ההסכמים הקואליציוניים של ממשלת בנט-לפיד מספקים הצצה ראשונה לסדר היום של הממשלה הנכנסת. מה שנכנס אליהם, ומה שלא מופיע.

ההסכם הרציני ביותר

ההסכם הרציני, המנומק והמקיף ביותר שייך ללא תחרות למפלגת רע״מ. הוא שונה מההסכמים האחרים בכך שניתן למצוא בו פחות הצהרות אווריריות, ויותר מספרים.

ההסכם כולל מספר תכניות משמעותיות, וביניהן: תכנית חומש נוספת (30 מיליארד שקלים), תכנית למיגור האלימות (2.5 מיליארד שקלים), תכנית תחבורה (2 מיליארד שקלים), הכרה ביישובים, הסכמי גג, יעד ברור לשיווק דירות לחברה הערבית (עשרת אלפים) ומגוון צעדים נוספים. בסך הכול עשרות מיליארדי שקלים שיוקצו למטרות מוגדרות, ויכולים לייצר שינוי אמיתי בחיי החברה הערבית.

הסעיפים האלה ממשיכים ומעצימים את המגמה שהתחילה עם תכנית 922 בממשלת נתניהו. גם התכנית ההיא נבנתה בשיתוף עם חברי הכנסת הערבים, אבל היא יצאה לדרך בהובלת האוצר ולא כתוצאה מלחץ פוליטי. אם התכנית של רע״מ תתממש בצורה מקיפה, יהיה זה כנראה ההישג הגדול ביותר של פוליטיקאי ערבי בתולדות מדינת ישראל, לכל הפחות בשטח הכלכלי חברתי.

בהיעדר המפלגות החרדיות, רע״מ נותרה המפלגה היחידה שמבקשת תקציבים ישירים לציבור הבוחרים שלה בהסכם הקואליציוני. אולי זה קשור לעובדה שבוחריה הם גם העניים ביותר מבין מפלגות הממשלה.

היתה קורונה?

ההסכמים הקואליציוניים אמנם מתייחסים, בכמה סעיפים, למשבר הכלכלי הגדול ביותר שידעה ישראל, אבל מדובר בתיקונים מוגבלים ונקודתיים: תוספת למערכת הבריאות, סיוע לענף התיירות, אמירה עמומה על רשת ביטחון לעצמאיים וכד׳.

ניכר שאף אחד מההסכמים, או מקווי היסוד של הממשלה, לא מכילים תכנית שאפתנית ושלימה לגבי היציאה ממשבר הקורונה; לא הצנע של תכנית סינגפור, ולא ההשקעות הגדולות של ביידן. יתכן שזאת תוצאת הפשרה הפוליטית, וייתכן שבסופו של דבר המפלגות לא הגיעו עם רעיונות מגובשים מספיק למשא ומתן.

חברי הממשלה החדשה יפגשו מהר מאוד את הצורך לתת מענה למשבר הכלכלי והתעסוקתי שישראל עדיין מצויה בו. אישור תקציב 2022-2021 נמצא מעבר לפינה, ומלבד העובדה שהוא יהיה דו-שנתי, אף הסכם קואליציוני לא מתייחס אליו במישרין. תקציב המדינה, ובמיוחד היקפו והצעדים שיתלוו אליו, הם שיקבעו את הטון הכלכלי חברתי של הממשלה שתקום.

הגברת המשילות או צמצום המדינה?

ההסכמים לא מצטיינים בפירוט רב בנושאים כלכליים, אבל בנושא אחד הם דווקא ברורים: הסרת רגולציה. ההסכם של ליברמן קובע הקמת מעין מנגנון שימוע לרגולציה חדשה, וחקיקה שמטרתה לצמצם רגולציה.

בהסכם הקואליציוני עם ימינה מוצעת ״רפורמה מקיפה במכון התקנים״, באופן שיפסיק את פעולתו כגוף מפקח בפועל. בימינה מציעים לעבור מבדיקות לתצהירים, ולהסתמך על בדיקות שנעשות במדינות אחרות.

הרגולציה בישראל אולי דורשת טיפול, אבל יש לשים לב שממשלה שחורטת על דגלה את הצורך ב״הגברת המשילות״; שנבחרה על רקע אסון המירון; וביקורת על הפקרת אזורים שלמים בישראל; שמה במקום מרכזי דווקא את צמצום תפקידה. הרפורמה במכון התקנים, אליה מכוון בנט, עלולה להפוך את ישראל למקום פחות בטוח.

״לגזור ולשמור״

רוב ההצהרות בהסכמים קואליציוניים סופן להישאר על הנייר, אבל לצד ביטויים אווריריים כמו ״העצמת מערכת החינוך״ ו-״תכנית לפיתוח הצפון״, יש גם כמה דברים ברורים ומדידים להם מתחייבת הממשלה.

• ׳תמחור פחמן׳ – מס פחמן.
• אוניברסיטה חדשה בגליל ותקצוב האוניברסיטה באריאל.
• הקלות בארנונה, וחל״ת גמיש לתיירות.
• העלאת הבטחת ההכנסה לקשישים ל-70% משכר המינימום.
• הקמת ועדת חקירה ממלכתית למירון.
• הגדלת בסיס התקציב לתנועות וארגוני הנוער.
• תקני כוח אדם למשטרה.
• הגדלת סל הבריאות ב-1.65%, וקיבוע התקנים שניתנו לקורונה.

8 הבטחות מיידיות שיכולות להשפיע על חייהם של מיליוני ישראלים. לגזור ולשמור.