שלוש חברות עולות במדרגות לקומה החמישית בבניין מגורים בגילה ביום שני בערב. את הדלת פותח הרב נתנאל שרון, כיפה שחורה לראשו וחיוך גדול על פניו, "ברוכות הבאות!".
בפנים יושבים במעגל שני זוגות בני הציונות הדתית, בערך בגיל של הוריי, שני סטודנטים שנראים חילוניים ושכנה מהדירה מעליי, צעירה חוזרת בתשובה. אנחנו מצטרפות לתמהיל הזה – שלוש בחורות על הרצף הדתי. מהר מאוד מתבהר שכל אלו הן כותרות פשטניות – מאחורי כל אחד יש סיפור, ובינינו קיים רצון משותף – להוריד את החומות ולהכיר ממקום כנה ופשוט, שכמו קדם לכל התיאורים הריקים.
למרות המאורע הטרגי שהוביל להתכנסות, מסבב ההיכרות ניכרת ההתרגשות והשמחה של כולם על האפשרות למפגש הזה. עדיין לא ברור לאן הוא יוביל, אבל קיימת ציפייה שמשהו יקרה, שלמרות המטענים שכל אחד בא איתם (ואולי בזכותם) נצליח להצמיח דבר חדש שעד עכשיו אולי רק קיווינו לו.
גם הרב נתנאל מתגלה כאדם עם סיפור חיים מעורר השראה, שקורותיו הביאו אותו להיכרות קרובה ואישית עם הציבור הכללי (חילוני), שמתוכה הוא גם פועל לטובת הציבור שלו. "אני עמית במכון מנדל למנהיגות", הוא מספר, "והמפגש הזה הוא הגשמת חלום בשבילי. הגיע הזמן שקולו של המיינסטרים של הציבור החרדי יישמע". ואנחנו שומעים, ושואלים, ומקשים, ומבקרים ומקשיבים והרב נתנאל והרבנית רות עונים בסבלנות אינסופית וגם מקשים בחזרה, מאתגרים אותנו להרחיב את אפיקי מחשבתנו.
עולים גם נושאים לא פשוטים, אפילו נוקבים – על התנהלות הציבור החרדי בכלל ובאסון מירון בפרט. אנחנו מקשיבים לתחושות שכל אחד מציף ואז מתווכחים על פוליטיקה וכלכלה, על הקורונה, על אחריות ועל זכויות וחובות.
למרות השאלות הקשות, שלא כולן מגיעות לכדי הסכמה, מתגלה גם תמונת מציאות מפתיעה בפשטותה – רוב הציבור החרדי רוצה את מה שכולנו רוצים, שיהיה פה טוב. הרוב מגנים קיצוניות ואלימות ומתנגדים לה, הרוב מעריכים ומוקירים את חיילי צה"ל, הרוב התחסנו לקורונה ועטו מסיכות. הרוב משלמים מיסים, הרוב רוצים חינוך טוב לילדיהם, חינוך נטול שנאה והסתה, הרוב דורשים ועדת חקירה ממלכתית לאסון מירון. את קולו של הציבור החרדי התקשורת נוטה לעוות, והפוליטיקאים (גם אלו החרדים) נוטים לא לייצג, אך הצניעות המיוחדת השמורה לציבור הזה, שלעיתים באה לעוכרו, היא גם זו שמביאה לתיקון ולחיבור מתוך שיח קרוב ולבבי.
מהמפגש יצאנו בהבנה טובה יותר של הלך הרוח החרדי כיום, ההבנה הזו עידנה את הביקורתיות הנוקשה ומינפה אותה לרצון משותף לשינוי ולאחווה. אך בעיקר יצאנו (מאוחר בלילה) עם טעם של עוד, עם תקווה אמיתית שהשיח הזה לא ייוותר בין כותלי הבית הנעים שאירח אותנו. כבר באותו הלילה החלפנו מספרי טלפון ונפתחה קבוצת וואטסאפ בניצוחו של הרב, מתוך רצון של כולם להמשיך ולהיפגש. ולאלו אשר עדיין לא זכו להכיר את חברי הציבור החרדי מקרוב – עכשיו זה אפשרי, יותר מאשר אי פעם. עכשיו, כאשר הלבבות פתוחים.
*
מיזם 'לפתוח דלת' נולד בימי השלושים לאסון במירון, ובמסגרתו נפגשו מאות תושבים ותושבות ממגוון הקבוצות בחברה הישראלית והתארחו בסלונים של משפחות חרדיות.
מירב כהן גנוז, סטודנטית מהאוניברסיטה העברית, הייתה בין המתנדבות שנרתמו למיזם, וגם התארחה בו בעצמה.
