"טקס המשפחות" לזכר 21 קרבנות הפיגוע בדולפינריום, מרביתם בני נוער עולים מחבר העמים, נערך כמו בכל שנה בשנים האחרונות ב-1 ביוני בשעה 23:46 בדיוק. החברים וקרובי המשפחה הגיעו לאנדרטה וקיימו טקס מאולתר של הפרחת בלונים עם שמות הנרצחים. אין בטקס הזה נאומים. פוליטיקאים לא טורחים להתייצב והתקשורת לא מסקרת בשעת הלילה המאוחרת.

לילה ברקובסקי, אמה של מרינה ברקובסקי שנרצחה בפיגוע בדולפינריום, בטקס הפרחת הבלונים. "זה הזיכרון האותנטי של הקהילה שלנו, טהור כואב ועצוב" (צילום: בוריס שינדלר)

את השיחות, הלחשושים העמומים ואיחולי ה'נתראה בשנה הבאה' מפלחת רק צפירה קורעת לב בשעת הפיגוע. תזכורת כואבת בעבור אלו שהיו שם ובעבור מי שאהבו את מי שכבר לעולם לא יפריחו בלונים. "זה הזיכרון האוטנטי של הקהילה שלנו, טהור כואב ועצוב. אני יוצא ממנו תמיד מחוזק כי לא משנה מה 'זה הבית שלנו ,לא נפסיק לרקוד'", אומר בוריס שינדלר, פעיל חברתי שעוסק בהנצחת קרבנות הפיגוע .

בין חג לשכול

במאי 2019 תל אביב לבשה חג. תחרות האירוויזיון חזרה ארצה לאחר 20 שנים; ו"עיר הבירה השנייה" של ישראל, סמל הסובלנות והאוניברסליות, ציינה את המאורע ברוב פאר. בגן צ'ארלס קלור, קרוב לחוף הים ומול מסגד חסן בק, הוקם כפר האירוויזיון (היורו-וילג' המסורתי), אחד מאתרי החגיגות המרכזיים. מעט צפונית לכפר עמד מתחם הדולפינריום  שנהרס ב-2018.

מתחם הדולפינריום לפני הריסתו. עוד נשא את צלקות הפיגוע (צילום: ויקיפדיה)

שקי גופות ואנשי ביטחון, לאחר הפיגוע בדולפינריום, 1 ביוני 2001. רוב הנרצחות היו נערות שעמדו בתור בכניסה למועדון (צילום: דובר צה"ל)

בימים של תחילת קיץ, נוהגים משפחות וחברי הנרצחים להגיע למקום. הם באים להניח פרח על האנדרטה שהוצבה שם במלאת 30 ימים לפיגוע על ידי האמן דוד שבת. לסדר מעט, להיפגש ולשהות היכן שאיבדו את יקיריהם. כשהגיע ויקטור קומוזדרז'ניק לאנדרטה, הוא ראה שמארגני כפר האירוויזיון הקיפו את כל האזור בגדרות, והציבו שירותים כימיים כמטר מהאנדרטה.

"עלתה לי בחילה נוראית. רציתי להקיא", הוא אומר. קומוזדרז'ניק היה שם באותו ערב נורא. הוא הגיע לחגוג את היציאה הראשונה מהטירונות של חברו הטוב, דיאז נורמנוב, שעלה בגפו יחד איתו מאוזבקיסטן שנתיים לפני כן. "ב-1 ביוני 2019 הנחתי פה הרבה נרות נשמה וזרים. אנשים הגיעו ושמו בובות. יום למחרת, העירייה הורידה הכל, בגלל חגיגות האירוויזיון. נר אחד לא היה. בכיתי. זה היה הזוי לראות שזה היחס שאנחנו מקבלים".

מועדון הדולפי ששכן במתחם הדולפינריום היה מזוהה עם קהילת עולי חבר העמים. פקדו אותו חיילים, משוחררים טריים ובעיקר בני נוער, חלקם כמעט ילדים. רוב הנרצחות היו נערות שעמדו בתור בכניסה למועדון שאפשר כניסה בחינם לבנות. הגיל הממוצע של הנרצחות והנרצחים היה 16.

"צרחות ושריקות באוזניים"

למרות שעמד סמוך לחברו, קומוזדרז'ניק יצא מהפיגוע ללא פגע, לפחות בגופו. נורמנוב, בן 21 במותו, נהרג במקום מעצמת ההדף. "היו שם צרחות של נערות שבערו ושריקות באזניים. אני מנסה לקום ולא מצליח. חיפשתי את דיאז המון זמן, עד שאיתרתי אותו בקצה האחר של התור, עם שלולית דם מתחתיו", הוא נזכר.

כיוון שהיה חייל, שמו של נורמנוב פורסם רק לאחר מספר ימים, ולא לפני שהודיעו לאמו, טטיאנה, במוסקבה. הוא נקבר בחלקה הצבאית בגבעת שאול. טטיאנה ואחיו הבכור של נורמנוב, סניה, הגיעו לישראל ללוויה והחליטו להישאר. סניה התגייס לצה"ל  והקים פה משפחה. טטיאנה נפטרה לפני מספר שנים.

בוריס שינדלר (משמאל) וויקטור קומוזדרז'ניק ליד "אנדרטת המשפחות". "עלתה לי בחילה נוראית. רציתי להקיא" (צילום: דוד טברסקי)

"לאזכרה של ה-30 יום הגיע קנצלר גרמניה, ונראה לי שגם ליברמן", אומר קומוזדרז'ניק.  "עמדתי מהצד, הסתכלתי על הכל וחשבתי לעצמי: בשביל מה יחסי הציבור האלו על רקע הפרחים והדם. בשביל מה? אחרי האירוע הזה אף אישיות מפורסמת לא הגיעה לכאן יותר. אולי רק סופה לנדבר. כל השאר נזכרו באירוע בתקופת בחירות".

אחרי מספר חודשים  הוא חזר למקום. "שמתי לב שכל יום ישב פה סבא של אחת הבנות שנרצחה. הוא היה מגיע כל ערב עם פרחים, ניקה וסידר את המקום. עם השנים פחות אנשים מגיעים, זה מובן. בעשור ערוץ 9 עשה איזה אירוע ואז האירוע שוב נשכח. ערוצי המיינסטרים הישראלי לא התייחסו אליו כמעט בכלל, אולי פעם בשנה".

שבעה בבית הספר

"בשתיים בלילה התקשר אלי חבר מהמכון הפתולוגי ואמר לי שיש הרבה הרוגים ופצועים מבית הספר", מספר אבי בנבנישתי, שהיה מנהל בית ספר שב"ח מופת בתל אביב בתקופת הפיגוע.  שבעה מתלמידיו נרצחו ועוד עשרות נפצעו. 90% מתלמידי בית הספר היו יוצאי חבר עמים. "היינו בדילמה כי האירוע קרה מחוץ לשעות בית הספר, אבל אני הבנתי שאנחנו חייבים לקחת אחריות כוללת על הנושא הזה" הוא אומר.

שעות ספורות אחרי הפיגוע, מוקדם בבוקר שבת,  הגיע הצוות החינוכי לבית הספר ופתח את שעריו לציבור. כמעט כל ההרוגים והנפצעים היו עולים חדשים שהגיעו לישראל רק שנה-שנתיים לפני כן. "מתוך ההבנה הזו שהמשפחות הגיעו לארץ חדשה, ללא שפה, חלק מהמשפחות היו רק של אם וסבתא, החלטנו שנטפל בכל דבר שצריך", הוא נזכר. "היה צריך להתמודד עם שאלת הנפגעים שלא יהודים על פי ההלכה, קבורה מחוץ לגדר וכולי. ניהלנו את כל הקשר מול התקשורת, הטיפול הרגשי במשפחות ובמכרים".

ד"ר אבי בנבנישתי. "החלטנו שנטפל בכל דבר שצריך" (צילום: בית ספר קלעי)

בנבנישתי נמצא בקשר צמוד עם חלק מהמשפחות עד היום. "בית הספר נהיה מקום של עלייה לרגל שהגיעו אליו המון גורמים לשמוע, ללמוד ולהכיר. אישית, הכרתי את הסוגיות והיה לי חשוב שהטיפול במשפחות יהיה הוגן, נכון ורגיש". שב"ח מופת היה בית ספר מצטיין, והמגמות הריאליות בו משכו תלמידים מאשדוד ועד חדרה.

"היו הרבה שאלות על מה זה אומר שיש בית ספר כל כך מגזרי" אומר בנבנישתי. "בעקבות החשיפה לתקשורת פתאום התגלו צעירים אינטליגנטים, שדוברים עברית רהוטה ומחוברים לחברה. קיימנו טקס שבעה בבית הספר, והם שרו שירי זכרון בעברית ונאמו בעברית. אנשים גילו את העלייה מחדש. זה היה מהלך שייצר אמפתיה והיכרות שאפשרה לראות בהם קודם כל בני אדם, ולא קבוצה חברתית אתנית מופרדת".

"כולנו באותה סירה, לפחות מבחינת הפיגועים"

"זה פיגוע שהייתה בו אחדות מסוימת" מספר רב פקד מיכאל זינגלמן, שהיה בזמן הפיגוע חוקר במחוז תל אביב של המשטרה, ומשמש כיום כדובר המשטרה בשפה הרוסית. זינגלמן נכח בזירת הפיגוע וליווה את משפחות הקורבנות. "הפיגוע העלה תחושה חדשה של 'כולנו באותה סירה', לפחות מבחינת הפיגועים. היום העלייה הזו מציינת 30 שנים בארץ, זה חלק שנמצא עמוק בתוך החברה, אין עוררין. אבל אז אנשים היו כאן 6-5 שנים, ומשהו מחריד קרה להם".

אזור הדולפינריום בליל הפיגוע, 1 ביוני 2001. "כעולה שנמצא שבע שנים בארץ, זו הייתה תחושה מאוד קשה"  (צילום: דובר צה"ל)

כשוטר, הוא הגיע לאזור עוד באותו לילה, ונשאר ללוות את המשפחות במשך שנים רבות. "רצנו אז ערב ערב, מפיגוע לפיגוע. כאיש משטרה, אבל גם כעולה שנמצא שבע שנים בארץ, זו הייתה תחושה מאוד קשה. גם עכשיו כשאני מדבר ונזכר בזה הקול שלי רועד".

חלום על ישראל

"תוך שנתיים כל כך התבגרתי והיום אני מאושרת, כי אני, סוף סוף, נוסעת לישראל, הידד!". כך כתבה  אנה קוזאצ'קובה ביומנה ימים ספורים לפני עלייתה ארצה. היא עלתה לישראל ביחד עם אמה אנה ואחיה סשה ביוני 1999, שנתיים לפני שנרצחה.

בערב הפיגוע יצאה אנה לבלות עם חברתה הטובה מרינה. זו הייתה הפעם הראשונה של שתיהן במועדון. היא הייתה נרגשת לקראת סוף שנת הלימודים ויום הולדתה ה-16. "היא הייתה מוכשרת מאוד; תלמידה מעולה, ציירה, תפרה, תמיד עם חברות סביבה. היו לה חלומות להיות בת אדם גדולה" מספרת ק'וזאצ'קובה. "

אנה קזצ'קוב עם תמונה ביתה, אנה, ז"ל. "הבאנו לפה ילדים בריאים, שמחים, מלאי תקווה וחלומות לעתיד" (צילום: דוד טברסקי)

זה לא עניין להשוואה, אבל זה דבר אחר לגמרי לאבד ילד אחרי שאתה שנה, שנתיים כאן. הבאנו לפה ילדים בריאים, שמחים, מלאי תקווה וחלומות לעתיד. כל המדינה וכל העולם ישבו מול הטלוויזיה עם דמעות בעיניים. כיוונו ותכננו לפגוע דווקא בילדים ובני נוער שחלקם הגדול  עולים. זה היה מכוון, בשביל ליצור הרתעה בקרב אלו שתכננו או חשבו לעלות לארץ.

"הבית היה ממלא אנשים, כל הזמן. חלק גדול לא היו דוברי רוסית. אני זוכרת מורה מהצפון שהגיע ביחד עם התלמידים שלו והם בכו. אישה מתל אביב הכינה לי פשטידות. החדר של אימי בבית היה מלא עד התקרה בארגזים, בשתייה ומצרכים. אנשים זרים פשוט באו עזרו וזה אפשר לי לחיות. במשך שנים רבות אנשים ניגשים אלי, מספרים, נזכרים מתעניינים. לתחושתי הפיגוע הזה נצרב בזיכרון הכללי".

"לא פיגוע רוסי"

"זה היה מקום מפלט מכל האינתיפאדה והרעש" מספרת סבטה צ'יצ'ולין, שהייתה בגילה אנה קוזצ'קובה בזמן הפיגוע. "גדלתי באשדוד, הייתי מבלה במועדון. כשזה קרה זה שינה את העולם שלנו ושלי. תקופה ארוכה לא יכולתי ללכת למועדונים". צ'יצ'ולין נהגה להגיע למקום עם אמה מדי שנה, אבל לטקס הרשמי פחות התחברה. "בשנה ה-11 פנה אלי חבר, ביקשו שאעזור ליצור טקס לא רשמי. ארגנו שיירת רכבים ובאחד הרכבים שמנו צפירה של יום הזיכרון שהפעלנו ב-23:45, שעת הפיגוע, שכולם ישמעו".

חבורת האופנוענים. "באחד הרכבים שמנו צפירה של יום הזיכרון שהפעלנו ב-23:45, שעת הפיגוע, שכולם ישמעו" (צילום: דוד טברסקי)

בשנים האחרונות מארגנת צ'יצ'ולין מדי שנה, לקראת יום הזיכרון לפיגוע, שיירת זיכרון של אופנועים ברחבי תל אביב. ביום הזיכרון עצמו מתקיימים מזה שנים רבות יש שני טקסים, אחד ממלכתי, לרוב במעמד נציג משרד הקליטה והעלייה; והשני אזרחי, המתקיים בערב, סמוך לשעת הפיגוע, אליו מגיעים בעיקר חברים וצעירים שהיום הזה שינה אותם לתמיד.

"זה לא פיגוע רוסי, זה פיגוע שהתבצע על אדמת ישראל, במדינת ישראל, נגד אזרחי ישראל" אומרת צ'יצ'ולין. "זה שהם דוברי רוסית לא הופך אותו לרוסי, וזה מקומם אותי עד היום היחס הזה". לטענתה, יצירת מפעל הזיכרון האזרחי היה נחוץ דווקא מהסיבות הללו. "היו המון פיגועים בישראל ונהרגו המון אנשים, אבל זה היה פיגוע שונה. הוא היה שונה כי נהרגו בו 21 ילדים ובני נוער. חשוב לי לשנות את הסטיגמה של הפיגוע הרוסי".

תקרת הזכוכית של השכול

"אני רוצה להאמין שלא הייתה תפיסה בציבור שזה פיגוע של רוסים. משהו שקרה 'להם' ולא 'לנו', אבל לדעתי זו מחשבה שעברה לרבים בראש" אומרת מרינה קיגל, עיתונאית, פובליציסטית ומקימת קבוצת הפייסבוק 'הרוסים על הרוסים'. היא מתארת את התחושה האישית שלה לגבי הפיגוע כמפגש ראשון של הציבוריות הישראלית עם חיים חברתיים שקורים מתחת לרדאר. "אני זוכרת שבשידור החי בטלוויזיה ראיינו משפחות באבו כביר, והיה המון מבטא רוסי מעורב בעברית קלוקלת ובכי מזירת אסון בפריים טיים. זה היה רגע מצמרר ומכונן".

מרינה קיגל. "אני רוצה להאמין שלא הייתה תפיסה בציבור שזה פיגוע של רוסים" (צילום: אלבום פרטי)

"בהסתכלות לאחור, אין ספק שזה היה פיגוע קריטי, עצמתי" אומר רומן ברונפמן, עיתונאי ואיש ציבור, ח"כ לשעבר מטעם ישראל בעלייה והבחירה הדמוקרטית. "הוא היווה נקודת מפנה בהתייחסות של הקהילה דוברת הרוסית למו"מ בין ישראל והפלסטינים בכלל, ותפיסת הטרור הפלסטיני בפרט.

רומן ברונפמן. "הפיגוע התרכז בצעירים שהם משוש חייה של כל משפחה, אבל אצל הרוסים זה עוד יותר בולט" (צילום: אלבום פרטי)

"הפיגוע התרכז בצעירים שהם משוש חייה של כל משפחה, אבל אצל הרוסים זה עוד יותר בולט כי המיתוס הסובייטי, או היהודי-סובייטי, הוא שיהודי ברית המועצות עזבו בגלל הילדים. במקום להגיד שאנחנו רוצים לחיות במדינה יותר נורמלית, הם תלו את זה בצורך של להוציא את הילדים. המיתוס הזה התנפץ באכזריות בדולפינריום כי הוא סימן לקהילה שלמה שהמיתוס שבגללו הם עזבו את המולדת לא קיים. התנפצו החיים האישיים וגם הקולקטיביים. הבאנו ילדים למקום לא בטוח והנה הם מתו לנו בידיים".

"הדם שלנו לא שווה מספיק"

"הייתי אומרת שהאירוע הזה גיבש את הזהות הקולקטיבית, ואת הזיכרון הקולקטיבי של קהילת דוברי הרוסית בארץ" אומרת פרופסור לריסה רמניק מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר אילן, החוקרת את העלייה מארצות חבר עמים. בין היתר מתמקד מחקרה ב"דור 1.5", עולים שהגיעו ארצה כילדים או צעירים. "הנרצחים היו בני נוער בנקודה הבין תרבותית. בין תרבות המוצא לתרבות המקומית. הם למדו בבית ספר שתויג כ'רוסי'  אבל  הם חיפשו השתלבות. רצו להיות כמו ישראלים שיוצאים למועדונים בשישי בערב, שזו דרך בילוי ישראלית שסימנה עבורם שילוב, למרות שהמועדון היה בעל אופי רוסי.

לריסה רמניק. "בכל תקופת אוסלו ואחריה המגזר הרוסי חווה יותר אבדן חיים מאשר חלקם באוכלוסייה" (צילום: אלבום פרטי)

"בכל תקופת אוסלו ואחריה המגזר הרוסי חווה יותר אבדן חיים מאשר חלקם באוכלוסייה. דוברי רוסית באותה  תקופה, כציבור, החזיקו פחות רכבים, כך שרבים נסעו בתחבורה ציבורית שהייתה היעד המרכזי לפיגועים. בנוסף לכך אחוז גבוה מהעולים התגייס לשירות קרבי והיו סיפורים על כך שלא רצו לקבור אותם לצד הצברים".

בתקשורת הרוסית, טוענת רמניק, היה באותה התקופה טון ביקורתי כלפי המדינה. לכך הצטרפה החלטת ראש הממשלה שרון על תגובה "מאופקת" לפיגוע, שיצרה בקרב העולים "הרבה תסכול שאין תגובה, שאין מספיק נקמה, ותחושה שהדם שלנו לא שווה מספיק. זה נצמד לפרשנות שהייתה רווחת בזמנו שלא קיבלו את העולים כאחים אמיתים, הייתה ביקורת על חוסר סולידריות, על ניצול. בחוגיים הפנימים של התקשורת המגזרית, סיפור העלייה לא הוצג כסיפור הצלחה אלא כביטוי לחוסר שוויון וחוסר הערכה. ומהבחינה הזו הפיגוע הנורא לא הוסיף לתחושת השייכות".

לובי לזיכרון

לדברי שינדלר, הנאבק בעיריית תל אביב על מגוון סוגיות שקשורות בהנצחת הקרבנות, "הפיגוע בדולפינריום הוא עדיין תמונת מראה לאיך שהחברה הישראלית תופסת את דוברי הרוסית. הוא מתויג כעניין רוסי, ככזה הוא לא באמת נכנס לאתוס הישראלי. רובם המוחלט של הנרצחים היו ילדים, צעירים שנרצחו ביום הילד הבינלאומי. יש בו את כל המרכיבים להפוך לסמל ממלכתי – וזה לא קרה".

בוקר אחד במאי 2018 חסמה עיריית תל אביב את האזור סביב מתחם הדולפינריום והודיעה שהמתחם מיועד להריסה. "לא רצו מחאה ציבורית לכן לא נתנו מועד הריסה", אומר שינדלר בכעס. "מבחינתם היו הורסים אותו גם ב 1 ביוני. במשך שבע שנים היה במקום בו עמד המועדון טקס אלטרנטיבי בערב של הפיגוע, ופתאום ראינו שאי אפשר לגשת למקום. באנו באמצע הלילה, עשינו קיר יפה כדי להיפרד, הפרחנו בלונים עם נרות. הכל בפעולת גרילה".

ערב הריסת מתחם הדולפינריום במאי 2018. "באנו באמצע הלילה, עשינו קיר יפה כדי להיפרד" (צילום: בוריס שינדלר)

ערב הריסת מתחם הדולפינריום במאי 2018. "הפרחנו בלונים עם נרות. הכל בפעולת גרילה" (צילום: בוריס שינדלר)

באפריל האחרון, סמוך ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, הושחתה אנדרטת המשפחות שניצבת לא רחוק מהאנדרטה הרשמית שהקימה העירייה. "שמונה מצלמות אבטחה מצלמות את האזור, אבל המשטרה עדיין לא מצאה את הבנאדם" אומר שינדלר. גם עתידה של האנדרטה לאחר תהליך ההתחדשות העירונית המתוכנן באזור לא ברור. "חולדאי (רון חולדאי, ראש עיריית תל אביב – ד.ט) הבטיח משהו למשפחות, אבל מהנדס העירייה אמר שהוא בכלל לא יודע על קיומה של האנדרטה. עם כל הכבוד למפלגות ולנציגים דוברי הרוסית בכנסת, אם היו מכניסים את זה יותר חזק ללובי, זה לא היה עובר בשתיקה. אז אולי גם זיכרון צריך סוג של לובי".

"אולי אחרי עשרים שנים יש סגירת מעגל"

"בהתחלה לא יכולתי לשמוע על ישראל" אומרת קזאצ'קוב. "שאלו אותי אם הייתי רוצה לחזור. עניתי  שהבאתי לפה בת וכאן קברתי אותה. אני לא מתכוונת לנסוע מפה". לדבריה, הטיפול והתמיכה בה מצד הרשויות היו טובים מאוד. בהכשרתה היא מנתחת ילדים אבל אחרי הפיגוע הפסיקה לעבוד. בתמיכת העובדת הסוציאלית שליוותה אותה פנתה ללימודים ועשתה הסבה לתחום התיירות הרפואית. "התחלתי להסתובב ברחבי  הארץ כדי לספר עליה לאנשים ועיניי נפתחו. היופי, הגיוון, ההישגים. יש הרבה דברים טובים לספר על המדינה הקטנה שלנו שהיום אני בעצמי מלאת גאווה בה, גם אם עדיין יש אנשים שרוצים למחוק אותה מעל פני האדמה. מעולם לא אמרתי שהכל רע. ב-20 השנים האחרונות היו גם שמחה והצלחות. גם עם כאב בתוך הנפש אפשר לצחוק".

מזה שנים רבות קומוזדרז'ניק מתפעל אתר זיכרון ברוסית, ובימים אלו הוא עומל על מציאת מימון לשדרוגו. החלום שלו הוא שעיריית תל אביב תקים גן זיכרון במקום, עם שלטים בשפות שונות שיספרו את סיפור הפיגוע והנרצחים. "21 ילדים נרצחו פה, אלפיי תיירים עוברים פה ביום ולא מבינים מה זה בכלל הדבר הזה", הוא אומר.

בתור לוחם בפיקוד העורף, שירת קומוזדרז'ניק בשנה האחרונה מעל 100 ימי מילואים בקורונה ובמבצע שומר החומות. "בי"א בסיוון השנה, יום השנה העברי, תוך כדי המילואים, הגעתי לקבר על מדים. השנה זה יצא בדיוק יום לאחר יום הולדתו של דיאז, ה-20 למאי. בין המספר האישי שלו לשלי מבדילה ספרה אחת בסוף. אצלי 7, אצלו 8. אני לא יודע עד היום איך זה בדיוק קרה. שמתי את הדסקית שלי על הקבר שלו ואחרי זה הרגשתי תחושת הקלה שהגיעה מעמוק בפנים. אולי היום אחרי עשרים שנים יש איזו סגירת מעגל".