"אני מתגייסת פה למען מפעל החיים והמורשת של ההורים שלי", אומרת ל"דבר" זוהר וסילויצקי (32), בת למשפחת חקלאים ממושב נווה מיכאל בעמק האלה, הנאבקת בימים אלה על הצלת מפעל חייה ומקור פרנסתה של המשפחה. "אני אוכל להצליח גם בדרך אחרת", אומרת הבת, "אבל לאנשים בגיל של הורי זה בלתי אפשרי. ליד הבית של ההורים יש חממה ריקה, הניילונים שלה כבר מתפרקים, אבל אבא שלי, יצחק, בן 77, שהוא כבר לא אדם בריא, קם בבוקר, עולה על הטרקטור וחורש, זה מה שהוא עשה כל חייו, וזה מה שהוא יודע לעשות, הוא לא יודע לעשות משהו אחר".

משק אברהמי, שהוקם בשנות השמונים, משווק פרחים וירקות, נקלע במהלך הקורונה לקשיים כלכליים כבדים, וכדי להציל את העסק המשפחתי. וסילויצקי, שמנהלת כמה קבוצות ברשתות החברתיות, פתחה קמפיין מימון המונים (הדסטארט) בבקשת עזרה מהציבור.

"אני מאמינה שזה יצליח", היא אומרת. "יש לנו עוד חמישה ימים. זה לא הרבה מאוד כסף, 300 אלף שקלים, רק כדי לכסות את הבור התזרימי ולעמוד על הרגליים. אם עוד 5,000 איש ישימו 30 שקל כל אחד, אנחנו מגייסים את הכסף הזה. אני חייבת להאמין, אין לי אופציה אחרת".

"זרקו אותם בשממה ואמרו להם: 'תתפרנסו מהאדמה'"

יצחק וסימה (67) אברהמי עלו עם משפחותיהם מעירק וממרוקו. "לסבא שלי לא הייתה יכולת לפרנס את המשפחה", מספרת וסילויצקי, "הוא היה אדם מאוד חכם, דיבר תשע שפות, אבל היה עירוני שבא מבגדד, ולא היה לו שום קשר לחקלאות. לא הייתה לו הרבה ברירה. זרקו אותם בשממה, אמרו להם: 'תתפרנסו מהאדמה', ולכן אבא שלי לקח את המשק של ההורים שלו תחת חסותו. אבא שלי חקלאי, זה מה שהוא מגיל מאוד צעיר, מאז שעלה לארץ ולמד בבית הספר החקלאי מקווה ישראל".

ההורים נישאו ב-1973. האב עבד באגד כנהג אוטובוס כמה שנים, ואז החליט שהוא רוצה משק משלו. "הם קנו כאן חלקה, ובהתחלה גידלו פה הכול. היו פה תרנגולות, צאן, אחרי זה פרחים וירקות מכל הסוגים".

זוהר וסילויצקי ואביה יצחק אברהמי. "זה מה שההורים שלי יודעים לקום אליו בבוקר כבר 40 שנה" (צילום: מוניקה פיץ)

עם השנים המשק גדל, לכדי 200 דונם, והגיע למחזורים שנתיים מכובדים. "בשנים האחרונות המשק היה מחולק לשניים. בחורף מגדלים פרחים ובקיץ ירקות", מספרת וסילויצקי, שמנהלת שתי חנויות של פרחי אברהמי, בבית שמש ובנווה מיכאל, ועוד שלושה דוכנים בקניונים בבית שמש והאזור, שהיו סגורים במשך תקופת הקורונה.

היא עצמה לא חשבה שתעסוק בחקלאות, וחזרה למשק לפני כעשור כדי לעזור להורים. "בדיוק התחתנתי והייתי באמצע לימודי התואר השני שלי, והחלטתי לחזור לעבוד במשק, רק כדי לעזור. בסוף נשארתי 10 שנים", היא צוחקת. "זו המשפחה שלי, זו המורשת שלי, וזה זורם לי בדם. אני מתה על זה, מאוד קשה לי לראות את הכלים עומדים. המחשבה על למכור הכל פשוט הופכת לי את הבטן".

"מענקי הקורונה זה אפילו לא קצה הציפורן"

הקורונה הכתה בהם בשיא עונת הקטיף של הנוריות והכלניות. "זרקנו מיליון פרחים לפח".

את הנזק היא אומדת ב-380 אלף שקלים. "מענקי הקורונה הכוללים שקיבלנו עומדים על 50 אלף שקלים, זה אפילו לא קצה הציפורן. רק להגיד 'בוקר טוב' למשק כזה, עם שמונה עובדים תאילנדים, עולה 150 אלף שקל בחודש. את כל העובדים שחררנו כי אין לנו איך לשלם להם".

בתחילת הקורונה, לקחו בני המשפחה הלוואה בערבות מדינה. "אמרנו: 'אוקיי, זה יעזור לנו, יש חצי שנה גרייס, ואז נצליח לעמוד על הרגליים'. אבל זה לא קרה, כי הקורונה נמשכה מעל לשנה. היום אנחנו עומדים בהחזרי ההלוואות, אבל זה לא משאיר לנו שום אוויר לנשימה.

פרחי אברהמי. "אני אעשה כל מה שאני יכולה כדי שהעסק הזה ימשיך להתקיים" (צילום: מוניקה פיץ)

מלבד זאת, בנקים בישראל מסתכלים, לדבריה, על חקלאות כעסק בסיכון, "אז כל הלוואה מהבנק היא בריבית של השוק האפור – 8%. בשנה האחרונה החזרתי הלוואות ב-300 אלף שקל, כשיש לי בור של 380 אלף שקל. ההורים שלי, אחי ארז ואני משכנו את כל מה שהיה, את כל החסכונות".

"אני במלחמה וכל האמצעים כשרים"

את הירקות שהם מגדלים שיווקו בעבר לרשתות הגדולות, "אבל בשנים האחרונות", אומרת וסילויצקי, "לא רואים מזה שקל. למשל עכשיו, בשנה של הקורונה, גידלנו פול. המחיר היה כל כך נמוך, שאם הייתי מכניסה עובדים וקוטפת הכל, הייתי נשארת בסוף עם 2,000 שקל. זה לא שווה את זה. לא קטפנו, השארנו את זה בשדה וחרשנו".

כובד המשקל של החוב הנגרר נעשה, לדבריה, בלתי אפשרי. "עשיתי  את כל תהליך הייעול, צמצמתי כל מה שאפשר, הגדלתי את ההכנסות, חנויות הפרחים עבדו יפה בקורונה. במסגרת הייעול הקטנו את החלק של החקלאות ל-20 דונם בלבד, ואנחנו עושים היום חקלאות מאוד נקודתית. אנחנו משווקים במכירה ישירה. לא מתפרעים, רק בשביל להשאיר את ההורים שלנו פעילים. אבל הכל הולך לבור הזה, ואני צריכה את 300 אלף השקלים שחסרים לי במחזור.  אני צריכה את הסכום הזה ואז אוכל לעמוד על הרגליים. כרגע אני במצב שאני לא יכולה להזמין שתילים, לא יכולה לשפץ את החנות, לא יכולה לפתוח עוד סניף, לא יכולה לעשות שום דבר שיעזור לי לצאת מהבור הזה. אני חייבת תזרים מזומנים כדי שנצליח לשקם את העסק ולהתחיל להזיז גלגלים מחדש".

שדה פרחים במשק אברהמי. חיים כהן, מיכל אנסקי, אופירה אסייג ואביר קארה התגייסו לקמפיין (צילום: גל זוטה)

כשרק הכריזה על פתיחת הקמפיין, הרבה אנשים היו, לדבריה, המומים. "הרבה היו בשוק שאנחנו צריכים את העזרה. החקלאות כביכול לא הייתה מהענפים שנפגעו בקורונה, שתי חנויות הפרחים שלא בקניונים, עבדו והצליחו, אבל כל מה שעשינו השנה פשוט נפל לבור הזה. נפלנו רע גם מבחינת מה שקרה במדינה, עם האסון במירון והמלחמה".

אבל למרות התזמון הבעייתי של פתיחת הקמפיין, וסילויצקי הצליחה לגייס תומכים מפורסמים. השף חיים כהן פרסם פוסט בעמוד הפייסבוק שלו, ותרם ארוחות ב"יפו תל אביב" לטובת התשורות לתורמים. גם מיכל אנסקי ואופירה אסייג התגייסו, וכך גם ח"כ אביר קארה (ימינה). וסילויצקי מציעה לתומכים תשורות מגוונות: מזרי פרחים וארגזי ירקות מהעסק המשפחתי ועד מריחת לק ג'ל וסדנת פיתוח אישי ועסקי באינסטגרם.

"היו אנשים שרצו לתרום ולא לקבל תשורות", היא מספרת, "אבל זה משהו שאני לא מוכנה. עכשיו פתחנו את האפשרות לתרום, ועל כל מה שנתרם, אני שולחת פרחים לבתי אבות ולנזקקים".

כפעילה ברשתות החברתיות היא חשה לא בנוח לפרסם את עניינה הפרטי, "אבל בשנת הקורונה הזו הרגשתי שאני שוברת את כל החוקים. אני מרגישה שאני במלחמה וכל האמצעים כשרים. זה מפעל החיים של ההורים שלי. אין להם פנסיות, זה מה שהם יודעים לקום אליו בבוקר כבר 40 שנה. אעשה כל מה שאני יכולה כדי שהעסק הזה ימשיך להתקיים ולקיים אותנו".

"המדינה מערימה קשיים"

חיי החקלאים בישראל קשים גם בלי הקורונה. "תמיד היה מאבק", מספרת וסילויצקי. "חקלאות בישראל לא מסובסדת בשום צורה, המדינה לא עוזרת, ולא רק שהיא לא עוזרת, היא מערימה קשיים. חקלאים משלמים מסים מטורפים, משלמים המון כסף ומסים סביב כל נושא העובדים התאילנדים. ברוב מדינות העולם חקלאים נהנים מהנחות משמעותיות בתשלומי המים, או אפילו לא משלמים כלל על מים, מקבלים סבסוד לרכישת כלים חקלאיים ועוד. פה אין שום עזרה מהמדינה בכלום.

זוהר וסילויצקי. "אנחנו משלמים אלפי שקלים על בדיקות, ואז המדינה מביאה ירקות מטורקיה" (צילום: מוניקה פיץ)

למשרד החלקאות יש, לדבריה, 15 אלף עובדים. "רק ב-2019 הוא קיבל מעל 900 מיליון שקל, מה הם עושים עם הכסף? תמצאו לי חקלאי אחד במדינה שקיבל סיוע ממשרד החקלאות. אין, זה לא קיים. ועוד פותחים את מכסות הייבוא. ישראלים לא מבינים שחקלאי שמגדל בישראל ומשווק לרשתות מחויב לעשות בדיקות קרקע, מחויב לנהלים והליכים של כשרות, נהלים של ריסוס. אנחנו עוברים בדיקות ומשלמים עליהן אלפי שקלים, ואז מה מדינת ישראל עושה? מביאה ירקות מטורקיה ומעזה שמושקים במי ביוב ומרוססים בזרחנים אורגניים, וכיום גם הם לא יותר זולים מתוצרת מקומית".

מלבד זאת, משק אברהמי סבל, כמו משקים חקלאיים אחרים ממה שמכונה "טרור חקלאי".  "רק השבוע נגנב לנו טרקטורון", היא מספרת, "ובשנתיים האחרונות נגנבו לנו שני טרקטורונים, שני רכבים וטרקטור. הכלים האלה לא חדשים ועובדים איתם המון, אז אם יש ביטוח, הביטוח משלם נגיד 70 אלף שקל, שבשווי העבודה שלו הוא גבוה בהרבה מזה. את צריכה רכב חדש, וזה עלות של סביב 180 אלף שקל, ככה שזה לא באמת מכסה, וכלים כמו טרקטורונים וטרקטורים בכלל לא מכוסים.

"כל החלקאים פה סובלים מטרור מתמיד, ואף אחד לא מסתכל עלינו. אנחנו לא מעניינים אף אחד. כל הנוגעים בדבר יודעים. זו פשיעה מאורגנת ברמה של תצפיתנים וארגונים, זה טירוף".

עמוד ההדסטארט להצלת משק אברהמי