אפרת לוי, עובדת סוציאלית

חשבתי רבות מה לכתוב אליך, לאיזה תחומים להתייחס, לאן יותר חשוב להפנות את הזרקור? כעובדת סוציאלית אני מתמודדת יום-יום עם ההיקף העצום של החוסרים והעוולות שהמדינה יצרה. אם לדייק, המטופלים שלי מתמודדים ואני יחד איתם. אלו הנכים שלא מצליחים להתקיים מקצבאות הנכות. הנערים והנערות בסיכון, שנותרים לבדם כשמסגרות טיפול ושיקום נסגרות. הנשים שסובלות מאלימות זוגית וילדיהן שעדים לאלימות, ולעיתים קרובות (מידי) מאבדים את ההורים, כשהאב רוצח את האם.

אז אולי אתחיל בעומס העצום שיש על העובדות הסוציאליות? אתה בטח יודע שלכל עובדת סוציאלית יש כיום עשרות עד מאות מטופלים תחת אחריותה. ואתה יודע שאותם מטופלים אמנם "רשומים" על שמה של העובדת הסוציאלית, אך אינם מצליחים לקבל את המענה המקיף לו הם זקוקים. כי לעומס מתווספים התקציבים המביכים שמנסים לסייע למשפחות ופרטים שחיים במצוקה עמוקה, תנאים פיזיים מזעזעים בחלק מהמחלקות לשירותים חברתיים והעדר תנאי עבודה בסיסיים.

ואולי אדבר על שנת הקורונה? איך העומס הזה נראה אחרי שנה של סגרים, בדידות ופחד? 85% מעובדות והעובדים הסוציאליים דיווחו שחל בשנה הזו גידול רב או רב מאד בפניות ובצרכים של המטופלים שלהם. ואוסיף על זה מידע מניסיוני המקצועי כעובדת סוציאלית – לצערי, זה עוד לא הכל. משברים אישיים ומשפחתיים לא פעם צפים ומתגלים רק אחרי שהאסון החברתי דועך. החודשים והשנים הקרובות תמשכנה להיות קשות. מאד.

אבל מה עם לדבר על ההפרטה? שפוגעת הן בעובדים והן במטופלים, גורמת לתחלופה בלתי נסבלת של צוותים מקצועיים ולא מאפשרת טיפול ושיקום לאלו שזקוקים לכך. הפרטה שמאפשרת לחברות שכל מטרתן לגזור לעצמן רווח לזכות במכרזים. עד מתי המדינה תפקיר אותנו לחברות שרוצות רק להעלות את ערך המניות שלהן?

גם על ניצולי השואה עוד לא דיברנו. טוב, זה הרי לא פופולרי לדבר עליהם. רק ביום השואה אני רואה איך בחדשות מראיינים ניצול שואה מספר בקול רועד שאין לו כסף לחימום בחורף. ואז אני תוהה מתי המדינה תפסיק את הזוועה הנמשכת הזו ותדאג שכל אחד מהם יוכל לסיים את חייו בכבוד. כי באמת שכבר לא נותרו הרבה ניצולים. וגם לא הרבה זמן.

אני יכולה להמשיך עוד הרבה. לדבר על כמעט 30% מהמשפחות שחיות בעוני, על שנה וחצי של המתנה לקבל טיפול נפשי, על מרכזי חירום לילדים שנסגרים ועל הציפייה שמכור לסמים ייסע שעה באוטובוס לעיר אחרת כדי לקבל טיפול.

אבל בעצם הכל מתנקז יחד לסוגיה הרחבה – המדיניות החברתית של מדינת ישראל. זו שבעשורים האחרונים דגלה בצמצום השירותים החברתיים, בצמצום והתנערות מאחריות כלפי אזרחיה. מדיניות שמזרימה תקציבים למי שכבר יש לו והרבה, ולא למי שנזקק לו באמת, כפי שצריך להיות, כשעושים שימוש בכסף של כולנו.

בעיני השאלה הגדולה היא לא מאיפה תתחיל, אלא איך הממשלה, שאתה חלק ממנה, תתווה את המדיניות החברתית מעתה והלאה. האם זה יהיה עוד מאותו דבר: פירורים לפה ולשם, כיבוי שרפות, השתקה ויציאה לפעולה רק כשהאסון כבר מתדפק בדלת?

אני רוצה להאמין שתהיו אמיצים מספיק להכיר בכך שכממשלה יש לכם אחריות, והיא כוללת שינוי עומק באופן ההתבוננות על מצוקות וקשיים. עיצרו, הקשיבו לי ולחברותיי העובדות הסוציאליות, הקשיבו למי שנפגעים מהמדיניות הקיימת, הסיקו מסקנות. דע לך והתכונן, אני מעריכה שהמסקנות תהיינה קשות וכואבות, ותדרושנה טיפול שורש בשירותים החברתיים. נדרשים שינויים רבים ועמוקים. אבל כך תוכלו להראות לנו שאתם באמת ממשלת שינוי, ולא ממשלת פלסטר.