את הרעיון להקים בית ספר לאומנות יזמה טליה סיון (30), אמנית פיסול וקומיקס, לאחר שהתאכזבה מניסיונה בלימודי אומנות באחד מבתי הספר ה"נחשבים" בארץ. "כמעט לא הייתה התעסקות במלאכת האומנות ויותר מידי דיבורים 'על' האמנות, עד שלא היה ברור על מה מדברים", היא מספרת. אחרי מספר ניסיונות שלה בלימודי אומנות במקומות אחרים, חלקם גם מוצלחים יותר, היא הגיעה למסקנה שהיא "צריכה להקים בית ספר לאמנות כדי שאני בעצמי אוכל ללמוד בו".

טליה סיון. "אני צריכה להקים בית ספר לאמנות כדי שאני בעצמי אוכל ללמוד בו" (צילום: ליבי קסל)

כיוון שלא היו לה המשאבים להקים מוסד משל עצמה, היא עברה לניו יורק ושם למדה פיסול ב"ליגת תלמידי האמנות של ניו יורק" (Art students league of New York), חוויה שהיוותה מקור השראה מרכזי להקמת "הנביאים". "הדהים אותי שזה בית ספר איכותי ונחשב, עם התנהלות כלכלית של מתנ"ס", היא נזכרת. "הוא מסובסד על ידי העירייה ועוד כמה יהודים עשירים, סמסטר שם עולה פחות מאקדמיה רגילה בארץ, ואין מבחני קבלה או תיקי עבודות שצריך להגיש".

"גרופית" שהפכה לחלק מהחבורה

כשחזרה לארץ לאחר שש שנים הצטרפה ל"חבורה" שמלווה אותה עד היום. קבוצת אומנים שהתאספו בעיר התחתית בחיפה ויצרו מוקדי משיכה ששילבו חיי לילה ואומנות כמו סטודיו "הנמלה", "גלריית האגף", "האגף השני" ו"גלריה שער שלוש". דרכה של טליה סיון לעולם האומנות התחילה כשהייתה בת 17 כשלמדה ציור משחר סיון (אין קשר משפחתי). "מאז שאני בת 18, הייתי גרופית שלהם ממש" היא מעידה על עצמה, ובהמשך הפכה לחלק מהחבורה.

עומדים מימין לשמאל: עידו מרקוס, רותם עמיצור, שחר סיון. יושבים מימין לשמאל: טליה בן אבו, אנה דובינסקי, טליה סיון, ליבי קסל, עברי מרקוס (תינוק), הילה חסין.

באוקטובר האחרון נחנך המשכן החדש של בית הספר לאומנות "הנביאים – חדר עבודה" ברחוב יחיאל בשכונת הדר בחיפה. בית הספר הייחודי פועל במבנה קואופרטיבי ומפעילים אותו תשעה אמנים החיים, יוצרים ומלמדים בשכונה. בית הספר פועל במתכונת של 'אטלייה', סדנאת אומן, ומקיים שיעורים, סדנאות והרצאות בתחומי ציור, רישום, הדפס ופיסול.

"זה הגלגול השני של הבית הספר שהקמנו לפני 4 שנים ברחוב הנביאים, בבית של טליה סיון" אומר שחר סיון (44), אומן פיסול, ציור והדפס עץ. "במהלך הקורונה הבנו שאנחנו מוכנים לשינוי, צמיחה וגדילה" הוא מסביר את ההחלטה של  החבורה לעבור למשכן גדול יותר, בו יוכלו להגדיל את מספר התלמידים ואת שטחי העבודה והתצוגה.

אנשי מעשה, לא אידאולוגיה

בית הספר הוקם בדירת המגורים ששכרה טליה ברחוב הנביאים בשכונת הדר בחיפה, ומכאן שמו. מרגע שהגיע הרעיון לקבוצה ועד שהוקם בית הספר עברה כחצי שנה. "חלק מהדרך בה אנו פועלים זה שכל פעם מישהו בא עם חזון, רעיון, מוטיבציה, התפתחות, שינוי, ואנחנו משתדלים להירתם ולממש את זה" אומר שחר סיון. "אנחנו פועלים ככה לכל אורך השנים".

שחר סיוון. "אנחנו מתעסקים בתאוריה של אומנות ועשיית האומנות. לא מתעסקים בפרשנות" (צילום: רותם עמיצור)

מה לומדים בבית הספר?
שחר סיון: "אנחנו מתעסקים בתאוריה של אומנות ועשיית האומנות. לא מתעסקים בפרשנות של אומנות. אנחנו אנשי מעשה. אין לנו אידאולוגיה אומנותית מסוימת אבל המשותף בנינו הוא לימוד מלאכת האומנות אם זה גילוף, או האופן להניח את הצבע. אנחנו אומנים שמלמדים ולא מורים לאומנות. כל אחד מאתנו מלמד את הגישה שלו. לכל שיעור יש את הייחוד והאופי של האומן. התלמידים בוחרים את המורים והמסלול שלהם".

טליה בן-אבו. "חזרתי עם רצון חזק להשתרש כאן" (צילום: מור אלנקוה)

שיעור ציור של טליה בן-אבו. "באחת הישיבות אמרתי שצריך לחשוב 10 שנים קדימה" (צילום: טליה בן-אבו)

שכר הלימוד בבית הספר הוא 550 שקלים לחודש, בעבור שיעור שבועי בן שלוש שעות. העלות לא כוללת חומרים, שמחירם משתנה מאוד בין צבעי שמן יקרים לעפרונות פחם זולים. "אנחנו מאוד גמישים במחיר אם יש תלמיד שזקוק להנחה", אומרת טליה בן-אבו (37), אמנית ציור והדפס מונוטייפ שלקחה על עצמה את ניהול בית הספר.

איך הגעת לנהל את בית הספר?
"כשחזרתי לקבוצה אחרי שש שנים בברלין ורגע לפני התפרצות הקורונה,  הייתי בשוק. נורא הפחיד אותי 'מה יקרה אם'. חזרתי עם רצון חזק להשתרש כאן. אחרי שחקרתי את העולם, את אירופה ואת עולם האומנות, הבנתי שאני חוזרת ומכה שורש. מפסיקה להיות עם תיקים העל הגב, דואגת לעצמי להכנסה, דואגת לעצמי כלכלית ובונה משהו יציב. את זה הבאתי לקבוצה.

"באחת הישיבות אמרתי שצריך לחשוב 10 שנים קדימה. זה משהו שהתאים בנקודת הזמן הזאת. כולנו בני 30 פלוס וארבעים פלוס. לא בני עשרים. לכולנו התאים להפסיק לרדוף אחרי הזנב. הייתה לנו גם אופציה לחפש משהו בשיתוף העירייה וידענו מניסיון שזה יהיה לשנתיים ואז יעיפו אותנו".

קיר כלי העבודה בבית הספר. "לכולנו התאים להפסיק לרדוף אחרי הזנב" (צילום: שי ניר)

שחר סיון: "בקבוצה יש מהלכים שקורים כי מישהו רוצה משהו או מביע עניין שמשהו יקרה, כמו לפתוח בית ספר, בר או גלריה, אז זה עליו. בהקשר של הניהול, טליה בן-אבו חזרה לארץ ורצתה שנהיה ממוסדים ומסודרים ("גם שתהיה פנסיה!" מתפרצת בן-אבו). לכן היא קבלה על עצמה את תפקיד הניהול.

"רק בשנה האחרונה יש לנו מנהלת. עד אז הצלחנו איכשהו להתנהל כלכלית ולא היה מישהו שבער בו לנהל. כולם הסכימו עכשיו שצריך שתהיה מנהלת והיום הישיבות שלנו מאורגנות ויש נושאים שחייבים לדון בהם כי יש לנו התחייבויות. לפני זה גרנו פעלנו בבית הפרטי של טליה ולא היה ביטוח ולא כלום".

להתפרנס מאומנות: קפיצת אמונה

הבחירה לנסות להתפרנס מאומנות מחייבת קפיצת אמונה. לאומנים בישראל, ובחיפה בפרט, יש אפשרויות מוגבלות מאוד לקבלת תמיכה בדמות מלגות כספיות או הקצאה של חללי עבודה. הניסיון של החבורה עם עיריית חיפה ידע לא מעט חיכוכים, אם כי גם מעט הצלחות בתקופת ראש העיר יונה יהב. באמצעות שיתוף פעולה עם מינהלת העיר התחתית הם פתחו את גלריית "האגף השני", אבל בסוף 2014, אחרי קרוב לשנתיים של פעילות, הודיעו להם שעליהם להתפנות וכי במקום עתיד לקום בית ספר לבישול. מאז המקום עומד ריק.

אחרי שהחליטו לעבור מהדירה של טליה סיון למקום חדש וגדול יותר, לקחה על עצמה אמנית הצילום והקולנוע ליבי קסל (38) למצוא מקום חדש. "אשפית הנדל"ן", כפי שמתארים אותה החברים, אכן מצאה המציאה שכאילו חיכתה לחבורת האמנים. בקבוצת הפייסבוק "נא להפריע הדר" מצאה קסל מודעה: "להשכרה ברחוב החלוץ 54 פינת יחיאל, קרוב לשוק. קומה שלמה (לקראת שיפוץ). 2,500-3,000 ₪ לחודש תלוי ברמת השיפוץ. 400 מ"ר. חזי".

גלופות הדפס עץ של תלמידים מסדנת הדפס העץ של שחר סיוון. "אומנות זה תחום שלא הכרתי ואני לומד מהם דברים חדשים" (צילום: שי ניר)

מבנה בית הספר. "הבניין הזה בחמישים השנים האחרונות היה יצירה" (צילום: אריה ארזי)

אותו חזי הוא חזי גליק, שבבעלות משפחתו היה מפעל בגדי הים המיתולוגי "גליק", וחנות המפעל, שעמדו בפינת רחובות יחיאל והחלוץ. "המפעל היה כמו בית שני עבורי ועבור אחותי", אומר גליק. "אחרי שאבא נפטר והבניין נפל בחלקי, העסק המשיך עוד ארבע או חמש שנים עד שהתקבלה החלטה עסקית להעביר את המפעל למקום אחר ואת החנות לרחוב הרצל 73. בדקתי המון חלופות מה ניתן לעשות עם המקום.

"חלק יגידו שזה מזל או מקרה, ואחרים יטענו שאין מקריות, אבל ונוצר לי קשר עם החבורה המופלאה הזו. אומנות זה תחום שלא הכרתי ואני לומד מהם דברים חדשים. הבנתי שהיעוד של הבניין זה לא לחלק את אותו לכוכים וכוכי כוכים למגורים, אלא לעשות משהו עם נשמה. הבניין הזה הוא לא סתם ארבע קירות. הבניין הזה בחמישים השנים האחרונות היה יצירה".

מתמסדים. בערך

ההתחייבות לבעל בית, וההוצאה הכספית הגדולה הצפויה, זימנו אתגרים חדשים לקבוצה שהעדיפה להתנהל עד אז באופן אנארכי יותר. הם גייסו לעזרתם את ארגון "ארצעיר", הפועל לקידום קהילתיות עירונית. בן-אבו: "ארצעיר רצו צ'ק התחייבות על סך 20 אלף שקלים. כיוון שעדיין לא התאגדנו, אני בעצם הייתי צריכה לתת אותו. נורא פחדתי מההתחייבויות הזו.

"הכנתי לפני כן טבלת אקסל עם התכנון הכלכלי והכל היה ברור, אבל זה שתכננו לא הבטיח שכולם יישארו, ואז מה יקרה? עברנו עם עצמנו תהליך של קבלת החלטות וגם החלטנו מה יקרה אם אדם מפסיק ללמד או יוצא מהקבוצה. נגיד מישהי אומרת שהיא צריכה חופש, מה אז תהיה המשמעות הכלכלית מבחינת הקבוצה?

תערוכה קבוצתית של כל אמני בית הספר והאומנית אנה לוקשבסקי. אוצר: עידו מרקוס. "ההבנה שיש זכות וטו לכל אחד פותרת המון מהחלוקות והסכסוכים" (צילום: ליבי קסל)

"היה לנו מאוד חשוב לבנות כאן איזה מבנה כלכלי שאנחנו עומדים בו ושנוכל להתקיים ממנו לאורך שנים. עכשיו אנחנו מבינים שיצרנו משהו גדול שלא היה קיים לפני כן. יש לנו כ-70 תלמידים קבועים, קהילה עצומה של אנשים ואנחנו נמצאים במקום שמבחינת העירייה החליטו לעשות מזה מוקד לאומנים. אנחנו צריכים ורוצים להשיג איזו תמיכה והכרה למקום הזה וגם מלגות שיאפשרו ליותר תלמידים לבוא וגם לניהול השוטף".

שחר סיון: "המודל שלנו זה להיות ברי קיימה ועצמאים. אנחנו לא מתנגדים לתרומות אבל לא רוצים להיות מבוססים על זה. כרגע אנחנו לא מקבלים תמיכה מהעירייה ותרומות מאף אחד. מחזיקים את עצמנו". אחת הדרכים היצירתיות של הקבוצה לגייס כספים היא באמצעות סדנה מיוחדת לה הם קוראים Car Wash (שטיפת רכב). מזמין הערב משלם סכום של 1000 שקלים, תמורת הזכות לשמש כמודל ציור לחמישה מחברי הקבוצה במקביל. בסוף הערב המזמין יוצא עם חמישה פורטרטים שלו.

מציירים 'קאר ווש'. מימין: הילה חסין, עידו מרקוס, רותם עמיצור, טליה סיון, שחר סיון (צילום: ליבי קסל)

האמן דובי הראל עם תוצרי ה'קאר ווש' שלו. "בסוף הערב המזמין יוצא עם חמישה פורטרטים" (צילום: טליה סיון)

הקבוצה כתבה יחד תקנון לפיו כל חבר מעביר 15% מהכנסותיו לקבוצה, וכל החלטה תתקבל ברוב של 60% מהחברים. למרות קיומו של התקנון, נראה שמה שמגדיר את ה'יחד' שלהם מצוי במערכות היחסים בין החברים ולא במילים הכתובות. את ההחלטות הם מקבלים במשותף במפגשי מליאה אותן הם מכנים "ישיבות", ובפועל ההחלטות מתקבלות בקונצנזוס. "ההבנה שיש זכות וטו לכל אחד פותרת המון מהחלוקות והסכסוכים" אומר שחר סיון, שכלל לא זכר שקיים תקנון כתוב. "לא יתאפשר משהו שמישהו נפגע ממנו".

אחריות של כולם

בן-אבו: "אנחנו עושים ישיבות אחת לתקופה ובשנה האחרונה אני מכינה את הנושאים לישיבה. יש כל מיני דיונים ובד"כ יש המון דיוני רקע שקורים אחד על אחד. יושבים לקפה ומדברים על דברים בינינו והישיבה היא מין זמן להחליט את הדברים סופית. יש ישיבות בלתי נסבלות וארוכות מידי ויש כאלה שאחלה".

שחר סיון: "אחת הישיבות הבלתי נסבלות הייתה יום אחרי שעשינו על-האש ביום העצמאות וזה היה אותו הרכב של אנשים ואותו מספר שעות. היה כיף בעל-האש ונורא בישיבה. אבל החברות בנינו היא לא רק של כולם עם כולם. לכל אחד יש גם את מי שהוא חבר יותר קרוב. אז יש שיחות אישיות שאפשר לשחרר בהן מתחים לפני שהדברים מגיעים לפיצוץ. יש גם אפשרות להתרחק. אם מישהו כועס או שהוא צריך מרחק הוא פשוט מתרחק".

שיעור תהליכי יצירה עם הילה חסין. "יושבים לקפה ומדברים על דברים בינינו" (צילום: שי ניר)

מאז הקימו את בית הספר, לכל אחד מהחברים תחום עיסוק נוסף על היצירה האמנותית. טליה סיון אחראית ניקיון ורכש; שחר סיון אחראי על בנייה ותחזוקה ושותף לניהול; קסל, "אש"פית הנדל"ן" אחראית גם על תיעוד; ובן-אבו, כאמור, מנהלת את המקום ואחראית על הקשר עם ארצעיר ועל פרויקט חללי הסטודיו בקומה הראשונה.

גם חברים אחרים בקבוצה לקחו על עצמם אחריות במסגרת בית הספר. הילה חסין (34), ציירת ואמנית קולאז' וקולנוע, אחראית גם על קורסי חוץ ופרסום בפייסבוק; אנה דובינסקי (37), ציירת, ואמנית רישום ותחריט, אחראית גם  על עיצוב, גרפיקה, השקיה ומיחזור; רותם עמיצור (33), ציירת ואמנית קולאז', עושה את הגזברות ומפרסמת את המקום באינסטגרם; ועידו מרקוס (42), צייר, אחראי תערוכות ואירועים.

"לפי החזון שלי, בית הספר היה קורס"

ההחלטה להתמסד חשפה גם מתחים, ששיקפו הבדלי גישות בין החברים. שחר סיון: "יש קצוות בין הטליות בקבוצה. לטליה סיון אין שום עניין שהדברים יהיו כתובים ומוחלטים. מבחינתה, אם בא אליה תלמיד שאין לו כסף, לא רק שניתן לו הנחה, אנחנו גם ניתן לו כסף אם צריך. לעומתה, טליה בן אבו תהיה מאוד מסודרת במחשבות ותשאל שאלות ותגדיר הגדרות".

בן-אבו: "לפני שבועיים היה לנו דיבור צפוף מאוד בקבוצה על למה היינו צריכים לגדול, ולבוא למקום כזה, ואם המשמעות של לגדול היא יותר מחויבויות ואחריות על ניקיון וקניות, אז בשביל מה עשינו את זה. אני מבינה את צורת המחשבה הזו. אבל אני חושבת שזה בהחלט מקום שרצינו לגדול אליו".

תוצרים. "בהחלט מקום שרצינו לגדול אליו" (צילום: שי ניר)

למרות הבדלי הגישות, טליה סיון מוקירה את הסדר שבן-אבו הביאה לחיים. "הכרתי את טליה (בן אבו) כשחיפשה דירת חדר עם סטודיו. אחרי זה חיפשנו דירות יחד וגם גרנו כשותפות בדירה. היא חולת אוונומיקה ואני, איך נאמר, פחות. נהיה לנו סדר בבית משהו באמצע והיה כיף לגור איתה. לפעמים עצוב לי שאנחנו כבר לא גרות ביחד. הסתדרנו מעולה בתור שותפות ואם בזה הסתדרנו אז להקים בית ספר זה קטן עלינו.

"גדלנו ורצינו למסד את בית הספר. לא ידעתי מה זה אומר, אבל לא היתה אפשרות לעשות את זה כעצמאיים. נוח לי להתלונן, אבל אם אני הייתי מנהלת לפי החזון שלי, בית הספר היה קורס כלכלית. היינו בפשיטת רגל ובחובות כבר אתמול".

"יש לכם רעיון מה לעשות עם הקומה הראשונה?"

חודשיים אחרי שהסתיימו השיפוצים, אחרי שבית הספר החל לפעות במשכנו החדש, פנה בעל הבית גליק פנה לחבורה ושאל אם יש להם רעיון מה לעשות עם הקומה הראשונה הריקה. בן אבו לקחה על עצמה את הפרויקט ויחד עם שחר סיון הם שיפצו ויצרו קומה של חדרי סטודיו להשכרה לאומנים. "נתנו את המחיר הכי אטרקטיבי, וכמעט ואין לנו רווח", מספרת בן-אבו. "50% זה ארנונה. אנחנו משכירים כל סטודיו ב-1150 שקלים, כולל הכל. הכל התמלא מיד ולא מפסיקים לפנות אלינו".

"חיפשתי תקופה ארוכה סטודיו או בכלל מקום לעבוד בו בחיפה במחיר שפוי" אומרת פז הדס (41), מורה לאומנות בתיכון החברתי בקרית אתא, חברה בקיבוץ המחנכים העירוני של תנועת דרור ישראל בשכונת הדר ואומנית יוצרת בעיקר בתחום הפיסול. הדס החלה לשכור סטודיו במתחם בית הספר לאומנות בלפני כשלושה חודשים.

פז הדס בסטודיו. "זקוקה למרחב אינטימי שמיועד רק לעבודה ושאוכל להשאיר את הדברים שלי בו כמו שהם" (צילום: שי ניר)

"אני מכירה את הקבוצה הזו כבר שנים. היה אירוע של סטודיו פתוח שעיריית חיפה ארגנה באזור סוכות. באתי לראות את המקום החדש שהם בנו ושם פגשתי את טליה בן-אבו בפעם ראשונה. היא סיפרה שהם מתלבטים אם לפתוח חדרי סטודיו ואם יהיו מספיק שוכרים. אמרתי במקום מיד שאני מעוניינת.

"אני זקוקה למרחב אינטימי שמיועד רק לעבודה ושאוכל להשאיר את הדברים שלי בו כמו שהם ואף אחד לא יגע בהם. יש בחיפה כל מיני מקומות להשכרה אבל גם אם הם מאוד זולים, הארנונה יקרה והם גם בסביבה שאת לא מרגישה בטוחה להגיע בלילה. היתרון הכי מרכזי של המקום הזה  הוא הסביבה של עוד אומנים. שיש מפגש והפריה הדדית".

למה להשכיר את חללי הסטודיו כמעט ללא רווח?
בן-אבו: "הרעיון הוא שיהיה חלל שיתופי לאמנים בחיפה. בניינים של חללי סטודיו זה דבר מאוד נפוץ למשל בתל אביב ובברלין. יש במקומות האלה כמה וכמה פרויקטים שמציעים חללי עבודה במחיר נמוך משכירות דירה. היתרון במקומות האלה שזה מצד אחד מרחב שאפשר לעבוד בו לבד ומצד שני נוצרת תחושת שותפות ושיתוף פעולה מעצם השכנות של סטודיו ליד סטודיו.

"המקום היחיד שדומה לזה בחיפה זה פרויקט "הפירמידה" של עיריית חיפה, והוא מציע סטודיו כמעט בחינם, אבל עם מלא תנאים ולזמן מוגבל. אני בעצמי התקבלתי לפרויקט הזה לפני שנה והבנתי שאני צריכה לחלוק סטודיו עם עוד אמן, ונדרשת לתרום זמן לפעילות קהילתית בין היתר לפרויקטים שאני לא בהכרח מאמינה בהם. גם השימוש בסטודיו שלי יהיה מוגבל בזמן לשנתיים-שלוש, חיפשתי לעצמי משהו יציב יותר.

"הפרויקט שלנו למטה נוצר מזה שהבנתי שהדברים החשובים לי כאמנית, הם היציבות, השקט, המרחב ליצירה והקרבה לאמנים אחרים. פגשתי עוד אמנים שחיפשו משהו דומה. אצלנו, אנחנו מקבלים אמנים לסטודיו בלי תנאים ועם חוזה מתחדש. מצידי שיישארו לתמיד ונזדקן יחד. כל עוד הם נחמדים ומתחשבים כמובן".

מאז הוקמה הקומה, כל הבניין מוקדש לאומנות. בקומה ראשונה חללי סטודיו להשכרה, בקומה השנייה בית הספר ובקומה השלישית גג ומחסן של גליק, שהפך לבית וסטודיו של אמנית הדפס משי גיל גולדשמיט, שאינה חלק מהקבוצה.

"מה שחסר לי זו קהילה"

יש משהו מאוד אינדיבידואלי בלהיות אמן. כל העניין של קבוצה ושותפות לא סותר את זה?
בן-אבו: "בשנה לפני שחזרתי לארץ הבנתי שמה שחסר לי ושאני רוצה לעצמי זה קהילה. בתור אומנית אני לא יכולה לחיות בבועה. אני צריכה סביבה שתבין אותי. סביבה שמאפשרת לי לחלום הלאה. בברלין לא הייתה לי קבוצה, והיתה שם תחושה שהכל כבר נעשה. מבחינתי חיפה היא חומר גלם איתו אפשר לעשות הרבה מאוד יחד כקבוצה".

שחר סיון: "אני מרגיש שכיף לי ושיש לי הכל. זה המון אושר. גם חומרי. תמיד גם יש לי עם מי לדבר, תמיד יש לי במי לקנא ולאן להתפתח, תמיד יש לי תחרות וממי ללמוד. תמיד יש לי את הרצון לדייק את עצמי. אני רואה תהליך של מישהו אחר מהקבוצה ואני לומד בעזרת זה על עצמי ויכול גם להתנסות. דרך התבוננות באחרים אני יכול לדייק את עצמי והמחקר שלי. כאדם וכאמן אני לא אוהב לעבוד לבד ולהיות בסטודיו זה לבד. הרבה עבודות שלי אני עושה בבית הספר בזמן שיעורים של אחרים".

הבית וסדנת ההדפס של האומנית גילי גולדשמיט. כל הבניין מוקדש לאומנות (צילום: שי ניר)

בן-אבו: "יש המון כבוד לצורך של כל אחד להיות לבד. יצרנו לעצמנו מרחב שבו אנחנו יכולים להיות לבד וביחד. הלבד ממש הכרחי ליצירה. אני ממש שונה משחר ואני שמה שלט "נא לא להפריע" על הדלת אבל הידיעה שמשהו קורה מסביב היא קריטית לי".

הבדידות שזימנה תקופת הקורונה היתה מאתגרת לחברי הקבוצה, כמו לרבים בישראל ובעולם. אבל הפעילות לא נעצרה. במהלך הסגר הראשון, עוד במשכן הקודם של בית הספר, התארגנו החברים לשיעורים בזום. "זה היה מבחינתנו ממש 'לעשות או למות", do or die, אם אנחנו לא מלמדים אין לנו מה להסתמך כלכלית", אומרת בן-אבו.

שחר סיון: "מה שעשיתי בסגרים היה להסתובב עם הרכב עם חימר ולחלק בין הבתים של התלמידים את מה שהם צריכים בשביל ללמוד. חילקתי מיישובי חוף הכרמל דרך קרית טבעון ועד לעכו. שמרנו על רצף של הוראה".

בשנתיים האחרונות עברו חברי הקבוצה אחד אחרי השני מהעיר התחתית לשכונת הדר. כולם חיים ברדיוס של 300 מטרים, ותקופת הקורונה חיזקה את השותפויות והערבות ההדדית בין החברים. "אנחנו חיים חיים כפריים" אומר שחר סיון, "אנחנו יורדים מהבית והולכים 2 דקות לעבודה, לסטודיו. נפגשים במקרה באותה צרכנייה. יושבים לקפה אחד אצל השני וליד השני".

שלט הכניסה לבית הספר. "אנחנו חיים חיים כפריים" (צילום: שי ניר)