"באפריקה אי אפשר להיות כופר או אתאיסט", אומר ג'ונו דיוויד, יהודי אמריקאי שנולד באנגליה, חי בטוקיו והקדיש ארבע שנים למסעות צילום בקהילות היהודיות של אפריקה. "היהדות שם היא דרך חדשה מבחינתם, דת חדשה, שנתפסת כאמיתית יותר אצל רבים בקהילות אלו".

המסע של דיוויד לקח אותו ל-30 מדינות וטריטוריות, בהן מדינות כמות תוניסיה ודרום אפריקה, שהקהילות היהודיות בהן מוכרות ומבוססות; אבל גם לאוגנדה, קניה, גאנה, גאבון וקמרון, בהן נוצרו בעשורים האחרונים קהילות של יהודים שחורים המחפשים את דרכם אל היהדות. תערוכה של צילומיו הוצגה ב-2016 במוזאון העם היהודי בבית התפוצות.

"בכל מקום שהגעתי אליו", הוא ממשיך, "מצאתי את עצמי נמשך לבקר את האתרים והקהילות היהודיות. משהו משך אותי לבקר שם. אני לא איש דתי, אבל בעזרת המצלמה שלי אני תורם למאמץ התיעוד והשימור של המורשת היהודית שלנו".

דיוויד לא תכנן להפוך לצלם הלא רשמי של יהדות אפריקה. המסע שלו התחיל דווקא בסיביר, ובאותה תקופה בשנות ה-90 הוא לא התעניין במיוחד ביהדות, לא הכיר את אפריקה, והתמונות שצילם "לא היו טובות במיוחד", כדבריו.

 בין בייג'ינג ללונדון: בית הכנסת באירקוטסק

"במסגרת העבודה שלי כמרצה לאנגלית, יש לי חופשות ארוכות מהאוניברסיטה. אז התחלתי לצאת למסעות תיירותיים ולכתוב על זה לכלמיני כתבי עת. ביקרתי גם באתרים יהודיים אבל זו לא הייתה המטרה. אחד המסעות האלו, ב-1997, היה נסיעה ברכבת הטרנס-סיבירית מבייג'ינג ללונדון.

"במהלך הנסיעה ביקרתי כמעט במקרה בבית כנסת באירקוטסק, עיר מרכזית בסיביר. צילמתי את המקום, התקבלתי בחום, והוזמנתי לארוחת שבת ולכינוס חברתי אחרי התפילות. משהו בקהילתיות הזו משך אותי מאוד. ב-2004 ניזוק בית הכנסת שם בשריפה שנגרמה מקצר חשמלי. האירוע הזה עזר לי להבין את הערך של תיעוד מצולם לשימור ההיסטוריה היהודית".

הוא מספר שבילדותו הוא לא רצה ללמוד על יהדותו ולא חש קירבה לדת ולהיסטוריה היהודית. תחושותיו החלו להשתנות באותו ביקור באירקוטסט. "במהלך אותה נסיעה מצאתי את עצמי חושב יותר ויותר על השורשים המשפחתיים שלי ברוסיה ובמרכז אירופה. סבתא רבה שלי נפטרה כשהייתי בן 18, ואני זוכר אותה ואת הלביבות, הלטקעס שהכינה, בבירור. ביקרתי במוסקבה ובסנט פטרסבורג בלי שום תכנית או אנשי קשר, והבנתי שאני רוצה להעמיק בזה.

"בחופשה הבאה החלטתי לנסוע למרכז אירופה, לפולין וסביבותיה. זה היה בשנת 1998, זמן קצר אחרי נפילת הקומוניזם. מרכז אירופה לא היה מקום מאוד תיירותי, ואני לא ידעתי לצלם טוב במיוחד. הכל היה מאוד רנדומלי. הסתובבתי וצילמתי אתרים יהודיים.

"גם בנסיעות הבאות זה המשיך, ומצאתי את עצמי מתמקד יותר ויותר בצילום יהודי. זה התחיל להגדיר את חיי. זה איפשר לי להרגיש שאני חלק מקהילה יהודית עולמית, חיה. הקהילתיות ותחושת השייכות משכה אותי. זה נתן לי מטרה לחיים ולצילום".

אמת וזהות: קהילת ה'אבאיודאיה'

הדחף לצלם יהדות הוביל אותו ללמוד צילום ולשלב את הצילום ככלי ללימוד אנגלית. המסע המאורגן הראשון שלו, שהוביל לספר על אפריקה היהודית, החל ב-2012 בדרום אפריקה, עם קהילה יהודית שמוצאה באזור ליטא. קשרים שהוא יצר שם אפשרו לו להכין את הקרקע למסעות הבאים אותם תכנן ללב היבשת.

"צריך להבין, השחורים באפריקה עברו מאות של דיכוי, ניצול וכפייה", הוא אומר. "בעשורים האחרונים מדינות רבות מקבלות עצמאות פוליטית ושואפות גם לעצמאות כלכלית, אבל הדתות המיובאות, אסלאם או נצרות, והשפות הזרות, צרפתית או אנגלית, שם כדי להישאר.

"בתוך כך צצות קהילות יהודיות שחורות ברחבי היבשת. חלקן, כמו בקמרון, גאנה ומדגסקר, מזהות את עצמן עם עשרת השבטים האבודים. במדגסקר למשל טוענים שהשתמשו בזהב מקומי לייצור ארון הברית, ובני השבטים שבאו לכרות את הזהב נשארו במדינה. יש שם קהילות שחורות יהודיות ששנים רבות נמנעו מלאכול חזיר ושמרו על השבת כיום מנוחה.

"קהילות אחרות עוסקות בגיור עצמי ליהדות, לא כחזרה לשורשים אלא כתהליך של לימוד על היהדות, תוך כדי בקשת הנחייה מקהילות שכנות ומקהילות אחרות בעולם. האינטרנט זירז את התהליך הזה באופן משמעותי".

המשותף לכל הקהילות שצילם, טוען דיוויד, הוא חיפוש אחר "אמת וזהות". האמת של נוכחות אלוהית, וזהות מובחנת ושונה. "הם בתהליך של חיפוש והגדרה עצמית, זה מרתק בעיני.

"באוגנדה יש את הקהילה הוותיקה ביותר. ה'אבאיודאיה' (אבא יהודה – מ.ה). זו קהילה שנוסדה על ידי שליט מקומי בשם סמיי קאקונגולו, שהכריז על עצמו כיהודי, מל את בניו ואת עצמו והחל ללמוד את המסורת היהודית. המנהיג הנוכחי, גרשון סיזמו, הוסמך לרבנות קונסרבטיבית.

"הקהילה מגדירה את עצמה כיהודית כבר מעל 100 שנים, ולאחרונה זוכה ליותר ויותר תמיכה מהקהילה הקונסרבטיבית בארה"ב. ברור שהם צריכים את הידע והתמיכה של קהילות יהודיות אחרות, אבל הם עושים מאמץ אמיתי ועמוק לקבל על עצמם את היהדות. אני לא שופט מי יהודי ומי לא. אני מתעד קהילות שמגדירות את עצמן כיהודיות ושזנחו כל דת אחרת".

שייכות עמוקה: הקהילות של אבוג'ה

למרות שהוא מתאר את כל המפגשים כמשמעותיים, גם אלו שהתקיימו בקהילות מוכרות יותר כמו תוניסיה או מרוקו, דיוויד נזכר במפגש עם יהודי ניגריה כמשמעותי במיוחד. בכל מקום התקבלתי בשמחה וחשתי שייכות עמוקה", הוא מספר. "אבל הם הקדישו כל כך הרבה זמן לגרום לי להרגיש בבית. בכלל, ככל שהקהילה ענייה יותר במשאבים היא עשירה יותר בחיוכים ובחום אנושי.

"משיקולי ביטחון אישי לא רציתי להסתובב בניגריה ללא מלווה מקומי. אחד מחברי הקהילה, ארכיטקט במקצועו, לקח ימי חופש רבים כדי לארח אותי. זה מדהים בעיני. הייתי באבוג'ה בירת ניגריה, יש מסביבה ארבע קהילות והוזמנתי לאסיפת הזקנים והזקנות של אחת הקהילות.

"הם מאוד שמרנים, לא במובן האורתודוקסי אלא בהקשר של התרבות המקורית בניגריה. הגברים והנשים ישבו בנפרד והתקיימו דיונים בנושאים שונים שמעסיקים את הקהילה. אפשרו לי להכנס, לצלם, קיבלו אותי כמישהו ששייך להם, מעצם זה שהם ואני יהודים.

"אחד הגברים שאל אותי אם הוא חייב לדעת עברית כדי להיות יהודי. עניתי לו שזה לא הכרחי אבל זה יעזור לו להבין את התפילות. הדגשתי שאני לא מומחה, ואני באמת לא מומחה ליהדות לכן התשובות שלי אליהם היו מסויגות מעט. אני גם לא מומחה לקהילות השחורים היהודיות באפריקה. בספר שלי יש טקסטים של 14 מומחים לתחום שמסבירים את הנושא".

"האנשים שפגשתי באפריקה מחויבים למצוא את השם"

דיוויד מדגיש שלמרבית הקהילות הללו אין עניין בעלייה לארץ. "הם ישמחו לבקר בה פעם אחת אבל הם נטועים עמוק במדינה שלהם, הם פטריוטים ומשולבים בתרבות המקומית. כמובן שהם מחפשים הדרכה שתאפשר להם למצוא את דרכם אל היהדות, אבל לפי ההתרשמות שלי כמעט לאף אחד מהם אין עניין לעלות לישראל".

יוצאת דופן כמובן היא קהילת יהודי אתיופיה. לדבריו, היהדות שם מזכירה את זו של צפון אפריקה. "צבע העור שלהם כהה פחות, ותושבי אתיופיה כולם תופסים את עצמם פחות כאפריקאים ויותר כשייכים למדינתם. צילמתי את המחנות בגונדר ואדיס-אבבה, אבל בכפרים נשארו בעיקר בתי קברות ובתי כנסת זנוחים. יהיה מעניין ליצור ספר נוסף שבוחן את קהילות אפריקה היהודיות שעלו לישראל, והאופן בו נשמרת או משתנה התרבות המקורית שלהם.

"יש לי עוד הרבה חלומות, אבל לצערי נגמר לי הכסף. אני מחפש שיתופי פעולה וגורמים שיעניין אותם לתעד את התופעה הזו. לדעתי, ולדעת מומחים ששוחחתי איתם, יותר ויותר קהילות יחפשו את דרכם אל העם היהודי, אל היהדות".

מתוך חיפוש הדרך של הקהילות האפריקאיות, כך נראה, מצא גם דיוויד את דרכו אל העם היהודי ואל היהדות. "אלמנט הבחירה החופשית פה מדהים. כנער סירבתי ללכת לבית ספר יהודי, לא רציתי ללמוד עברית ולא התעניינתי בסרטים על השואה. מבחינתי נולדתי ליהדות, ורק בגיל מאוחר יותר חזרתי לעסוק בשורשים שלי. האנשים שפגשתי באפריקה מחויבים למצוא את השם, מחויבים להגדיר את זהותם ולהעמיק בה. הם בתהליך חיפוש אמיתי".

***

צילומי מסעותיו של דיוויד, לצד מאמרים שכתבו חוקרים מובילים של יהדות אפריקה, התפרסמו בספריו "היהודים של אפריקה: שבטים אבודים, קהילות נמצאות ואמונות חדשות" ו-"אפריקה היהודית: סקר היסטורי-תרבותי מצולם".

הלילה (חמישי), יערוך דיוויד שיחה מקוונת במסגרת מיזם "קשר" בה יספר על מסעותיו בליווי צילומים. ניתן להירשם לשיחה כאן.