לאחרונה יצא לי שוב להקרין את הסרט "הקרב האחרון על דגניה" העוסק בתהליכי ההפרטה של הקיבוץ הראשון בעולם ושודר בטלוויזיה לפני קרוב לעשר שנים. דומה שהסרט אקטואלי היום כמו שהיה בזמנו. אבל לא. הוא הרבה יותר אקטואלי היום.

זאת משום שיותר ויותר נחשף לציבור הרחב באופן בוטה, ובמיוחד שכבות הגילאים שלושים עד שבעים, הבלוף הגדול של חלום הקפיטליזם שמתמוטט מול עיני הצעירים החולמים על דירה והקשישים הרוצים למות בכבוד. חלקם של הילדים נאלץ לעשוק את חסכונות ההורים ששמרו לעת זקנה, כדי להגיע לחלום הדירה שהיה אמור להיות מציאות טריוויאלית.

ממרומי גילי אני יכול לומר שהעיסוק בדבר מביא לסכסוכים גדולים בתוך המשפחה כאשר השאלה המהדהדת אך לא מדוברת בקול רם: האם להוריש את רכוש ההורים בעודם בחיים או לאחר המוות. הרבה רעל עובר על בסיס השאלה הזו. לגבי דור גילאי 50+ הבלוף בולט הרבה יותר. רבים מאוד מהם נאלצים לשאת בנטל הזקנה של הוריהם, בין אם למצוא בית סעודי ראוי ולא מבזה שעלותו מינימום 12000 ₪ בחודש.

וההורים האומללים? חלק מההורים הסיעודיים, מסתכלים בעיניים כלות, מבוישות ומלאות אשמה כיצד ילדיהם נאלצם לסבול ולכתת את רגליהם למקומות סיעודיים רחוק מהבית נאבקים כל הזמן עם בעלי המקום (העסק) על מנת שהוריהם יקבלו טיפול נאות. מצד שני, מערכת הרווחה שלא קיימת לא מוצאת פתרון לצעירים, בין אם הצורך להוציא את הפעוטות מהגן או לשמור על הילדים בחופשות האינסופיות. הורים קשישים מיוזעים נאלצים לשמש כנהגי הסעות ובדרנים לעת מצוא לילדים בימי החופש או בשעות אחר הצהרים בתקופת הלימודים, כאשר אין פתרונות שווים לכיס העובדים שרק המשכנתא או שכירות הדירה ומחיר גני הילדים זוללים את כל משכורתם.

ואינני מדבר  על הנזק לשוק העבודה. המדינה אומרת: בשוק החופשי זה לא מעניינו. וכאן אני מגיע להקרנת הסרט "הקרב האחרון על דגניה" שהצגתי בפני אנשים עירוניים העוברים יום יום את הוויה דולורוזה שתיארתי לעיל. פתאום התחוור לצופים, היתרון האדיר בקיבוץ הבולט לאורך כל הסרט: הקיבוץ מציג פתרון לאורך כל חיי האדם ולא לתקופה קצרצרה בו הוא עדיין צעיר וחולם על היום בו הוא יתעשר באיזה אקזיט, יגור בבית גדול וייסע במכונית מפוארת. לא זה לא יקרה לו בקיבוץ (זה יכול לקרות לקיבוץ כארגון) אבל זה גם לא יקרה לו בחיים אלא באופן נדיר. דוגמאות מהסרט לא חסרות.

הנה טוען נבות, שכאשר היה בתפקיד בטחוני בבלגיה בשנת חופשה, משוחרר מהקיבוץ, הוא עשה את מה שהוא רצה! היו לו חמישה כרטיסי אשראי! "ואף אחד לא התערב ולכן אני בעד הפרטת הקיבוץ". יפה. זה התימצות של האמרה של קרל מארקס ש"ההוויה קובעת את ההכרה". האם לקח נבות בחשבון שבדגניה השיתופית הייתה לו פריביליגיה להביא חמישה ילדים מבלי לדאוג להם כי בכלכלת הקיבוץ הגאונית של חלוקת משאבי הייצור היו גננות ופתרון לילדים בכל שעה בשעת היום? האם לקח בחשבון שלהורים לכשיזדקנו יהיה בית סיעודי שאין כדוגמתו בעולם, והוא והנכדים יצעדו ברגל או באופניים לבקר יום יום וללטף באהבה את הסבא והסבתא שזקנתם אינה מביישת את צעירותם?

הנה אני רואה בסרט את החבר ישי, שאמו הייתה שתים עשרה שנה בבית הסעודי ואביו עשר שנים, אבל הוא מצר שההורים לא השאירו לו בית בירושה "רק מצבה בבית הקברות". וכשאני אומר לו, שעלות ההשקעה בהוריו היא בערך של דירה בתל אביב, הוא שותק מבולבל, ולאחר רגע ארוך הוא משיב: "יכול להיות…לא חשבתי על זה". וכשאני אומר לו שיש לו בית לכל חייו שבמותו יעבור לצעיר אחר. "מה רע?" שאלתי. והוא כבר היה לגמרי מבולבל.

אינני אומר שאין אכזבות ותסכולים יומיומיים בקיבוץ. שום דבר אינו אידיאלי בחיים כמו שאמרו כבר חז"ל במסכת אבות הראויה להילמד כל שבוע בכל בית בעולם: "בעל כורחך אתה נולד, בעל כורחך אתה חי ובעל כורחך אתה מת". בפרספקטיבה של עירוני לא מצאתי שיטה טובה יותר. מה לעשות?

לסכום, אני זוכר רגע של סיפוק עצום: את הסרט הצגתי בזמנו בקיבוץ ברעם ונשארתי ללון שם. בארוחת הבוקר ניגשה אלי חברה ואמרה לי נרגשת "לאחר הקרנת הסרט ישבנו לילה שלם בדיון מרתוני. כמעט הייתה לנו החלטה לשכן את הקשישים בבית סעודי בצפת, ולאחר הסרט כשראינו את הערך של ישישי דגניה שחיים בקהילה עם המשפחה עד סוף ימיהם החלטנו שלמרות שזה יעלה יותר נשאיר את הבית הסעודי בקיבוץ". הלוואי עלי עירוני שכמותי.