני יכול להיקלט בהסתדרות, אבל בסוף נקלטתי בשב"כ. 20 שנה הייתי עושה סקירות מודיעין מהכפרים הערביים, ואחר כך פתחתי משרד עורכי דין".

אז גדלת בבית של סוחרים, וחלמת להיות חקלאי ופועל?
"נכון, זה נכון", הוא צוחק.

היו גם פעולת נגד המשטרה? נגד מוסלמים?
"לא לא. אנחנו שמרנו על מחתרת הדוקה וסגורה".

מאיזה גיל אפשר להצטרף למחתרת?
"הייתה מחתרת לנוער, בני 18-14, ולבוגרים, 18 ומעלה".

ולא היו אנשים מבוגרים שרצו להצטרף?
"לא חיפשנו אותם, אבל היה לי שכן שרצה ללמוד עברית. הוא למד משפטים וביקש ממני שאעזור לו, אז נתתי לו שיעורים פרטיים. בדרך כלל המבוגרים לא חשבו על זה.

היו נשים גם בקרב המדריכות?
"לא. בקורס המדריכים היו בחורות ובחורים, וגם בקבוצות הלימודים. אבל היו בעיות במשפחות של הבחורות, מהאחים ומההורים, שהיו מאחרות בערב ומסתובבות עם בחורים. אבל שמרנו על טוהר מידות מקסימלי. מעולם לא קיבלתי תלונה משום בחורה במחתרת שמישהו נגע בה לרעה.

"המחתרת ביגרה אותנו מאוד. הייתה לנו התחושה שגורל יהודי עיראק תלוי על כתפינו הצרות".

בהרבה מובנים זה היה ככה.
"בוודאי. בזכות המחתרת אירגנו את כל יהודי עיראק, וכולם עלו בשנה וחצי-שנתיים. 4,000 תלמידי תיכון עם עברית מושלמת נקלטו מהר בצבא, בשב"כ במודיעין".