בלבול, כעס ופחד, היו מנת חלקם של רוב מי ששמעו על האלימות שהשתוללה בתקופה האחרונה בין יהודים וערבים ברחבי המדינה. בעבור רבים שמצאו עצמם קרובים למוקדי האלימות, או שנפגעו ממנה ישירות בגופם או ברכושם, התחושות מן הסתם קשות עוד יותר.

מעבר לוויכוחים על "אשמה" או "סימטריה", דומה שחלוקת החברה הישראלית ל"אנחנו" ו"הם" החריפה והעמיקה. אבל בעבור מי שחברותיהן הטובות הן "מהצד השני", נשים יהודיות וערביות שעובדות יחד ומכירות זו את משפחתה של זו, הכללות פשטניות אינן אופציה. המילים שלהן משקפות כאב גדול, אבל הן גם מותירות פתח לתקווה.

תמארה אסדי (25) מדיר אל אסד ונטע אופיר (52) מחיפה

מחנכות יחד את קבוצת 'רימון'  (שכבה ט') בבית הספר 'דרור גליל' בקיבוץ רביד.

אסדי: "האירועים התחילו בחג שלנו, עיד אל פיטר. ישבתי עם עצמי ביום הראשון של החג והרגשתי שאני ממש לא בוחרת במה שקורה בחברה שלי. יש לי חברות יהודיות, אנחנו עובדות יחד, וזה קשה מבחינה נפשית.

"הרגשתי תסכול, שהקול השפוי חייב להישמע. זאת הייתה התחושה שלי. הרגשתי שזה הזמן שאני אצא ואבחר בדו קיום ושוויון. חשוב לי שישמעו את הדעה שלי על למה זה קרה, בחברה הערבית והיהודית, אבל לא בדרך אלימה או כמו כל מה שהיה. לא היה לי נוח להשמיע את הקול הזה בכפר. רוב האנשים עדיין לא מעכלים מה קורה. כשהתחלנו לדבר על זה במשפחה , הבנו שחסרים לנו החברים. כל שנה בחג מזמינים את החברים היהודים שלנו והם היו ממש חסרים".

אופיר: "האירועים תפסו אותי מאוד לא מוכנה, ולדעתי את רוב בית ישראל. האינטנסיביות שבה הכל הגיע לפיצוץ. למזלי הקשר עם תאמרה מאפשר לי לראות את התמונה בצורה יותר מאוזנת. זה נתן פנים מוכרות ואהובות למה שקורה בצד השני.

"כל המשפחה של תאמרה הייתה באל אקצא כשזה קרה. היינו שותפים לדאגה, לבהלה.  אני ותאמרה מאוד התעקשנו לשמור על קשר רציף כל הימים. היה חג ודיברנו כמה פעמים ביום בטלפון, בעיקר התבאסנו ביחד על איך הדברים הגיעו לכזו רמה של אלימות כל כך מהר".

"בכיתה שאנחנו מחנכות יש תלמידים יהודים וערבים ותלמיד צ'רקסי, כך ששיח של דו-קיום ושוויון קיים אצלנו לאורך הדרך. תאמרה מלמדת אותנו המון על אירועים, על נקודות המבט שמהן היא באה, וגם החניכים מלמדים אותנו.

"כל יום בכיתה נפתח בשיחה על המצב, עדכונים, עיבוד של הרגשות של החניכים ממה שקורה, מה שהם שומעים. זה מן הסתם משפיע בצורה דרמטית. יש כל מיני דעות ויש לגיטימציה לדבר עליהם. אבל לא כל דעה. יש מקום להעלות את הפחדים, החששות והקשיים. ביום חמישי לפני שבוע, החלטנו שצריך לעשות משהו והכנו ביחד שלטים נגד אלימות ובעד דו-קיום, הצטלמנו איתם והעלנו לרשתות".

אסדי: "במהלך השבוע שהיה לנו חג, התלמידים שלחו לי המון הודעות, שאלו מה שלומי. זו התייחסות מקסימה. דואגים לי. יש לנו חניכים נוצרים מעילבון ובחג המולד ביקרנו אצלם ולמדנו על החג. עיר מול כפר, פריפריה מול המרכז, מיעוטים מול רוב, זה נוכח כל הזמן.

"במחצית הזאת לומדים על החברה הבדואית זה ממש מעניין אותם. לומדים על החברה הישראלית והגיוון שלה ואיך אנחנו חיים ביחד.  ביום ירושלים הזכרנו את יום נספי סודן, עשינו חשיבה השוואתית על הימים האלה לעומת התקופה הנוכחית ולמדנו על הפגנות הפנתרים השחורים שהיו לפני 50 שנים ואיך הן קשורות לחיים שלנו יום".

חנה סולומן (66) מנהריה ואינאס שעבאן (50) ממגד'ל כרום

עובדות סוציאליות במרכז הרפואי לגליל בנהריה.

שעבאן: "השבוע האחרון היה מאוד קשה, נתחיל בזה שהיה לנו חג, והמצב ביאס את הכל. גדלתי בעכו, עיר מעורבת, וגדלתי על ערכים של שותפות ודו קיום. ואז יצא שאני לא מכירה את עכו, משני הצדדים. היה לי קשה לקבל את זה לא האמנתי שיהיה דבר כזה, מהומות וכל הדברים שקרו.

"בבית של ההורים שלי בעכו, השכן היהודי הוריד את המזוזה מדלת הבית מתוך פחד. בדמעות. אצל הורי הורידו את הקישוטים של רמדאן. הפחדים שלנו הם לא אחד מהשני אלא מאנשים שאני בכלל לא יודעת אם חיו איתנו. לא דמיינתי שנגיע למצב כזה".

סולומון: "אני גרה בנהריה. בבניין שלי מתגוררות שתי משפחות ערביות ומשפחות דתיות וחילוניות, ולא הייתה למצב שום השפעה. נשארנו ביחסי שכנות מאוד טובים. הנכד שלי משחק כדורגל עם ילדים ערבים והוא עצמו לא הייתה לו שום בעיה, אבל להגיד שההורים לא חששו קשה לי להגיד. זה היה באוויר. האווירה כולה הייתה מלחיצה ומעוררת חשש.

"בבית החולים אני מנהלת המחלקה לעובדים סוציאליים וחצי מהצוות ערבים מוסלמים ונוצרים ודרוזים. החצי השני יהודים. המתח לא הורגש אצלנו למרות שעובדים בצוותים מעורבים. הגיעו אלינו גם פצועים מהמהומות וכולם טיפלו בכולם. לא הרגשתי שום התנגדות, לא מהצוות, לא מהמטופלים ולא מהמשפחות המבקרות"

שעבאן: "אני אחזק את מה שחנה אמרה. בעבודה לא הרגשתי שום דבר. בחג שלנו מנהל המחלקה שלי התקשר לשאול מה שלומי ואיך החג. אני מרגישה שהעבודה זה המשפחה השנייה שלי. לא מערבים פוליטיקה. זה היה קשה בהתחלה וזה עבר לי. אני מקווה שהכל יגמר. המשכתי לעבוד. אנחנו חיים במדינה אחת ומקווה שהדברים יחזרו לשגרה אני תמיד אומרת שנשים יביאו שלום, אם אנחנו ננהל את זה".

סולומון: "אנחנו ביום יום מאוד מחוברים בעניינים האישיים והמקצועיים, מתעניינים אחד במשפחה של השני, מגיעים לאירועים משפחתיים, חוגגים יחד ימי הולדת. זה דברים שאנחנו עושים בשוטף, בלי שום התייחסות למגזר, לעדה, לדת. זה לא קיים אצלנו. נוסעים יחד לחו"ל. הייתה לנו נסיעה לדובאי שבוטלה בגלל המצב בארץ. לא מרגיש לי נוח לצאת לחו"ל כשהמדינה במצב הזה.

"טיפלנו גם בפצועים מסוריה. כולם טיפלו בהם. ואני זוכרת שאינאס אמרה שהם בשוק שיהודים וערבים עובדים ביחד".

עדי מקל (50) מחיפה ולילה אבו בכר (63) מעכו

עובדות במינהל לשירותים חברתיים בעכו.

מקל: "הקשר האישי  שלי עם לילה נשאר מצוין והוא לא יתקלקל, לא עכשיו ולא בעתיד. אני חושבת שזה נותן דוגמה לאנשים אחרים. אנחנו שתינו נשים עם ראש על הכתפיים, שותפות בשמחה ובעצב אחת של השנייה. כמנהלת המינהל אני אחראית לכל השירותים החברתיים בעיר, ליהודים ולערבים.

"יש שלי עובדים ערבים ויהודים וכולנו ביחסים טובים. שבוע לפני הלינץ' עשינו ארוחת איפתר אצל המזכירה שלי שהיא יהודייה דתית עם כיסוי ראש. אבל היה קשה לאחל עיד אל-פיטר שמח לעובדים הערבים והייתה מבוכה באוויר. לא נכון לשים פלסטר על פצע מדמם. צריך לעשות פה טיפול שורש רציני".

אבו בכר: "אני אוהבת את עדי. בלי שום קשר שהיא המנהלת שלי. אבל בשלושת הימים שאחרי הלינץ' לא הגעתי למחלקה. חששתי שאני אבכה, אני עובדת בין היתר בשכונה מעורבת. במקום זה הלכתי לשכנה המבוגרת היהודייה שלי דפקתי לה על הדלת ואמרתי לה להתקשר אלי או לבעלי בכל פעם שהיא רוצה לצאת. אני מקווה שנהיה כבר אחרי זה, למרות שהשבר הוא מאוד עמוק".