רחוב עולי הגרדום נמצא בשכונת גולדה שבאשקלון, השכונה הדרומית ביותר בעיר. לא סתם קרא פיקוד העורף בתחילת השבוע למגן באופן מיידי כ-10,000 יחידות דיור בעיר, שחלק גדול מהן נמצאות בשכונה הזו.

"מי שיכול, הולך מכאן או לברנע (שכונה ממוגנת באשקלון) או מחוץ לעיר. אחרת נאלצים להישאר כל היום פה במקלט הציבורי, ממש לגור כאן", אומרת רבקה, תושבת השכונה, שהעבירה מספיק מזרנים לה ולארבעת ילדיה למקלט ליד הבית.

"נופלים טילים, מה מסכה עכשיו"

באשקלון כ-40 אלף יחידות דיור ללא מיגון, רובן המוחלט באזור עתיקות, אזור השכונות הישנות בדרום העיר שנבנו לפני התקנה המחייבת בניית מרחב מוגן. לפי פיקוד העורף, שכונת גולדה נמצאת ברמת הסיכון הגבוהה ביותר. הבניינים בשכונה הם צמודי קרקע וחסרי מיגון, ובניגוד לבלוקים הקיימים ביתר שכונת עתיקות, לתושבים אין יכולת אפילו להסתתר בחדר המדרגות בזמן אזעקה.

עיריית אשקלון משקיעה בתחזוקת המקלטים, אבל גם הבריאים והצעירים שבתושבי השכונה לא יכולים להגיע אליהם מהבית תוך 30 שניות. במצב זה, מי שנשאר בשכונה נאלץ לעבור לגור יחד עם יתר השכנים במקלט השכונתי, בגודל של סלון ממוצע.

רוב המקום מוקדש לשינה והוא מרוצף במזרנים, עם מצעים שנשארו מהלילה הקודם, שירותים, מזגן שמקרר את החדר לקור מקפיא וקצת אוכל שהביאו איתם המשפחות ומוצב על שולחן מתקפל בכניסה, לרווחת כולם.

המכולת של רבקה בשכונת עתיקות. "כשיש אזעקה אני מתחבאת בפינה של המכולת, אין פה מיגונית" (צילום: יהל פרג')

הקרבה הכפויה וחוסר הוודאות לגבי משך הזמן שיידרשו השכנים להישאר כלואים יחד במקלט יוצרים מתיחות ניכרת. תוך כמה דקות פורצים שני ויכוחים קולניים, האחד בין שני שכנים, שמתווכחים על מיקום המזרנים, והשני בין שני ילדים, שמתפתח למכות ודורש הפרדה בכוח מצד המבוגרים.

במקלט שלוש משפחות, אבל מספר המזרנים מצביע על כך שבלילות ישנים פה מספר גדול הרבה יותר של אנשים. ההורים נאלצים להעסיק את הילדים כבר שבוע שלם, והם מותשים. הם נשארים רוב היום במקלט, חלקם עוד נמצאים במיטה המאולתרת גם בצהריים, וחלקם יושבים אחרי שקיפלו את המזרנים והמצעים, וצופים בחדשות הבלתי פוסקות שפורצות מהטלוויזיה. "אנחנו מכבים את הטלוויזיה רק בלילה, וגם זה אחרי שצועקים עלינו", אומרת רבקה.

הטלוויזיה מספקת רצף בלתי ניתן לעצירה של נושאי שיחה. המבוגרים דנים בינם לבין עצמם עד שקריין החדשות נותן את האות לעבור נושא, עד שאחד הילדים מתפרץ לשיחה עם שאלה שמסיטה את הדיון, או עד שהאקטואליה מפסיקה לספק את הסחת הדעת. החדשות עוסקות בשביתת עובדי סלקום. שלמה, בעלה של רבקה, מבטיח בצעקות שהוא יתנתק מהחברה עוד היום. "יש לך עוד חובות ענק אליהם", מזכירה לו רבקה, ואחרי דיון קצר בנושא שלמה מוותר, וחוזר לבהות בכעס במסך, בשקט הפעם.

מחוץ למקלט נמצא שלט גדול שנתלה לפני תחילת המבצע, שקורא לתושבים להמשיך ולהקפיד על עטיית מסכה בחללים סגורים. בפנים כולם בלי מסכה, והשאלה נראית לתושבים מוזרה לאור המצב. "נופלים טילים, מה אני אחשוב על מסכה עכשיו?", אומר שלמה. "מזל שהתחסנו לפני שהכול התחיל, אחרת היינו צריכים לחשוב אם לבוא בכלל למקלט או לא", , מוסיפה רבקה. "אני לא דואגת מזה, מה שאני דואגת זה שהילדים לא יהיו בחוץ בזמן האזעקות".

מצלמים יירוטים ממדרגות המקלט

למעלה, בכניסה למקלט, הילדים משחקים אחד עם השני. אחרי שבוע שבו בילו יום-יום עם השכנים, ניכרת כבר תחושת מיאוס גם אצלם, והריבים התדירים שפורצים ביניהם גורמים למבוגרים המותשים לגרש אותם מהחלל המרכזי החוצה.

כשנשמעת אזעקה, הילדים יודעים להיכנס פנימה, אבל אחרי שבוע שלם של ירי בלתי פוסק, חלק מאפקט ההרתעה של הפיצוצים נשחק, והילדים לא יורדים כל הדרך למטה, ומחזיקים את הטלפון לכיוון היציאה, בתקווה לתפוס צילום של היירוטים.

"לא כולם באים למקלט", אומרת ליאן, בת 10, שנמצאת עם המשפחה במקלט מאז תחילת המבצע. "חלק מהחברים הולכים למקומות אחרים, מי שיכול. מי שאין לו לאן ללכת בא למקלט. לי לא איכפת אבל. אין בית ספר, אנחנו עושים מה שבא לנו. שימשיך, כיף לנו".

לילדים מחוץ למקלט יש משהו נוסף לספר, והם מתלבטים. בסופו של דבר, אחד הילדים נכנע ללחץ ולהתרגשות, ומסביר: "יש זקנה בהמשך הרחוב שנשארת בבית ולא מגיעה למקלט". היא מרותקת לכיסא גלגלים, וחיה לבד, ולדבריו, היא מעדיפה להסתכן בבית מאשר לבלות זמן בלתי ידוע בתוך המקלט, שממנו לא תוכל לצאת עד לסיום הלחימה. ניכר שהילדים מרגישים שכבר אמרו יותר מדי, והם מסרבים להצביע על הבית, או לגלות את שם האישה. "זכותה להחליט בעצמה, כל אחד עושה מה שהוא מחליט", מסכמת ליאן.

במקלט עם אימו של אברה מנגיסטו

בחלקים אחרים של עתיקות לא כל המשפחות עוברות לישון במקלטים. חלקם מסתפקים בריצה לחדר המדרגות בזמן אזעקות, ומעדיפים להישאר בבית על אף הסיכון הגבוה יותר. הרחובות בשכונת עתיקות, ששינו את שמה לשמשון, שוממים בצהרי היום. הכי מסוכן זה ברכב, את זה כולם יודעים, אז נשארים בבתים. חלק יוצאים לנשום אוויר בחוץ.

לרוב האנשים יש מקלט בבניין, אבל כשאתה בן 79, אין לך איך לרדת שלוש קומות ולהגיע למקלט בלי לשבור משהו. את הקניות מרכזים באחת מהמכולות השכונתיות, אף אחד לא מעז לנסוע היום לסופרים הגדולים.

שכונת עתיקות באשקלון. "אני גר פה חמישים שנה, ומתח כזה אני לא זוכר" (צילום: יונתן קירשנבאום)

למשפחת מנגיסטו, שבנה אברה שבוי בידי חמאס בעזה מזה שש שנים וחצי, אין ממ"ד בבית. האמא אגרנש צריכה לרדת שלוש קומות של מדרגות כדי להספיק להתגונן מפני הטילים ששולח עליה ארגון הטרור שמחזיק בבנה מתמודד הנפש, אז היא נשארת במקלט רוב היום. במקלט הקטן אין מזגן או מאוורר. כמה מזרנים וכסאות פלסטיק, וכמה שכנות שמבלות את היום ביחד, עד יעבור זעם.

קשה להסביר, אבל אין שום רצון לנקמה ושנאה באוויר. שלוש נשים מבוגרות שעשו מסע מפרך מאתיופיה, ברגל, לא שונאות את מי שהופך את החיים שלהן לגיהנום. להפך, יש בהן חמלה. "עצוב לי בלב על הילדים שלהם, על הנשים. איך ראשי חמאס רצים כמו עכברים במחילות והם מתים", אומרת אחת השכנות, שאיבדה את אמא שלה בסודאן, בדרך לארץ ישראל. "אני מתפללת בשביל החיילים", אומרת אגרנש בעברית פרומה ולא מפסיקה לבכות.

"מי שיגיד שהוא לא מפחד שקרן גדול"

בארי וספיר ממכינת פארן הגיעו הבוקר למקלט בשכונת העתיקות, כדי לסייע לתושבים, ובמיוחד לילדים. בין אזעקה לאזעקה יוצאים קצת החוצה, משחקים בהרבה משחקים שהגיעו מתושבים ומהעירייה. שלוש בנות ביישניות יותר נמצאות במקלט ומרכיבות פאזל. "הגענו הבוקר, ועד עכשיו הייתה אזעקה אחת. החבר'ה נהנים, הילדים ישנים במקלטים וההורים בבתים, ובבוקר הם הולכים לאכול ולהתקלח ואז משחקים איתם", הן מספרות.

בארי וספיר ממכינת פארן שהגיעו הבוקר להפעיל את הילדים במקלטים באשקלון, ויוסף שרוצה שתגמר המלחמה (צילום: יהל פרג')

באמצע השיחה עם מירב אלפסי יש אזעקה ואנחנו רצים למקלט, עם הילדים והשכנים. היא גרה ברחוב שפירא ויש לה שלושה ילדים. "אנחנו צריכים להיות בעדיפות של עוטף עזה, תושבי אשקלון חוטפים בימים האלה מלא הפגזות, מלא חרדות", היא אומרת. "לא צריך להפסיק, צריך להרתיע אותם כמו שצריך, כדי שיחשבו פעמיים אם לירות. אני ישנה פה עם אמא שלי והילדים ולא בבית ביוספטל. פה זה קומה ראשונה, וקצת יותר מוגן". אחרי האזעקה, במקלט היא אומרת, "למרות כל הפחד, צריך להמשיך עד הסוף ולהרתיע אותם. פעם הבאה הם יפחדו. זה מאוד לא קל לנו, אין שגרה, אין לימודים".

רפאל ויבגני מחכים לאזעקה הבאה, 'מי שיגיד לי שהוא לא מפחד הוא שקרן גדול' (צילום: יהל פרג')

רפאל ויבגני ישבו על ספסל הבטון מחוץ לבלוק, בין אזעקה לאזעקה. מצד אחד רק חיכו לשוחח עם מישהו, מצד שני חששו מהתקשורת. "אנחנו גרים פה, הכל בסדר, יש בריאות", אומר יבגני שמנסה לשדר אווירה נינוחה אף שלפני שלוש דקות הייתה אזעקה. "האמת, מתוח", אומר רפאל. "אנחנו לא מגיעים למקלט, אין זמן, מגיעים למסדרון". כשאני שואל אם זה מפחיד, רפאל אומר, "גם הבטון רועד, בטח שאני מפחד, מי שיגיד לי שהוא לא מפחד הוא שקרן גדול. אני גר פה חמישים שנה, ומתח כזה אני לא זוכר. בבית שלך אתה לא יכול ללכת, מחשב כל צעד.

"מה שלא יהיה, זה הבית שלי. אנחנו מתגברים על המצב, אבל זה לא צריך להיות ככה. מה עשינו להם רע?", הוא תוהה לגבי העזתים, אולי חמאס, אולי הערבים בכלל. "נותנים להם עבודה. פה הם חופשיים, אבל אם אנחנו נגיע לעזה יעשו מאיתנו קציצות. 7 שנים מה הם עשו שם? הכינו טילים. מה שאני מדבר זה לא שקר, זה האוניברסיטה של החיים".