היחסים בין הציבור הערבי ליהודי בישראל עברו בתוך שבועיים בשתי נקודות קיצון: עימותים אלימים ביישובים הערביים ובערים המעורבות, וכניסת מפלגת רע"מ בראשות מנסור עבאס לקואליציה של ממשלת בנט-לפיד.

לדברי אמיר פאח'ורי, סוציולוג פוליטי מאוניברסיטת חיפה, למרות התקדים של כניסת מפלגה ערבית לקואליציה, רע"מ מבטאת זרם אחד בלבד בפוליטיקה של אזרחי ישראל הערבים, שהמאבק ביניהם עתיד להימשך. "הכניסה לקואליציה לא שינתה את התמונה", הוא אומר ל'דבר', "מצד אחד הביקורת התגברה, אבל מהצד השני גם התמיכה".

בעוד שבחברה היהודית כניסת רע"ם לקואליציה נראית כשיא של תהליך השתלבות, פאח'ורי מסביר שבתוך החברה הערבית היא שנויה במחלוקת קשה. "הביקורת היא על זניחת עניין הלאומי, הכיבוש, זה לא מובן ככניסה חסרת תקדים לקהילה הפוליטית אלא כתקדים מסוכן של אזרחות מלאה תמורת סוג של מתינות".

"שלוש פוליטיקות שונות בתוך הזרם הערבי פלסטיני"

לפי פאח'ורי, המפה הפוליטית של החברה הערבית בישראל כוללת שלושה כיוונים שונים: "הפוליטיקה של מנסור עבאס, הפוליטיקה של יו"ר הרשימה המשותפת איימן עודה, והפוליטיקה שהוציאה את האנשים לרחוב בזמן הלחימה בעזה. אלו שלוש פוליטיקות שונות בתוך הזרם הערבי פלסטיני".

את הפוליטיקה של עבאס מגדיר פאח'ורי כ'פוליטיקה מתכנסת'. "עבאס לא יוצא מהזרם הפלסטיני. הוא אומר: 'אין לי יכולת השפעה על העניין הפלסטיני הגדול יותר. אני תופס את הפינה שלי, אני שובר את הקשר ביני לבין הפלסטיני ברמאללה. אני מאפסן אותו. כי יש מצב קיומי וחומרי אקוטי'. פיקוח נפש דוחה תביעות לאומיות."

"זו לא הפוליטיקה של מפלגות הלוויין של דור 48', עבאס מייצר סוג חדש של פוליטיקה פלסטינית", הוא מוסיף, "צריך להסתכל על התביעות שלו. התביעה להכיר בכפרים הלא מוכרים זו תביעה ילידית. זו פוליטיזציה של שמרנות. זו גם ההצדקה ללכת לימין ולהתבדל מהפוליטיקה של עודה שמבקש להשפיע על ידי התחברות למחנה המרכז-שמאל הליברלי. עבאס מוצא את השמרנות אצל החרדים, אצל הליכוד החדש. הסיסמה שלו היא 'ריאליזם, השפעה ושמרנות'. זו גם פוליטיקה פנים פלסטינית."

לפי פאח'ורי, הציבור הערבי יצא לרחוב יצא בגלל "תחושת השפלה בעניין אל אקצה". לדבריו, מי שממנף את הזעם הזה מבקש להתייחס לפלסטינים בכל המרחב כסוגיה אחת. פוליטיקה אותה הוא מגדיר כ'פוליטיקה מולדתית'. את הפוליטיקה של עודה ועבאס, מנגד, הוא מגדיר כ'פוליטיקה מיעוטית'.

"הם תופסים את עצמם בעתיד כמיעוט במדינת ישראל", הוא מסביר, "הפוליטיקה המולדתית מדמיינת משהו יותר גדול.  היא לא מדברת מתוך האזרחות הישראלית אלא מתוך הפלסטיניות כעניין קיומי".

פאח'ורי מצביע גם על סיסמת השביתה שהוכרזה בחברה הערבית במהלך ימי הלחימה: 'עם אחד, מחאה אחת'. "השביתה היא בכל המולדת הפלסטינית: ישראל גופא, עזה שטחי הרשות", הוא אומר, "אצל עבאס הגורלות של תושב עכו ותושב רמאללה מנוגדים: זה עולה וזה יורד. אצל עודה יש קשר לא הדוק בין עכו לראמללה. בגישה המולדתית הגורל הוא משותף".

"הפוליטיקה הערבית ישראלית היא, לדוגמה, הפוליטיקה הדרוזית", הוא מוסיף, "במחאה נגד חוק הלאום הדרוזים אמרו: 'אנו ישראלים, שכחתם אותנו'. עודה אמר: 'אל תשכחו, גם אני אזרח'. עבאס אמר בנאומו: 'אני ערבי, מוסלמי, אזרח ישראל'. אלה לא סתם מלים, יש להן משמעות".

"עלייה של מעמד ביניים שרוצה להשתלב במבנה הכוח"

השנה הסתיימה תכנית החומש מתוקף החלטת הממשלה 922. החלטה שהביאה להשקעות נרחבות בחברה הערבית. אבל מגפת הקורונה החמירה את המצב הכלכלי בישראל. "הגישה של ביבי היא למלא את הכיס ולרוקן את הלב” אומר פאח'ורי, "זה לא עובד. טיב היחסים בין הערבים ליהודים הוא לאומי. היבטים כלכליים חברתיים יכולים רק למתן”.

"אחד השינויים המרכזיים בחברה הערבית הוא עליית מעמד ביניים. הכפלה של אחוז ההשכלה. האזרחים הערבים משתלבים בעבודות איכותיות", הוא מוסיף, "עלייה של מעמד ביניים דוחפת פוליטיקה שרוצה להשתלב במבנה הכוח. למרות שעבאס מייצג אוכלוסייה שסבולת מבעיות אחרות מבעיות מעמד הביניים, הוא גם מבקש להשתלב. למעמד הביניים יש את הלוקסוס לחשוב בממדים לאומיים, אבל הוא גם רוצה להשתלב. מהיכרותי, אני משער שמעמד הביניים הוא האלקטורט של עודה".

"חלק מהאזרחות הישראלית וחלק מהעמיוּת הפלסטינית"

פאח'ורי טוען כי עד שהיהודים לא יבינו שהערבים הם חלק מהעם הפלסטינים וחלק מהאזרחות הישראלית, לא תהיה הבנה הדדית ולא נוסחה להתקיים. :אירועי שייח' ג'ראח זה עניין ילידי שמהדהד את הפחד מנכבה שניה", הוא אומר, "יש כאן יהודים ציונים, ויש כאן ערבים פלסטינים. זה שרוב היהודים לא מבינים שהערבים פה הם פלסטינים זה בין עצוב לבין מפחיד".

הפוליטיקה הערבית, הוא אומר, היא חלק בלתי נפרד מהעמיוּת הפלסטינית. "המיעוט צריך להגיד לממשלה: 'רק מתוך כבוד אלינו אל תעשו מה שאתם עושים'. הממשלה לא צריכה להגיד למיעוט הערבי לא להזדהות עם הפלסטינים, זה פספוס גדול", הוא טוען.

לדבריו, הייעוד של הפוליטיקה הערבית הוא לתמוך בשלום. "עשינו זאת בתקופת אוסלו ובתקופת ההתנתקות. יש לנו תפקיד ואחריות", הוא טוען.

עם זאת, מוסיף פאח'ורי, "הפוטנציאל עדיין לא מומש. עד עכשיו התנהלנו כפוליטיקה לוביסטית. אנו תומכים בשלום. הפנמנו את התפקיד הזה. יש בנו את הכוח להניע ולהוביל את השלום. הרבה לא אוהבים את זה. כי זה ממקם אותנו באמצע, אבל אי אפשר לחמוק מזה שאנחנו סוג אמצע".

"זו ההחלטה הכי חשובה של הקבוצה הערבית: להיות חלק מהאזרחות הישראלית וחלק מהעמיות הפלסטינית", הוא מסכם, "מתוך עמדה זו  צריך להוביל את המהלך. זו חובה מוסרית, תרבותית ולאומית שלנו. חבל שלא התממש אפילו  אחוז מהפוטנציאל”.