למחנכים שניצבים מול בני נוער נסערים ומציאות כואבת ומייאשת, קשה לעיתים למצוא את המילים הנכונות. אודי יעקב, מחנך ורכז ההדרכה ברשת 'דרור בתי חינוך', מסביר איך מפגש חינוכי יכול ליצור תקווה ושינוי גם בתוך מצבים קשים. הדרך שהוא משרטט עוברת בבחירה של המחנך ליצור יחסי אמון עם התלמידים ודאגה להם, בהתייחסות לעצמו כאדם מעורב, בשאילת שאלות יחד עם התלמידים ובעשייה משותפת.

לעבור מחוסר אונים לכאב

יעקב מתאר את התחושות הראשוניות שלו ושל מחנכים רבים במצבים משבריים – פחד וחוסר אונים, שמקשים על המעשה החינוכי. "עבר יותר משבוע מתחילת סבב הלחימה הנוכחי, והתחושה המידית היא קטסטרופלית. תחושה של אסון ובעירה, שריפה של כל מה שטוב ושפוי. קשה לענות לעצמנו ולתלמידים במה יש להיאחז כשהכול בוער. מה אנחנו יכולים לעשות? איך להשמיע את הקול שלנו?

"התחושה הראשונית היא תחושה של פחד – מה קורה עם התלמידים שלי? היכן הם? מה הם עושים? זה פחד ממשי, עם פנים ושמות שמורים ומנהלים מכירים, שיכול להיות שנמצאים כרגע בסיכון ממשי.  זהו רצף – מהרוח הכללית של האירועים, עד הדאגה הפרטנית לתלמיד האחד.

"חוסר אונים זה דבר נורא לאיש חינוך. זה אותו חוסר אונים אצל המנהל, המורה, המחנך שמרגיש שאין לו יותר אפשרויות. שהוא כלוא במקום שלא רק שהוא לא יודע מה לעשות, אלא שברמה המעשית אין לו חלופות.

"למרות שזה יישמע פרדוקסלי, אנחנו צריכים לעבור מחוסר אונים לכאב, כי עם כאב יש איך להתמודד. כאב זה דבר קשה, אבל החוויה שלו מאפשרת יצירת אפשרויות פעולה. דרך הכאב יוצאים ממצב חוסר אונים למצב אחר, לעיתים קשה יותר, של להכיר את הדברים ולפגוש את הדברים כפי שהם, אבל לצד הקושי, אנחנו מגיעים למקום יותר טוב, כי מהרגע הזה אפשר לדמיין אפשרויות ואופציות ממשיות לפעולה. במקום בו למחנך יש אפשרויות פעולה, הוא יוצא מהשיתוק וחוזר להיות איש חינוך".

לדבר על המצב מעמדה של מעורבות

לפני שמתחילים שיחה עם התלמידים על 'המצב', המחנך נדרש לבחור בעמדה פעילה כלפיו, ולא להיות 'נייטרלי'. "כשקורים דברים כאלו קשים יש תחושה שצריך לדבר עליהם. זו תחושה נכונה, אך יש מימד קודם לשיחה, וזו ההחלטה היכן להתמקם אל מול הדברים.

"לפני שמדברים עם ילדים בכיתה או עם המורים בחדר המורים, צריך לקבל החלטה שבוחרים להיות מעורבים בסיפור. שתפקיד המורה הוא לא רק הוראה ושמירה על הילדים ושמירת השגרה של בית הספר. מחנך צריך להבין שתפקידו הוא להיות חלק ממה שקורה במציאות החברתית והפוליטית, שזה צעד שלהרבה אנשים במערכת החינוך הוא קשה. לצאת לדבר על המצב בלי החלטה כזו הוא דיבור ריק, שלא יצליח לגעת בשורש הדברים.

"מורים מקבלים מסרים מזה הרבה שנים שאין להם מקום ואין להם תפקיד במרחב של החברה, ולכן עדיף להם לשתוק ולהתמקד בענייני לימודים. דווקא עכשיו מורים צריכים להתנגד לקול הזה, לעשות לעצמם בחירה מחדש בתפקיד. להגיד 'אוקי, יש לי מקום ותפקיד בחיי התלמידים שלי, בחיים החברתיים במדינה כאיש חינוך. יש לי תפקיד שהוא חיוני'. מהרגע הזה, הדיבור הופך להיות משמעותי."

להגיד לתלמידים 'אני דואג לכם'

במציאות שבה חיי אדם נרמסים, לדאגה הבסיסית והפשוטה לתלמידים יש ערך. "הדיבור הראשון שחייב להיות למורה הוא להגיד לתלמידים – אני דואג לכם. אני חייב לשמור על החיים שלכם. יש נטייה לראות באמירה כזו כמו משהו כללי של מבוגרים שרוצים לשמור על ילדים, וזה לא נכון. במצב הנוכחי זו אמירה רדיקלית, אפילו פוליטית. בתרבות שבה כל הזמן הקולות שעולים אומרים לנו שלחיים אין משמעות ואין ערך, ולכן צריך לצאת לצומת ו'שיהיה מה שיהיה'."

"מורה שאומר לתלמיד שלו שהוא דואג לו, מתנגד לא רק לסיכון שהתלמיד נכנס אליו, אלא גם לתרבות שלמה שאומרת שלחיים אין הרבה משמעות. זה הדיבור הראשוני ביותר. שם זה מתחיל. כל שאלה אחרת נבנית על גבי הדבר הזה.

"דבר נוסף שקורה בדיבור 'אני דואג לך' זה שאנחנו חוזרים לנקודה בסיסית ביותר בקשר החינוכי וזה יחסי האני-אתה, יחסי אמון. זה מימד מאוד פוליטי. אנחנו חיים היום במציאות של ריסוק האמון, וכשהמורה מחדש את האמון שיש בינו לבין התלמיד שלו, הוא אומר לו -תתבונן מסביב, העולם יכול להיות מקום שפוי. מה שיש ביני לבינך זה שפוי, זה טוב ואפשרי. אם הקשר הזה קיים, סימן שהעולם יכול להיות מקום של אמון."

התלמידים צריכים להיות התיקון

למחנך יש יכולת ואחריות לגרום לתלמידים שהם לא רק מושפעים מהמצב הקשה, אלא יכולים גם לפעול לתקן אותו. "ילדים ונוער לא מאמינים בעולם באופן כללי, הם מאמינים בו דרך המפגש עם המחנך שלהם. ילדים יכולים להבין שהם לא חייבים לצאת לצומת, כי יש להם את אותו מחנך, והוא דמות משמעותית, שבקשר בינו לבינם יש חלופה לכל הדיבור האחר שמתקיים בחוץ. זו עמידה כנגד כוחות קשים ורעים שמתחוללים, וזה דבר מאוד חשוב. מורים צריכים לדעת שהם עושים פה צעד לטובת החיים והתקווה, שאלו דברים שהולכים ונעלמים.

"הילדים חווים את מידת העוול והפירוק, אבל אם המורה שלהם מתבונן עליהם כעל מי שהתיקון מונח לפתחם, הם יעשו את התיקון. לא נדרשים כאן נאומים, מספיק המבט. כשמורים מפסיקים להתבונן על תלמידים כעל מְתַקְּנִים, משהו מאוד קשה קורה, ומשהו יפה הולך לאיבוד. אסור למורים לאבד את הראייה הזו."

ניתן לשאול פתאום: מדוע זה קורה?

השיחה עם התלמידים צריכה לכלול שאילת שאלות של המחנך על המציאות ביחד איתם. "אפשר לשוחח על גזענות ואלימות, אבל זו שיחה שצריכה להתקיים מדאגה אמיתית ויחסים קרובים. אם הדברים האלו לא מתקיימים ביחסים בין המורה לתלמידים בשגרה, קשה בתוך כל הלהבות לעשות שיח מעמיק, צריך לעבוד עליו. הדבר הכי חשוב בשיחה על המצב כרגע זה היכולת לקרוא מחדש את המציאות ביחד עם התלמידים, וזו פעולה משחררת.

"זה לא אומר שצריך לנאום נאומים חינוכיים. נדרשת כאן שיחה על מה שאנחנו רואים וחווים. זו שיחה שלפעמים אינה צפויה, וצריך להיות מוכנים להשתנות דרך מה שהתלמידים יגידו. זו שיחה שיכולים לעלות בה דברים מאוד קשים. אבל אם היא מצליחה, המורה והתלמיד יכולים להצליח לקרוא מחדש את המציאות. ברגע הזה המורה והתלמיד נהיים טיפה יותר סובייקט, טיפה יותר אחראיים. פתאום מתאפשר לראות טיפה יותר מרחוק מה שלפני רגע היינו שקועים בתוכו. ניתן לשאול פתאום: מדוע זה קורה?"

"המורה לא חייב שיהיו לו את כל התשובות, הוא יכול להיות עם מעט תשובות. הוא צריך לדעת להניח את השאלות. תפקידו של המחנך הוא לנסות לשאול את השאלות הנכונות, זה באופן מוחלט מפחית אלימות ומפחית גזענות. אי אפשר להגיד 'אלימות זה רע', 'גזענות זה רע'. זה לא עובד. צריך להיות מוכנים להיכנס לשיחה אמיתית על הדבר הזה.

"אם השיחה הזו תתקיים לאורך זמן, ייווצר קול של המורה בראשי התלמידים. הם ישמעו את הקול של המציאות, שקורה לינץ' למשל, אבל הם גם ישמעו את הקול של המורה שאומר משהו אחר. זה יהיה קול משמעותי עד לרמה כזו שהוא גם יוכל להניע את התלמידים למנוע מחברים שלהם להגיע למקומות רעים."

לשוחח גם בחדר המורים

יעקב מדגיש שהמחנך לא יוכל לשאוב כוחות מתוך עצמו בלבד, והוא זקוק לשיחה עם מחנכות ומחנכים אחרים בבית הספר, שיכולה לתת כוח ותקווה. "השיחה בחדר המורים הכרחית, ודורשת מספר מרכיבים. הראשון – צריך לזכור שקודם כל המורים הם בני אדם, הם לא מכונות ולא פקידים. הם לא יכולים לחנך בלי לעבור דרך המקום האישי שלהם. השיח חייב להתחיל בהם. בנקודות הקושי והכאב. המורים צריכים לדבר את עצמם, לעיתים גם כהורים.

"ההיבט השני הוא להחזיר את לעצמם את היכולת לעשות תיקון חברתי דרך חינוך. לצאת מהכותרת שהמורה הוא רק מחסנאי או טכנאי שתפקידו להגיש לבגרויות. לא, יש לו תפקיד. מכיוון שלצערנו אף אחד בספירה הציבורית לא מעניק להם את המבט הזה, הם חייבים להעניק אותו לעצמם. הם צריכים לשאול – מה התפקיד שלנו? מה אנחנו יכולים להיות עבור התלמידים שלנו ועבור החברה?

"והמרכיב השלישי והכי חשוב –  המורים חייבים לדעת לייצר תקווה. לייצר תקווה זה אקט רדיקלי, פוליטי, עמוק. אם מורים יצרו תקווה כקבוצה, הכוח שלהם יהיה אדיר. ביחד עם התלמידים ואולי ההורים והסביבה ניתן לחשוב על דרכי פעולה לשינוי קהילתי ועשייה. אם יבחרו באפשרות הזו, הילדים יהיו איתם."