לשירלי פינצי-לב היה מקום עבודה מפנק. היא ניהלה צוות בחברת היי-טק, קיבלה משכורת גבוהה מאוד, היו לה פנסיה ובית. "לקראת גיל 40 התחלתי לשאול את עצמי מה האתגר שלי", היא מספרת ל'דבר'. "חששתי ממשבר גיל ה-40 והחלטתי לקחת אתגר חדש: לרוץ מרתון. התחלתי להתאמן לקראת המרתון, וגם רצתי כבר חצי מרתון. אבל אז דפקתי את מפרק הירך. נשארו לי שלושה חודשים למרתון והבנתי שכבר לא אספיק לרוץ אותו, אז עברתי לתכנית ב': נרשמתי לתואר שני בספרות".

‏‏פינצי-לב גדלה באזור המרכז והגיעה לחיפה כדי ללמוד בטכניון. "התקבלתי לעבודה באינטל והחלטתי להישאר בחיפה, קרוב לעיר".

היא עבדה באינטל 18 שנה כמפתחת תוכנה, הובילה צוות פיתוח תוכנה, טסה לארצות הברית כמה פעמים ועבדה כמה חודשים בקליפורניה. "העבודה הייתה בהחלט תובענית. הרבה שעות של שיחות טלפון עם המהנדסים שלנו בארצות הברית, ימים ארוכים, אל תוך הלילה. אינטל הוא מקום עבודה טוב, אפילו טוב מאוד. אמנם יש דרישות גבוהות, אבל המקום מתאפיין ביחסי עבודה טובים, עבודת צוות.

"בשלב מסוים הרגשתי שהגעתי לשיא, שאני זקוקה לשינוי, אבל ידעתי שבהיי-טק אין יותר טוב מאינטל. אפשר לומר שהיו לי צרות של עשירים, הייתי במקום טוב וסתם החלפה במקום אחר לא הצדיקה את המאמץ".

פינצי-לב החליטה ללכת לאקדמיה, החלטה שהתגלתה כיותר דרמטית משצפתה. "אחרי שלקחתי כמה קורסים, הרגשתי שזה הרבה יותר מעניין אותי. אינטל הלכו לקראתי, נתנו לי לרדת לאחוזי משרה נמוכים, עד שאסיים את התואר השני. אבל זה לא עבד, כי הספרות משכה אותי. הפסקתי לנהל, כי אי אפשר לנהל בחלקיות משרה, זה לא פיפל אוריינטד. אז ירדתי מניהול, למשרה חלקית ולאחר שנתיים התפטרתי והלכתי ללמוד תרגום בתל אביב".

החלק הקשה במעבר למקצוע החדש היה להתמקם בעולם התרגום. "מקצוע התרגום והעריכה כולו מורכב מפרילנסרים עם משכורות מגוחכות". כפרילנסרים, המתרגמים עובדים ישירות מול הוצאות הספרים בחוזה אישי.

פינצי-לב החליטה להתמקד בתרגום מאיטלקית לעברית. "ידעתי טיפונת איטלקית, למדתי את זה באוניברסיטה, ומהשיקולים של הבידול הלכתי למקום מאוד לא צפוף ולמדתי שפה זרה. בתרגום, שפת היעד צריכה להיות חזקה. את השפה שמתרגמים אפשר ללמוד, ללכת לפורומים, לשאול חברים. ההברקה של המתרגם היא למצוא את המילה המדויקת בעברית".

איך היו התגובות להחלטה שלך לעזוב מקצוע מבוקש ולעבור לעולם הספרות?
"חברים דאגו לי ושאלו איך אסתדר מבחינה כלכלית. היו גם תגובות מפרגנות: 'כמה את אמיצה', 'מקנאה בך', והתשובה שלי הייתה שצריך לעשות את זה בזהירות.

"השנים הראשונות היו מאוד קשות. להיכנס לאינטל היה קל יותר מלהיכנס לעולם הספרות. לא היו לי קשרים והיכרויות, כולם עובדים בתל אביב או בירושלים ואני בחיפה. היה מאוד מייאש. רק אחרי שיצאו כמה תרגומים שלי והיה לי תיק עבודות מסודר, התחיל להיות בסדר. היום אני מרוויחה מהעבודה, יש לי הזמנות שנה קדימה, אין לי בעיה למלא את היומן, והגעתי למצב שאני צריכה לדחות ספרים. אבל רק בשביל הפרספקטיבה, אני מרוויחה כיום בשנה את מה שהרווחתי בחודש וחצי באינטל לפני 20 שנה".

למרות הדימוי של המתרגם הבודד, שרוכן על הספרים לבדו, פינצי-לב אוהבת דווקא את החלק החברתי במקצוע. "אחרי התרגום יש עריכה, ודנים עם העורך על התוכן, ואני מאוד אוהבת את זה. יש פה פרויקט משותף, גם אם יש וויכוחים, עדיין עובדים יחד. החלק הזה של לעבוד עם אנשים והפריה הדדית חסר לי מימי בהיי-טק".

שולחן העבודה של שירלי פינצי-לב. "אנחנו משתמשים בטכנולוגיה כדי להתמודד עם הבדידות" (צילום: אלבום פרטי)

איך עובדים יחד על תרגום?
"יש לנו כמה פורומים סגורים. הקמתי קבוצה של כלי עזר למתרגמים, אני מחפשת את המקומות האלו. בפורום אג'נדה, קבוצה די גדולה של עורכים ומתרגמים, יש אווירה של עזרה הדדית. כולם יושבים, כל אחד בבית שלו, ואתה רוצה להתייעץ עם מישהו. אז אנחנו בונים בצורה ווירטואלית קבוצה שיש בה עזרה הדדית. אנחנו משתמשים בטכנולוגיה כדי להתמודד עם הבדידות. רובנו זקוקים למפגש".

עם מי התייעצת לאורך הדרך?
"היו הרבה אנשים שהלכתי להתייעץ איתם. כמובן עם בן הזוג שלי, אבל הלכתי לאנשים נוספים, למשל למחנכת שלי מח'-ט', ד"ר רינה דודאי, כי היא הראשונה שנהניתי ללמוד אצלה ספרות. היא זאת שנתנה לי לקרוא את סארטר בכיתה ח', והיא זאת שהמליצה לי ללמוד דווקא איטלקית ולא אנגלית כמו כל השאר. גם עם פרופ' ניצה בן ארי שלימדה אותי תרגום, ועם חמותי שתמכה בי, ואבא שלי. בכלל, התמיכה של המשפחה הייתה חשובה".

איך הסתדרת עם המעבר מבחינה כלכלית?
"הבום של ההיי-טק התחיל כשכבר הייתי בפנים. קיבלתי בונוסים ומשכורות טובות והצלחנו לחסוך. אישי עדיין עובד בהיי-טק, אז באורח החיים שלנו אנחנו יכולים להסתדר עם משכורת אחת. יש לזה מחיר. אם אנשים רוצים שינוי כדי לשפר את מצבם הכלכלי, אז זה לא המסלול. אבל ידעתי את זה. כשהתפטרתי, הסתכלתי על כמה צברתי פנסיה וחסכתי, והבנתי שאוכל להסתדר. יש לי בית. עשיתי הימור מושכל, עשיתי חישובים והבנתי שלא אהיה ברחוב.

"גם היום יש לחץ. אני מרצה על ספרות איטלקית ומכינה הרצאה חדשה. אבל ההבדל המשמעותי ביותר הוא שאני עובדת לבד, בלי צוות, וזה חסר לי.

"בזמן הקורונה עבדתי כרגיל. יש לי מרתף עבודה מאוד מבולגן, ובניתי פינת עבודה מסודרת. כיסא משלי, פינה יפה. אני מקפידה על הדברים האלה, אבל למתרגמים שהיו להם ילדים בבית היה מאוד קשה. גם לי היה יותר קשה כשהילדים היו בבית, אבל שמרתי על זמן העבודה שלי. היה לי חשוב לשים את הגבול.

"למתרגמי ספרות נעצרו פרויקטים. לי נעצר רק פרויקט אחד. אבל העבודה מהבית השתלמה. היום כולם מבינים אותנו יותר טוב".

מה היית ממליצה למי ששוקלת לעשות הסבה מקצועית כמוך?
"אני ממליצה לאנשים לנקוט זהירות. לי היו התנאים, היה לי עורף וחסכונות, אני לא אומרת רק 'ללכת אחרי הלב'. היו שנים מאוד קשות שלא הייתי בטוחה שאצליח. זה לא בהכרח ככה. לא לשרוף קשרים, צריך לכוון את עצמך מדויק. אני רציתי בהתחלה לעשות דוקטורט, והבנתי שאיחרתי את הרכבת ועשיתי שינוי לתרגום. לבדוק את עצמך. אינטל נתנו לי כלים להסתדר בעולם הזה. זה שהלכתי לאיטלקית ולא לאנגלית זאת הייתה החלטה אסטרטגית. צריך לבדוק מהן החוזקות שלך, מהן החולשות שלך, ואז תלך. השמיים הם לא הגבול, אבל לכו בזהירות ועם האצבע על הדופק, מה ריאלי ומה לא, והתאימו את המסלול תוך כדי".

מה את ממליצה למי שמעוניין בקריירה של תרגום?
"הקושי המרכזי הוא ליצור לעצמך את הזינוק הראשון, ליצור לעצמך שם. הייתה מתרגמת שלמדה איתי בשם סוניה ברשילון, שנפטרה מסרטן בגיל צעיר. המשפחה של סוניה עשתה מעשה אצילי והם תרמו פרס למתרגמת בתחילת דרכה. התנאי לגשת לפרס הוא תיק עבודות. אני ממליצה לגשת ולהתמודד בתחרות. צוות השופטים מורכב ממני, דפנה בר-שילון וניצה בן ארי. ההגשה הראשונה היא ביוני.

"עכשיו זה הזמן לדבר על זה, כי מתרגמים בתחילת דרכם הם ביישנים. חשוב לנו להגיע אל המתרגם בתחילת דרכו. הפרס מוגבל למספר תרגומים שיתורגמו, לא למגדר ולא לגיל. התרגומים צריכים להיות לעברית, ויכולים להיות מכל שפה".