דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום ראשון י"א בחשון תשפ"ב 17.10.21
25°תל אביב
  • 16°ירושלים
  • 25°תל אביב
  • 23°חיפה
  • 24°אשדוד
  • 22°באר שבע
  • 29°אילת
  • 25°טבריה
  • 16°צפת
  • 24°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
מגזין דבר

"ביהדות אתה מתחנך כאדם שנברא. זה מטמיע סוג מסוים של ענווה"

א. ד. גורדון. "לדבריו, אי אפשר להיות יחיד שקשור לאנושות, לדאוג לה, בלי לדאוג לעם ולמעגלים המצומצמים יותר" (צילום: אברהם סוסקין)

ד"ר עינת רמון, מרצה בכירה למחשבת ישראל, על האקטואליות בהגותו של א.ד גורדון ועל הקשר לשיבוט בני אדם, משפחות אלטרנטיביות והאפשרות של חיים משותפים בישראל | "גם בשמאל וגם בימין לא אוהבים לשמוע אותי מדברת על הסטטוס קוו"

יואב רימר

"גורדון מנסה לזקק את המהות של היהדות ולהסבירה בשפה חילונית-רוחנית", אומרת ד"ר עינת רמון (62), מלווה רוחנית, מרצה בכירה למחשבת ישראל במכון שכטר למדעי היהדות ומנהלת את תכנית מרפא להכשרת מלווים רוחניים. ספרה "חיים חדשים: דת, אימהות ואהבה עליונה בהגותו של אהרון דוד גורדון" יצא לאור בהוצאת כרמל בשנת 2007.

לדבריה, גורדון מזהה שבתוך המורשת העשירה של היהדות ניתן למצוא "קו משווה" שאיתו יכולים להזדהות יהודים שמגיעים מרקע מגוון. "הוא לא אומר יותר מדי על איך נראים חיים מתוך המשותף הזה, אבל הוא מצביע עליו. לתפיסתו, דרך השפעה הדדית של הקבוצות השונות בעם היהודי לאורך הדורות, ניתן להבין איך נחיה חיים יהודיים שמבטאים את המהות הפנימית של העם היהודי כ'עם-אדם', עם שמבטא בהתנהלותו המוסרית את 'צלם אלוהים' שבאדם".

עינת רמון. "דרך השפעה הדדית של הקבוצות השונות בעם היהודי לאורך הדורות, ניתן להבין איך נחיה חיים יהודיים" (צילום: מרים צחי ז"ל)

אהרון דוד גורדון, ממורי הדרך החשובים של התנועה הציונית, נפטר ב-1922. בשנים האחרונות חוזרים הוגים ויוצרים רבים לכתבים שהשאיר אחריו מתוך ניסיון לנסח תפיסה יהודית-ציונית-חילונית מתאימה לזמננו. במאמר "להוציא את האור מתוך הפנסים" שפרסמה לאחרונה (באסופה "אם נדע לבקש חיים", הוצאת כביש אחד) טוענת רמון ש"רבות מהשאלות שגורדון התמודד איתן, כשותף בוגר ודמות מופת לדור החלוצים, הן שאלותיו של דור ה-Y", ילידי שנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20.

התעקשותו של גורדון על האפשרות של לאומיות שמחויבת לערכים אוניברסליים, והתנגדותו לכל צורה של ניצול, משתלבים היטב בשיח הזכויות הליברלי. הקריאה של רמון, שספרה "חיים חדשים" עוסק ב"דת, אימהות ואהבה עליונה" בהגותו של גורדון, חושפת בכתביו גם היבטים שמרחיבים ומאתגרים את התפיסות ההומניסטיות שבהן דוגלים רבים ממי שרואים בעצמם ממשיכי דרכו הרעיוניים.

איך מבין גורדון את הקשר שבין היחיד, האומה והאנושות, ובמה שונה התפיסה שלו מגישות אחרות?
"היחיד הוא מבחינת גורדון אמת המידה. הוא כתב ש'את האדם אסור להקריב אפילו על מזבח האומה'. נחשון בן עמינדב, שהיה הראשון לחצות את ים סוף על פי המדרש, הוא המודל. אדם מן השורה שעושה מעשה אמיץ למען הכלל ומוכן לשאת בהשלכות של זה. מעניין שהוא בחר אותו. בתפיסה הזו הכוח האמיתי מצוי באמונה הפנימית של האדם היחיד.

"יש בזה משהו שמאוד מאפשר חירות. כי כולנו כבולים בממסדים, אבל הוא נותן ליחיד את האמונה שהוא יכול לסלול בתוך או מחוץ לממסד דרך שהיא חשובה לו ולאחרים. כאן צריך לשים את הדגש. זה לא הציר של השתייכות לכלל או לממסד מול התנגדות, אלא האמירה החינוכית: אל תהיה כבול על ידי הממסד. ממסד כובל ממהותו. אנחנו זקוקים לממסדים. אבל תהיה נחשון בן עמינדב, אם אתה סבור שזה מה שנדרש.

ויבואו בני ישראל בתוך הים. "נחשון בן עמינדב, שהיה הראשון לחצות את ים סוף על פי המדרש, הוא המודל. אדם מן השורה שעושה מעשה אמיץ למען הכלל" (צייר: איוואן אייווזובסקי, 1891)

"גורדון מסתכל על היחיד, הזוג, המשפחה, הקהילה, האומה והאנושות. הוא לא כתב הרבה על הקהילה, אגב, מלבד לאנשי דגניה בערוב ימיו. אבל הוא בהחלט היה איש של קהילות. לדבריו, אי אפשר להיות יחיד שקשור לאנושות, לדאוג לה, בלי לדאוג לעם ולמעגלים המצומצמים יותר. המעגלים תלויים אחד בשני. הדימוי הוא של אדוות. ברגע שאתה מדלג על האדווה של האומה, זה לא עובד. לא האוניברסליזם לבדו ולא היחיד לבדו. המקום העמוק, לא השטחי והדוגמטי של האומה בחיי האדם, הוא מקום של ערבות. ערבות של יחס מיטיב ליחיד מצד אחד ולאנושות מצד שני.

"יש אצלו מאבק פנימי בסיפור הזה של האומה, ומרגישים בכתיבה שהוא מתוסכל שהוא לא הצליח מספיק להסביר מדוע האומה כל כך חשובה לחיי היחיד ולאנושות. אבל הוא משוכנע בכך"

"הוא היה שרוי כל חייו בפולמוס מצד אחד עם ההתעלמות מהיחיד של הקומוניזם; ומצד אחר עם התעסקות היתר של האדם בעצמו ובהשפעתו על אחרים בנרקיסיזם של ניטשה. מבחינתו הדילוג של החשיבה הקומוניסטית על המשמעות של להיות חלק מאומה, ובהקשר הזה נכנסות שאלות של דת, משפחה וערבות הדדית, זו טעות קיומית חמורה".

הכל מתחיל בחוויה

"בדילוג הזה של הקומוניזם על ערך האומה יש התעלמות מחיי האדם כפי שהם. גורדון שב וחוזר למשהו שהוא לא מרגיש שהוא מסביר באופן מספק מבחינה רציונלית, אבל הוא משוכנע שזה נכון. יש אצלו מאבק פנימי בסיפור הזה של האומה, ומרגישים בכתיבה שהוא מתוסכל שהוא לא הצליח מספיק להסביר מדוע האומה כל כך חשובה לחיי היחיד ולאנושות. אבל הוא משוכנע בכך".

איך זה מתבטא בכתיבה שלו?
"אחד הדברים שגורדון מחדש בחשיבה הפילוסופית היהודית והכללית, זו הקטגוריה של החוויה. החוויה היא שנותנת לאדם את החיבור עם האומה שלו, ודרך החיבור הזה את החיבור לפנימיות שלו לאנושות ולטבע. כשכתבתי את הדוקטורט שלי באוניברסיטת סטנפורד, מה שלימים הפך לספר 'חיים חדשים', התלבטתי איך לתרגם את המושג הזה, 'חוויה'. עבדתי שם עם בודהיסטים ונוצרים שהיו מורים שלי במחלקה, והם ביקשו שאסביר מה זה 'חוויה' עבור גורדון.

"בסוף אמרו לי, 'תעזבי. כמו שבאנגלית אומרים 'קארמה', שזו מילה שמקורה בניבים ההודיים, תכתבי באנגלית חוויה, בלי תרגום'. בעברית יש למילה חוויה משמעויות עמוקות ביותר. היא מגיעה משורש חווה, 'אם כל חי', מקור החיים. רואים כאן את השורשים הקבליים שגורדון היה מאוד מחובר אליהם. הוא הדגיש שהמקורות האלו דיברו אליו יותר מפילוסופיות אחרות שלמד והיה בקיא בהם.

חלוצים מהעלייה השנייה במגדל, 1912. "הם באו מבתים מתבוללים. מה משך אותם לפה מהעולם הקומוניסטי? מה משך אותם לארץ הזאת?"

"ברמה החברתית הקיומית גורדון הסתכל על רבים מהחלוצים וחשב שזה פלא שהם בכלל באו לארץ. רחל המשוררת, יוסף טרומפלדור, מניה וילבושביץ-שוחט, הם באו מבתים מתבוללים. מה משך אותם לפה מהעולם הקומוניסטי? מה משך אותם לארץ הזאת? יש פה דחף קיומי, בלתי מוסבר. זו פעולה של החוויה. חוויה של  חיבור לעם, שעולה על כל מיני אידאולוגיות רציונליות אוניברסליות. אני חושבת שזה הסיפור, כשאתה מנסה לפענח מה קרה בביוגרפיות האלה.

"זה גם מה שראה הרב קוק, שבינו לבין גורדון היה שיח, שהביא אותו לראות בפעולה של החלוצים החילונים האלו נס. אנשים שכביכול מנוכרים למורשת של העם, אבל מגשימים את החזון שלו. ולדעתי זה פועל גם היום. אנשים שהעולם פתוח בפניהם, שיש להם המון ביקורת על ישראל, בכל זאת נמצאים כאן, עולים לכאן, חוזרים לכאן. למה לא ברלין או ניו יורק? גורדון רואה כאן מקום שבו האומה באה לידי ביטוי ביחיד, בחיבור לארץ ולעם דרך הצינור הזה של החוויה".

אתה לא בעל הבית. יש בזה משהו משחרר

החוויה הגורדונית של הקשר לעם ולארץ, כמו גם התפיסה שלפיה על דרכו של העם היהודי להתעצב מתוך מפגש בין חלקיו השונים, מתבטאות היטב בביוגרפיה של רמון. היא נולדה ב-1959 למשפחה חילונית-סוציאליסטית, נכדתו של אלעזר אלפרן, ממגני תל חי וממקימי גדוד העבודה. הוריה התחנכו בשומר הצעיר, אבל לדבריה בין באי ביתם היו גם אנשי אצ"ל, לח"י ובית"ר לצד אנשי הציונות הדתית. היא הייתה קומונרית בנוער העובד והלומד והתגייסה לנח"ל.

"אתה נהיה קשוב לטבע שבתוכך ובסביבתך. מתוך זה נטווים דפוסים שאתה מכבד אותם, ואתה גם מכבד סוגים שונים של התארגנויות אנושיות שצומחים מתוך אותו קשב"

מתוך תחושה של "התרוקנות רוחנית" בתנועת העבודה הישראלית פנתה רמון בשנות ה-80 ליהדות הקונסרבטיבית ("התנועה המסורתית" כפי שהיא נקראת בארץ) והיתה האישה הראשונה בישראל, ומהראשונות בעולם, שהוסמכו לרבנות במסגרת התנועה. ב-1989 נישאה לרב הרפורמי, איש השמאל ופעיל זכויות האדם אריק אשרמן. ב-2011 עזבה את התנועה המסורתית מתוך תחושה שקונסרבטיביות אינה מציעה מענה לאתגרי העם היהודי, וכיום היא חיה אורח חיים דתי אורתודוכסי.

עברת דרך מגוון רחב של זהויות יהודיות. למדת והעמקת. מה ביהדות מאפשר את המגוון הזה, ואת התפיסות של גורדון שכפי שציינת את חלקן קשה מאוד לתרגם לשפות אחרות?
"ראשית, אני חושבת שביהדות אתה מתחנך כאדם שנברא. זה מטמיע סוג מסוים של ענווה. אתה לא בעל הבית של העולם. יש בעל בית, יש בורא לעולם. זה מאוד משחרר ומנתב את האדם למסלולים של ענווה ואחריות. אחרי זה, יש ביהדות מבנים כמו השבת, שמטמיעה הרבה מהמסרים האלה. אברהם יהושע השל מיטיב להסביר את הרעיון הפילוסופי שעומד מאחורי הדרך שבה תופסת ההלכה את השבת. אתה מושך את ידך מהשפעה על העולם ומפנים דרך הפרקטיקה הזו את הענווה כלפי העולם.

"זה נותן פרספקטיבה של קבלת דפוסי טבע מסוימים, ומכאן גם המשפחתיות, הלאומיות, השפה, הקשר לארץ. אתה נהיה קשוב לטבע שבתוכך ובסביבתך. מתוך זה נטווים דפוסים שאתה מכבד אותם, ועד גבול מסוים שבו נהרסים הדפוסים הבסיסיים האלו, אתה גם מכבד סוגים שונים של התארגנויות אנושיות שצומחים מתוך אותו קשב".

לנסח אתוס משפחתי משותף, ולתת לקהילות השונות מרחב

ה"קשב" הזה ל"טבע" הוא אחד הדברים שמושכים את רמון לגורדון, שחיבורו המוכר ביותר נקרא "האדם והטבע". במובנים רבים זו גם הנקודה בה התובנות הגורדוניות על האדם והחברה נפרדות, על פי קריאתה, מהלך הרוח הרווח בחוגים חילוניים פרוגרסיביים או ליברליים.

"גורדון סבר שתרבות המזינה את נפש האדם נובעת מתוך הטבע, ועל כן האימהות הייתה ציר מרכזי בהגותו. החיים הקיבוציים הטבעיים מתחילים מהמשפחה", היא כותבת ב"להוציא את האור מתוך הפנסים". היא טוענת שם ש"גורדון ביקש להפיץ את רוח המשפחתיות בעולם", וכי המשפחה היא "התא העיקרי המחנך את בני האנוש לאנושיות". היא גם מבהירה שלא כל תא משפחתי מתאים לתפקיד הזה, אלא רק "המשפחה הממזגת אב ואם, וגם את דורות העבר, השואפת לחנך את צאצאיה להמשכיות ערכיה".

הפגנה נגד משפחות להט"ביות בתל אביב, 2018. הדגש על "ערכי המשפחה המסורתית", לעומת מבני משפחה חלופיים כמשפחות חד הוריות (מבחירה) או זוגות להט"ב, הוא מוטיב שמרני מוכר (צילום: Tomer Neuberg/Flash90)

הדגש על "ערכי המשפחה המסורתית", לעומת מבני משפחה חלופיים כמשפחות חד הוריות (מבחירה) או זוגות להט"ב, הוא מוטיב מוכר בקצוות השמרניים של הציונות הדתית והחרדיות. אבל כאן הוא מופיע מפי מי שמזוהה עם החלקים ה"מודרניים" והפתוחים ביותר באורתודוכסיה.

במה שונה היחס שלך למשפחה, כפי שהוא עולה מהקריאה שלך את גורדון, מזה של החוגים החרדיים-לאומיים שחרטו על דגלם את המאבק בלהט"ב ובתרבות החילונית בפרט?
"אני חושבת שהמרחבים שאנחנו מדברים מהם שונים. אני רואה כל מיני אוכלוסיות משמאלי ומימיני, ואני מנסה לנסח איזשהו אתוס משפחתי שתהיה עליו הסכמה בסיסית, ולתת להתארגנויות קהילתיות שונות את המרחב שלהן".

ממה מורכב האתוס הזה?
"בעניין הזה עזרה לי הוגת דעות לא יהודייה, מרגרט סומרוויל. ביו-אתיקאית בכירה מאוד מאוניברסיטת מקגיל שבמונטריאול, שכבר יצאה לגמלאות. היא ניסחה את הטענה שלה בספר "הקנרית האתית" ( The Ethical Canaryבהוצאת אוניברסיטת מקגיל) ב-2004.

"סומרוויל מסתכלת על ההמצאות והטכנולוגיות החדשות כמו טכנולוגיות רבייה, תרומות זרע אנונימיות, פונדקאות, והאפשרויות של שיבוט, של יצירת בני אדם סינטתיים ושעטנזים בין רובוטים ובני אדם. אלו דברים אפשריים שהאנושות לא דמיינה מעולם, מלבד חז"ל, אולי, שראו את האפשרות של דברים כאלו ודחו אותם על בסיס רוחני-מוסרי.

פוחלץ של "דולי", הכבשה המשובטת, מוצג לציבור הרחב. "משחק באש שעל האנושות להימנע ממנו" (צילום: ויקיפדיה)

"הדאגה שלה משיבוט, למשל, היא משהו שגם הפילוסוף הגרמני יורגן הברמאס כתב עליו. על פי תפיסתו, שיבוט זה עניין מאוד לא מוסרי שנושא בחובו סכנה לאנושות. האפשרות שיש מישהו בעולם שיחליט מהם הגנים שבני אדם ייוולדו מהם, שיהיה בעל 'פס ייצור' של אנשים על פי דפוס מסוים ולצורך מסוים, כמו להיות חיילים ללא פחד, זה משחק באש שעל האנושות להימנע ממנו. זה ההקשר שמתוכו היא כותבת.

"היא טוענת שבעולם גלובלי, רב-תרבותי, אנחנו צריכים לחפש שפה משותפת שאנחנו יכולים להסכים עליה מבחינה עקרונית, כי אחרת התהליכים האלו יגלשו למקומות בעייתיים. כביו-אתיקאית רפואית היא מציעה שההסכמה תהיה שכל ילד זכאי להיוולד מזרע אחד, ומביצית אחת, ולהיות בקשר עם אבא ואמא שלו, בכל הסדר חברתי שהוא. לגדול ולהתחנך על ידי שניהם".

הזכות לשורשים גנטיים

זו טענה לא מובנת מאליה, אולי אפילו מקוממת. בעולם וגם בארץ אנשים נאבקים על הזכות לגדל ילדים, באהבה ובאחריות, במשפחות שהמבנה שלהן אינו מסורתי. זוגות להט"ב למשל, או נשים שבוחרות ללדת מתרומת זרע אנונימית.
"באמת תקפו אותה על התפיסה הזו, בהאשמות נוראות כולל איומים על חייה. אבל צריך להדגיש, היא לא אומרת לאנשים איך לחיות או איך להתחתן. היא אומרת זכותו של ילד להכיר את השורשים הגנטיים שלו ולהיות בקשר, להתחנך, על ידי מי שהעניק לו את השורשים האלו.

מצעד הגאווה בירושלים. בעולם וגם בארץ אנשים נאבקים על הזכות לגדל ילדים במשפחות שהמבנה שלהן אינו מסורתי (צילום: ניצן צבי כהן)

"היא לא אומרת לשים בכלא אמא שהרתה מבנאדם שאינו שותף להורות, או לתבוע אותה על כך שהיא לא מספרת לילד מי האבא. אבל היא אומרת ששלילת הורה ממין אחד, זה לא דבר שהמדינה ומערכת הבריאות שלה צריכות להיות מעורבת בו. לשיטתה, מהי המסגרת המשפחתית שהאבא והאמא מחליטים לחיות או לא לחיות בה, זה עניין אישי. המדינה לא אמורה להתערב בהחלטות אישיות כאלו. בהיבט הזה זה כלל מאוד פלורליסטי".

כיוון שהוא מאפשר לזוג הומואים, למשל, לגדל ילד במשותף עם ידידה שלהם שהיא האמא הביולוגית, ובלבד שאחד מהם הוא האבא הביולוגי, ומוכר ככזה? או פוליגמיה, כמו שמתקיימת בחלק מהקהילות המוסלמיות המסורתיות מאוד?
"נכון. סומרוויל מציינת זאת מפורשות בספרה. לא שהיא ממליצה על דפוסים כאלה או אחרים. היא לא נכנסת לשאלת הדפוסים המשפחתיים, ובלבד שהילד זכאי להכיר את אמא ואבא שלו ולגדול, לכתחילה, על ידם. עכשיו זה לא אומר שכל קהילה או עם יכירו בדפוסים המשפחתיים של קהילה או עם אחרים. אבל לפחות, מבחינתה, זה מבטיח שלא יהיה בעולם כאוס כתוצאה משיבוטים, הכלאות עם רובוטיקה ודברים כאלה.

"בהקשר הזה אני סבורה שהתבנית האתית שסומרוויל בנתה היא תבנית אתית שעקרונית רוב האנשים יכולים לחיות איתה. מסתבר שלא כולם, כי איימו על חייה. אבל הנקודה היא, שאני לא כל כך רואה לה חלופה ברמת המדיניות.

"ברמה ההלכתית, קהילה יכולה להגיד 'אנחנו מאמינים ומחנכים לזוגיות בין איש ואישה'. זו זכות של קהילה, של משפחה, של מערכת בית ספרית לחנך כך. ומובן שזכותה של קהילה אחרת לחנך אחרת. אבל יש בעייתיות בעצם הכפייה של תפיסה כזו או אחרת ברמה החינוכית".

ובכל זאת. זוג גברים שמביא ילד דרך פונדקאית, או אישה שנכנסת להריון מתרומת זרע אנונימית, לא עושים את זה מתוך רצון "לגזול" מהילד את "השורשים הגנטיים" שלו. זו הדרך היחידה שלהם לממש את הרצון, ואת הזכות, להביא לעולם ילדים. ולשיטתם, התא המשפחתי שהם מציעים, מבחינת היכולת לענות על צורכי הילד, לא נופל מתאים משפחתיים מסורתיים.
"עם הטענה הזו יש לאסכולת סומרוויל ויכוח. זו אחריות של ההורה לדאוג שלילד יהיו אמא ואבא ביולוגיים שהוא בקשר איתם וגדל על ידם. יגידו 'זה לא הוגן, זה מונע הורות'. אז כן, מבחינתי הורות היא לא בדיוק זכות. היא יותר חובה מאשר זכות.

משפחה גאה. "נכון שיש לאנשים רצון להמשכיות, גם ביולוגית. אבל בדיוק כאן נכנסת הבעייתיות האתית בשלילת ההמשכיות מהילוד" (צילום: shutterstock)

"נכון שיש לאנשים רצון להמשכיות, גם ביולוגית. אבל בדיוק כאן נכנסת הבעייתיות האתית בשלילת ההמשכיות מהילוד. ברור שילד שננטש, ומאמצים אותו מתוך חסד, זה סיפור אחר. אבל לא נציג את זה כעניין רצוי שילד יינטש. אם זה ילד שמביאים אותו לכתחילה, והחברה מסייעת, יש כאן מחויבויות אחרות".

זה בהנחה שהמשכיות חייבת להיות גנטית. שהשורשים שחווה אדם הם בהכרח גנטיים.
"הביולוגיה נותנת לנו מידע על הזהות שלנו. על הבריאות שלנו. הביולוגיה היא עניין מרכזי. וביולוגיה, הדפוסים המופלאים של הטבע, היא לא רק עניין חומרי. יש בה היבטים רוחניים מעוררי פליאה. ראה איך אנו נאבקים היום על שימור כל הזנים של החי והצומח בביוספירה, זה לא רק מאבק חומרי, זה מאבק ערכי-רוחני. האדם הוא חלק מהטבע, הטבע הוא חלק מהאדם, ומי כמו גורדון ידע זאת וכתב על כך".

ואיך התפיסות האלו התקבלו בקרב החלוצות והחלוצים שגורדון חי איתם?
"עם כל הפתיחות של גורדון ביחס לשמירת הלכה, נושא אחד היה מבחינתו הבסיס וזו המשפחה היהודית כיסוד של העם. היו אז בעולם הקיבוצי שהוא חי בו שאלות אם המשפחה המסורתית היא המסגרת המתאימה לגדל בה ילדים. הוא התנגד ללינה המשותפת שהרחיקה את הילדים מהמשפחה, מאמא. רחל כצנלסון שז"ר אמרה שכשגורדון מדבר על ענייני האישה הוא נשמע מאוד זקן.

חלוצות בחוות העלמות בכנרת. "גורדון לא היה אטום לשאלה הפמיניסטית. אבל במקומות הוא ראה שהמאבק הפמיניסטי מפרק את ערכי המשפחה, פה חרה לו העניין"

"אבל הוא יזם בתי ספר לבנות עוד בגולה, ונתן לבנו ולביתו את אותו חינוך יהודי. אווה טבנקין סיפרה שגורדון היה בא למטבח, מחזיק לנשים שעבדו שם בשעת לילה את מנורת הנפט, קרא להן מכתבי הנביאים במטבח ואמר שהידיים שלהן בונות את העם. הוא היה איתן שם. כלומר, הוא לא היה אטום לשאלה הפמיניסטית. אבל במקומות הוא ראה שהמאבק הפמיניסטי מפרק את ערכי המשפחה, פה חרה לו העניין".

סטטוס קוו עד ימות המשיח

דרך הגותה של סומרוויל, והדיון בזהות, גנטיקה ומשפחה, מעניקה רמון לכתביו של גורדון אקטואליות מטלטלת. רעיונות כמו ערכו של היחיד והכרעותיו, הקשר ההכרחי בין האדם והטבע, וההומניזם העמוק שנוסך תוכן בתפיסתו הלאומית של גורדון, מייצגים את מיטב הערכים האוניברסליים. תפיסת המשפחה הגורדונית, כפי שמציגה אותה רמון, מתנגשת באופן חזיתי עם כמה מהדגלים המרכזיים אותם נושאים רבים מהדוברים הכנים והבולטים של אותם הערכים. המפגש הטעון הזה של תפיסות עולם מתקיים על אחד מקווי השבר הרגישים ביותר של הציבוריות הישראלית והעולמית: זה שבין השמרנות מסורתית והליברליזם הפרוגרסיבי.

"על פי היהדות, ההבדלים בין קבוצות יהודיות שונות יתקיימו עד הגאולה השלמה באחרית הימים. בינתיים אנחנו עושים כמיטב יכולתנו לחיות את אורח החיים היהודי, ולכבד את אלו בתוך עמנו שיש להם הבנה שונה של מה נדרש מאיתנו"

אלא שכפי שמראה רמון, המתח הזה אינו ייחודי לזמננו. גורדון עצמו התמודד איתו בדיאלוג שקיים עם הלאומיות, האינדיבידואליזם והקומוניזם כאחד, והוא ככל הנראה עמוק ועתיק אף יותר. "מבחינתי, יש את הערוץ של אורח חיים שנדרש מתוקף הכבוד לטבע ולהיסטוריה של העם היהודי המגולמת בפירושים השונים לתורה", אומרת רמון.

"ויש מצבים שבהם האמת לא ברורה ומה שנדרש מאיתנו לאורה לא לגמרי מובן לנו. אז מתחילות שאלות של איך מתקיימים כשלא כל העם משוכנע שצריך לחיות ככה ולא אחרת. על פי היהדות, ההבדלים בין קבוצות יהודיות שונות יתקיימו עד הגאולה השלמה באחרית הימים. בינתיים אנחנו עושים כמיטב יכולתנו לחיות את אורח החיים היהודי, ולכבד את אלו בתוך עמנו שיש להם הבנה שונה של מה נדרש מאיתנו. כאן נכנסות התובנות הציוניות, ההרצליאניות, הבן גוריוניות, ופותרות את המתח במחיר שבו כל אחד יוצא בלי שכל תאוותו בידו.

"הסטטוס קוו, למשל שמירת שבת במרחב הציבורי, בצעירותי לא הבנתי מדוע זה נדרש. היום אני רואה שאין מזה מנוס. ככל שאני מבינה את התובנות הממלכתיות, המפא"יניקיות, אני מזדהה עמן יותר. זה לא מושלם. הפשרות כואבות לכולם. אבל בסופו של דבר, כל יחיד וכל קהילה מוצאים במרחב הציוני את דרכם. אגב, גם הקהילות הלא יהודיות.

"גם בשמאל וגם בימין לא אוהבים לשמוע אותי מצדדת בסטטוס קוו. אבל אני אומרת סטטוס קוו עד ימות המשיח, שאין לדעת איך הם ייראו ואיזה תהליכים נעבור לקראתם. זו תובנה ציונית מאוד אחראית ושקולה מימי העליות הראשונות, מימי הרצל בקונגרס הציוני הראשון. חשיבה פשרנית, לאומית, אחראית, שנדרשת מעם שבניו ובנותיו מגיעים עם רעיונות שונים, מגלויות שונות, וצריכים למצוא נוסחת פשרה שתאפשר חיים משותפים. לא מושלמים, אבל משותפים, ומאפשרים ביטויים אנושיים ייחודיים לכל אחד ואחת".

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר
עוד על מגזין דבר:
יצחק, אחי
"היעד הסופי הוא קצבה בגובה שכר המינימום"
״המילניאלז? זה הדור שמבין שלא מתכוונים להשאיר לו כלום״
תגובות