חג השבועות לא נחגג השנה כמנהגו. בקיבוצי עוטף עזה שדות החיטה שרופים וטקסי הבאת ביכורי התינוקות לא התקיימו ברוב עם. ובכל זאת, כמה נקודות על מגילת רות הנקראת בחג השבועות.

נתחיל מקיצור תולדות המגילה: נעמי ואלימלך יורדים למואב בשל רעב כבד בארץ. בניהם נישאים למואביות ובתוך חמישה פסוקים נשארות רק שלוש נשים מהמשפחה המקורית: האם נעמי והכלות עפרה ורות. נעמי משחררת את כלותיה לחזור "אישה לבית אמה", להתאושש מאובדן המשפחה ולנסות לבנות את חייהן מחדש. רות דבקה בנעמי ושתיהן חוזרות לבית לחם. האלמנות חיות על נדבת "לקט, שכחה ופאה", חלקים מהתוצרת החקלאית המוקצים לחלשים בחברה, אך נעמי מקווה למצוא לשתיהן עתיד טוב יותר.

היא שולחת את רות ללקט בשדה השייך לבועז, קרוב משפחתה של נעמי, ומקווה שהטבע יעשה את שלו. לילה בגורן ותזכורת ידידותית לאחריות החוקית שיש לבועז כלפי אלימלך בעלה המת של נעמי, וגם כלפי הנשים המוחלשות שנשארו במשפחה, מסדרת את המצב וכתוצאה מכך נולד לנו עובד, סבו של דוד המלך.

***

הגיורת המושלמת: "וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ"

מגילת רות עוסקת כל כולה בשאלת הגר. במקרא אין הבדלה ברורה בין מה שלימים נודע כ'גר תושב' – אדם לא יהודי החי בישוב יהודי, לבין מה שלימים נקרא 'גר צדק' – אדם לא יהודי שממיר את דתו ובוחר להצטרף לעם ישראל. אנו נאלצים להבין בכל פסוק את משמעות המושג בהקשרו.

במגילת רות ההקשר הוא ברור: רות היא גיורת הצדק האולטימטיבית. "כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי", כך מצהירה רות בפרק א' של מגילת רות בפני נעמי, ומכסה את כל מרכיבי הגיור המסעירים את העם היהודי עד עצם היום הזה. שותפות הגורל, המקום, העם והאלוהים כביטוי לשותפות בין (א)נשים – מה עוד אפשר לבקש?

עם זאת, לא קל לקהילת בית לחם לקבל את רות אל חיקה. הרי כתוב בספר דברים שלגר מואבי ועמוני אסור להכנס בקהל ה', גם 10 דורות אחרי הגיור. ובספר במדבר כתוב שבשיטים העם זנה עם בנות מואב שמשכו אותם לעבודה זרה.

רות המואביה בפסיפס בכנסיית הדורמיציון על הר ציון בירושלים. "כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ" (דרור אבי / ויקיפדיה)

אופני שמירת הייחודיות של העם היהודי, והשאלה על פי מה נקבע מי נמצא "בתוך הגדר" ומי מחוצה לה, ומי קובע, עברו תהפוכות וגלגולים רבים לאורך הדורות ובנסיבות המשתנות. גם במגילה, רות יולדת את עובד אבל מי שמגדלת אותו היא סבתו היהודיה למהדרין.

בועז משווה את התהליך שרות עוברת לזה של אברהם אבינו, היהודי הראשון, אך בסופו של דבר נעמי מנסה לגרום לרות להיכנס לתפקיד המואבייה הפתיינית בלילה חשוך בגורן.

אלמנט חשוב המחודד במגילת רות הוא ההיבט הגאוגרפי של הגיור. כשאלימלך ונעמי מגיעים למואב הם מתחתנים עם מואביות, ובשלב זה לא נאמר דבר על גיורן של הנשים המקומיות. אך כאשר רות בוחרת להצטרף לנעמי ולשוב איתה אל נחלת שבט יהודה, אז מתבצע הגיור. בגיור יש שאלה של מקום. מגילת רות מתארת גיור הנעשה באמירה בלבד. העם שקיבל את הזרה שבחרה לחיות במציאות בה הרוב יהודי, והיום-יום ספוג במנהגים יהודיים, זוכה בשושלת דוד המלך.

הגיור המוכר כיום נוצר ברובו בשלב בו העם היהודי היה מיעוט. גר תושב באדמתם של עמים אחרים. למיעוט צורך מוגבר לשמור על ייחודיותו. במצב של רוב, כך על פי מגילת רות, על העם היהודי  לפתוח את השער ולהנמיך את החומה. ככה מביאים את הגאולה ומקדמים את בואו של משיח בן דוד.

***

גר תושב – "יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר"

התנ"ך מלא בחוקים מוסריים הדורשים יחס ראוי לגר. הנימוק הנפוץ לחוקים אלו קשור בעובדה שגם היהודים היו פעם גרים במצרים. בספר ויקרא י"ט פסוק ל"ד כתוב: "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם".

הפסוקים הללו באים להראות שהעם שיצא ממצרים יכול להגיע לשתי מסקנות: לעולם לא לשוב למצריים או לעולם לא להיות כמו המצרים. גם לשאלה זו יש ממד גאוגרפי.

כשהעם היהודי הוא מיעוט הנתון לחסדי הריבון המקומי, יש סבירות לא מעטה שהוא יהיה אלמנט מוחלש בחברה. אחרי תור הזהב של יוסף במצרים מגיע דור העבדות, ובני ישראל נאלצים לצאת ממצרים ולעשות את דרכם לארץ המובטחת.

לעומת זאת, בארץ המובטחת, כאשר עם ישראל הוא הריבון, יש עליו עול מוסרי של מי שהיה בעצמו גר. "חֻקָּה אַחַת לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר" כתוב בבמדבר, וגם בשמות כתוב "וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם".

פרעה מפחד שעם ישראל יצטרף אל אויביו במקרה של מלחמה: "הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ", ככתוב בספר שמות. ההחלטה הזו גורמת לו להתחכם לבני ישראל " פֶּן יִרְבֶּה". המשמעות האקטואלית של החובה המוסרית לא להיות מצרים היא קשה. היא לא סימטרית. היא אתגר יהודי מהמדרגה הראשונה. בתקופות כאלו יש צורך להחזיק חזק בשתי העמדות – לא לשוב למצרים ולא להיות מצרים..