אירועי האלימות בחברה הישראלית, בשבועיים האחרונים, הביאו את מועדוני הכדורגל בישראל לצאת בקריאה לדו-קיום בין ערבים ויהודים. בשונה מחלקים בחברה ופוליטיקאים שליבו את היצרים והפילוג, בזירה הספורטיבית הקריאה הזאת התקבלה בהבנה ואפילו באהבה. מכבי תל אביב, הפועל תל אביב, הפועל באר שבע ומרבית קבוצות ליגת העל הפיצו ברשתות החברתיות מסרים מפויסים, שקוראים להפסקת המהומות והמשך השותפות.

גם שחקנים פעילים לא חששו להביע את דעתם ברשתות החברתיות: דולב חזיזה ממכבי חיפה כתב בחשבון האינסטגרם שלו: "אני מקבל אלפי הודעות. יהודים וערבים שמפחדים לצאת מהבתים. לאן הגענו חברים? אנחנו חיים יחד, אנחנו משחקים יחד, אתם מעודדים אותנו יחד. בוא נתעשת מהר! אין לנו ארץ אחרת".

אלמוג כהן וכארם ג'אבר ממכבי נתניה הוציאו סרטון משותף, שבו קראו לאחווה ודו-קיום. יענקל'ה שחר, נשיא מכבי חיפה, כתב: "חובה על כולנו לעצור את כדור השלג הזה. ולעשות הכול כדי שחיינו המשותפים כאן יהיו טובים לכולנו, שנוכל לשמוח ביחד".

מי שהובילה את הקו המפייס הזה הייתה הנהלת ההתאחדות לכדורגל, שקיימה בשבוע שעבר ישיבה וחבריה חתמו על "אמנת אחווה" להרגעת הרוחות בניסיון להדגיש את המשותף ולהרחיק את המפלג. "הכדורגל הוא של כל השחקנים ללא הבדלי דת וגזע", אמר אורן חסון, יו"ר ההתאחדות לכדורגל.

יו"ר ההתאחדות לכדורגל, אורן חסון (מימין) ויו"ר בני סכנין, מוחמד אבו יונס, בכינוס חירום של הנהלת ההתאחדות לכדורגל (צילום: ההתאחדות לכדורגל בישראל)

המסר, שבלט בשבוע האחרון בזירת הכדורגל, היה של דו-קיום והאמירה השנויה במחלוקת של מונאס דאבור, שחקן נבחרת ישראל שגדל בנצרת ומשחק בהופנהיים, הייתה יוצאת דופן: "אל תחשבו שאלוהים לא רואה את עושי העוולות, בבוא היום הוא יתחשבן איתם", כך הוא כתב ביום הראשון למהומות בירושלים. למחרת הוא מיהר לכתוב הבהרה, שהמסר שלה שוב היה מפייס: "יש לי חברים, אחים בלב ובנפש, יהודים, מוסלמים נוצרים. הזהות הדתית שלהם מעולם לא עניינה אותי… החלום הגדול ביותר שלי היה ותמיד יהיה חברה שבה כולם מכבדים אחד את האחר".

***

הכדורגל הוא זירה לשותפות ולשיווין בין ערבים ליהודים. תחושת הקיפוח של המיעוט הערבי מתעמעמת על מגרש הכדורגל מכיוון שבזירה הספורטיבית ניתנת הזדמנות שווה לכולם להתחרות האחד בשני והאחד לצד השני. על המגרש נמדדים הכדורגלנים על פי כישוריהם ולא על פי השיוך הלאומי שלהם.

מהבחינה הזאת הכדורגל הוא "מבולעת של השתלבות" עבור הערבים, שחיים בישראל. העלייה ההיסטורית של הפועל טייבה לליגה הראשונה ב-1997 והזכייה של בני סכנין בגביע המדינה ב- 2004 היו אירועי שיא בהיסטוריה של הקבוצות הערביות בישראל, אבל הם דוגמאות לאופן שבו הכדורגל מאפשר למיעוט להשתלב ולהתחרות ועדיין לשמור על יחסים תקינים עם הרוב. המובלעות האלה מתקיימות בבתי החולים, במסעדות ובמוסדות תרבות כמו תיאטרון ומוזיקה. אבל הכדורגל, להבדיל מהמובלעות האחרות, זוכה לתשומת לב גדולה יותר ולסיקור תקשורתי נרחב יותר.

הערבים תושבי ישראל השתלבו בכדורגל שנותן הוכחה שניתן לשתף פעולה בצורה נפלאה. הסוציולוג תמיר שורק כתב בספרו "זהויות במשחק", שבעונת 1997/8 היו רשומות בהתאחדות לכדורגל 291 קבוצות ומתוכם 124 (42%) היו קבוצות ערביות. מבדיקה שעשיתי לפני כתיבת הטור מצאתי שכיום רשומות בהתאחדות לכדורגל 204 קבוצות כדורגל בליגות הגברים מליגה ג' ועד ליגת העל ומתוכן 82 (40%) מערים ויישובים מהמגזר הערבי. כלומר, יחס הערבים בכדורגל הישראלי גדול פי שניים מיחסם בחברה בישראל.

***

עוד הוכחה לשילוב המוצלח של ערבי ישראל בכדורגל היא נבחרת ישראל. רפעת (ג'ימי) טורק ערך את הופעת הבכורה שלו בנבחרת ישראל ב- 1976 והפך לאזרח הערבי הראשון שלובש את המדים הלאומיים. 42 שנים אחר כך, באוקטובר 2018, במשחק מול אלבניה, היו בסגל נבחרת ישראל שמונה שחקנים לא יהודים, מתוכם שישה עלו בהרכב, אחד מהם, ביברס נאתכו, ענד את סרט הקפטן.

הספורט מחבר בין אנשים והכדורגל הוא דוגמא לשיתוף פעולה מוצלח בין ערבים ליהודים. השחקנים מוכחים שבוע אחרי שבוע שהם יכולים לשים את המחלוקות בצד כדי לשתף פעולה להצלחה משותפת והם צריכים להיות התשובה לגזענות באמצעות תקווה ושותפות ובעיקר באמצעות דוגמא אישית. בזמן פילוג, קונפליקטים ומשברים פנימיים בין קהילות קולם של הספורטאים שקוראים לדו-קיום ואחווה צריך להישמע חד וברור. אפשר לחיות, לעבוד ולשחק יחד, זה לצד זה. הכדורגל במקרה הזה הוא גשר והוא צריך להוות דוגמא, כדי שיהיו יותר מובלעות מוצלחות כאלה עד שכבר לא נצטרך להתייחס אליהן כמובלעות.