מגפת הקורונה היוותה 'מנגנון לשינוי', וזימנה יצורי כלאיים חדשים של חיבורים בין חינוך פורמלי ובלתי-פורמלי.  למרות זאת, החשש שמהדהד בקרב אנשי חינוך הוא שמהר מדי תחזור המערכת לאינרציה בה נתפס החינוך הבלתי-פורמלי כמשני ושולי.

מחקרים הוכיחו את תרומתו של החינוך הבלתי-פורמלי לניידות חברתית ותחושת ערך עצמי. בקרב צעירים משכונות מצוקה נמצא שכשמעוררים בהם את הרצון לתרום ולסייע לזולת, וכשהם נרתמים לכך, עולה תחושת הערך העצמי שלהם ותחושת הקוהרנטיות מתחזקת. עימן מתחזקת עצם היכולת לחוות את החיים ביתר מלאות ובשמחה רבה יותר.  תחושת מסוגלות עצמית זו משפיעה גם על השתלבותם העתידית בשוק העבודה.

ברמה הבינאישית תורמת ההשתתפות בחינוך הבלתי-פורמלי ביצירת הזדמנויות ליחסים חברתיים. למערכת הזו יש תרומה מוכחת חיזוק ערכים כגון דמוקרטיה, אחריות, מעורבות אזרחית וזהות קהילתית.

למרות כל זאת, החינוך הבלתי-פורמלי עדיין נתפס כמותרות.

כשהמדינה מסירה אחריות, רק העשירים נהנים

בשנים האחרונות נרשמו אמנם ניסיונות להנגיש את החינוך הבלתי-פורמלי ליותר ויותר אוכלוסיות. בין היתר דרך תכניות כמו 'חוג לכל ילד' בפריפריה והחלטה 922 שהרחיבה את המשאבים המקצועיים בחינוך הבלתי-פורמלי בחברה הערבית.

אך עדיין, על פי נתוני דו"ח הרשות הארצית למדידה והערכה במשרד החינוך, רק כ-33% מהתלמידים בחינוך היסודי וכ-28% מתלמידי חטיבות הביניים והחטיבה העליונה משתתפים באופן קבוע בפעילות תנועת נוער או ארגון נוער.

המסקנה היא ברורה:  יש להרחיב את ההזדמנויות להשתתפות בחינוך הבלתי-פורמלי גם בפריפריה וגם במרכז. משימה שכזו לא יכולים לבצע מנהל יחיד או מנהלת יחידה במחלקת נוער.

דמיינו לעצמכם, מנהל אגף חינוך ללא צוות חינוכי.  נשמע לא סביר. גם העובדה שהמדינה מתקצבת תקן למנהל מחלקת נוער ברשות מקומית אבל לא מתקצבת לו צוות רכזי ומדריכי נוער היא לא סבירה.

מציאות שכזו מעבירה את האחריות לראש הרשות המקומית, שלא פעם, גם אם יש לו אמון מלא בתרומת החינוך הבלתי-פורמלי, אין לו את הכסף להקצות לנושא.

כך הולך ומתהדק המעגל, והחינוך הבלתי-פורמלי מקבל מעמד של מותרות. במצב כזה, מי שיזכה להנות ממנו הם אלה שגרים ברשות מקומית שיש לה מספיק כסף, שיכולה להציע עושר של פעילויות והזדמנויות חינוכיות וחברתיות.

חוסר המענה הממלכתי לאוכלוסיות ייעודיות נוספות ממשיך להצמיח עוד ועוד יוזמות שמשלבות את החינוך הבלתי-פורמלי והרווחה או קהילות עם מוגבלויות. מיזמים כאלה גם מציבים בפנינו מראה שמשקפת מדיניות כלכלית נאו-ליברלית: המדינה מצמצמת את הוצאותיה ומעבירה את האחריות לחלק מהשירותים הציבוריים ליזמות ולהתנדבות נוער.

אורטל חדד, מנהלת מחלקת הנוער של עיריית קריית ביאליק ויו"ר איגוד מנהלי מחלקות הנוער בישראל, סיפרה לי שאחרי התפרצות מגפת הקורונה, בשעה שמדריכי הנוער יכלו לתת מענה לקהילה, כל עובדי המחלקה שלה הוצאו לחל"ת. כך נוצרה מציאות בלי ממשקי עבודה אמיתיים עם הנוער, מלבד תחום ההתנדבות, שצמח כי מנהלי מחלקות הנוער הורשו לעבוד בהיתר פיקוד העורף.

הגיעה השעה לקבל החלטות לא רק בשעת חירום

במונחים של  דוד בן-גוריון הפגינו מנהלי מחלקות הנוער 'חלוציות' כשמילאו שליחות היסטורית והתייצבו ללא תנאי וללא רתיעה מכל קושי וסכנה. כעת, כשחלפה הסכנה, הגיעה השעה לעצור ולשאול אם זה ייעודו של החינוך הבלתי-פורמלי או שהוא נוצל בזמן הקורונה? לאן פניו של החינוך הבלתי-פורמלי? האם למישהו באמת איכפת מטובת הנער והנערה, או שהחינוך הבלתי-פורמלי ימשיך להיות מפוזר בין אינסוף משרדים ממשלתיים שלא מנהלים שותפות? החלוציות או הפוליטיקה, מי יכריע את עתידו של החינוך הבלתי-פורמלי?

למקבלי ההחלטות בממשלה הבאה אני ממליצה לגלות אומץ ולראות את התלמיד על רצף של 24 שעות. לא הוגן להשאיר את החינוך הבלתי-פורמלי לעשירים בלבד. זה הזמן להוסיף תקנים בכל רשות מקומית לצוותי הדרכת נוער, הרי לא סביר שמתקצבים מורים בחינוך הפורמלי אבל לא את מקביליהם בחינוך הבלתי-פורמלי.

זו גם השעה לתקצב תכניות חינוכיות שמגדילות את ההזדמנות להתנסות בחינוך בלתי-פורמלי במרכז וגם בפריפריה. אני גדלתי בדרומה של תל אביב וחוקרת את השפעתו של חינוך זה בארץ ובעולם. אני יודעת, גם מניסיון אישי, מה תרומתו.

הגיעה השעה לקבל החלטות לא רק כשחרב החירום של אלימות או נוער בסיכון מונחת על הצוואר, אלא להפנות מראש משאבים לחינוך הבלתי-פורמלי. חינוך שיודע להירתם בשעת חירום, אבל גם יודע להוביל תהליכי עומק של גיבוש זהות ותחושת שיייכות. חינוך שיודע למצוא ולטפח 'חוזקות' של כל אחד ואחת ולהצמיח מנהיגות צעירה. כולנו נרוויח מכך חברה משגשגת יותר.

ד"ר מירי גולדרט היא חברת סגל בקריה האקדמית אונו ויו"ר כנס אונו לחינוך בלתי-פורמלי.

כנס בנושא 'החינוך הבלתי פורמלי בצומת הקורונה' יתקיים בקריה האקדמית אונו ב-26 במאי.