דקת האפס
זה נכון שכבר היו מדינות שקיבלו נול פואה (0 נקודות) באירוויזיון. זה נכון גם שאי אפשר להחליט עבור השופטים או הקהל למה להצביע, ושלפעמים, מה לעשות, משתתפים שירים כל כך חלשים, שהם לא מצליחים להיכנס לעשר המדינות שמקבלות ניקוד מאף צוות שיפוט או קהל בבית. אבל אחרי מה שראינו ברוטרדם, משהו חייב להשתנות.
ניקוד הקהל מוצג בנפרד מניקוד השופטים מאז 2015. סדר ההצגה הזה נועד ליצור עניין ומתח, אחרי 12 שנה שבהן פרק הניקוד באירוויזיון היה ארכני ומשעמם, והזוכה התבררה הרבה לפני שהושלמה הקראת הנקודות של כל המדינות.
היתרון בשיטת ההצגה החדשה שהונהגה הוא שהמנצחת לא ידועה עד הרגע האחרון, שבו מוכרזות כל הנקודות שחילק הקהל. זה נותן גם בולטות להצבעת הקהל, ומעודד הצבעה, שזה בסך הכול דבר חיובי.
את החיסרון ראינו כולנו אתמול, כשלא פחות מארבע מדינות קיבלו 0 נקודות מהקהל (ובמקרה של בריטניה, גם השופטים לא הואילו בטובם לתת לה אף נקודה). כאמור, קורה שמקבלים 0 נקודות. אבל תשומת הלב של כל הקהל באולם ושל 200 מיליון הצופים באותה דקה דווקא למדינות שלא קיבלו נקודות, עוררה אי-נוחות בקרב כל צופה, וראוי להימנע עד כמה שאפשר מסיטואציות משפילות כאלה בעתיד.
המנחה ניקי דה ג'אגר
באווירה חיובית יותר, ניקי דה ג'אגר מצוות המנחות ההולנדי הייתה המנחה הטרנסג'נדרית הראשונה אי פעם באירוויזיון. זה יכול להישמע כמו עניין של מה בכך בתחרות שכבר ניצחה בה אישה טרנסקסואלית (דנה אינטרנשיונל, זוכרים?) ואפילו דראג קווין עם נראות קווירית (קונצ'יטה וורסט האוסטרית), אבל גם בתחרות שחרתה על דגלה את הפתיחות והמגוון התרבותי והמגדרי, כדאי להתעכב על דה ג'אגר הנפלאה ולחגוג את ההיסטוריה שנעשתה אמש על הבמה ברוטרדם.
שובן של שפות המקור
ואם במגוון עסקינן, אי אפשר להתעלם מהעובדה ששלושת השירים במקומות הראשונים הושרו בשפות מקור: המנצח באיטלקית, והמקומות השני (צרפת) והשלישי (שווייץ) בצרפתית. מאז ביטול החוק שמחייב את המדינות לשיר בשפתן, יותר ויותר מדינות בוחרות לשיר באנגלית. במקביל, מוותרות מדינות רבות על הייחוד המוזיקלי שלהן, ומעדיפות לעשות מיקור חוץ של הפקת השיר וכתיבתו לצוות שוודי (בדרך כלל), דני, בולגרי או אחר.
לזכותה של השלישייה המובילה אמש ייאמר שאף אחד מהשירים בה לא נכתב על ידי צוות שוודי, וזו בשורה נהדרת לחובבי הגיוון, הפולקלור והייחודיות התרבותית. אחרי הכול, זאת תחרות בין מדינות, לא בין צוותי כותבים שוודים.
הפופ כבר לא בטופ
ואם עוד לא פרגנו מספיק לקובעי התוצאות, בין שאלה צוותי השופטים או הקהל שהצביע בהמוניו, כדאי להזכיר שאחרי רצף הצלחות לשירי פופ בסיסיים עם הפקה טובה ובלי הרבה יותר מזה (אלני פוריירה, אנחנו מסתכלים עלייך), השנה שירים מסוג זה מילאו את צדו הימני (כלומר התחתון) של לוח הניקוד: קפריסין, סן מרינו, שוודיה, אזרבייג'אן וכמובן השיר המושמץ מבריטניה.
ישראל באירוויזיון: לאן?
לפני שהמאוכזבים זועקים אנטישמיות, כדאי להזכיר שבחצי הגמר עדן אלנה הגיעה למקום החמישי עם 192 נקודות. קשה לקבוע אם המערכה בעזה ודעת הקהל העולמית השפיעו על הניקוד ואיך. בכל מקרה, באנו לדבר על השיר והמופע.
עדן אלנה היא זמרת מצוינת ופרפורמרית נפלאה, וזה הוכח כבר בשתי תכניות ריאליטי המוזיקה שניצחה, וגם פעמיים על בימת האירוויזיון בחצי הגמר ובגמר. בעלייתה לגמר, השלימה ישראל רצף של שש תחרויות שבהן היא מעפילה אליו, הישג מרשים ולא ברור מאליו כלל.
ובכל זאת, דווקא עם זמרת בעלת יכולות כל כך נדירות, מצער שהשיר לא היה מספיק טוב. הפורמט של קדם פרטי, שבו האמן מתחרה עם שלושה שירים שמתוכם נבחר השיר שמייצג את המדינה, מוכיח את עצמו שוב כשיטה שגויה לבחירת השיר. באותה שיטה נבחרו גם השירים של הראל סקעת ב-2010 (מקום 14), של אחינועם ניני ומירה עוואד ב-2009 (מקום 16), של טיפקס ב-2007 (מקום 24 בחצי הגמר), והרשימה עוד ארוכה ולא מכובדת.
האם במקום לבחור את הנציג באמצעות פורמט ריאליטי קיים, הגיע הזמן לשוב לגמר רב-משתתפים, שבו השיר והאמן נבחרים ביחד? או אולי ועדה פנימית, כמו זו שבחרה את דנה אינטרנשיונל ואת השירים Toy ו-Golden Boy (אבל גם את איזבו הנשכחת ואת פינג פונג הזכורה לשמצה)?
על כל פנים, תוצאות האירוויזיון בשנים האחרונות מראות שיכולות קוליות ובימתיות לא תמיד מספיקות. נדרש גם שיר טוב ומיוחד, ולא מזיק גם סיפור יפה שאפשר לספר על הבמה. אחרי שנצליח שוב בכל אלה, כמו במקרה נטע ברזילי, אז נוכל לשוב ולהתלונן על קיפוח מצד אירופה. בינתיים, צ'או ונתראה בשנה הבאה באיטליה!
