הראל סטרטייבסקי (30) ושלי פרץ (28) מתגוררים בירושלים, מאורסים, עובדים בחינוך
הראל: אנחנו שוכרים דירה קטנה בירושלים. בקיץ הקרוב אנחנו הולכים להתחתן, ובשנתיים הקרובות מתכננים לגור בפנימייה בירושלים, כחלק מהעבודה של שלי.
לשנינו תארים ראשונים בחינוך, ניסיון עשיר בתחום (עבדנו בשנים האחרונות במעונות לנערות בסיכון) וכוונותינו להמשיך להתעסק בחינוך בעתיד הקרוב, הרחוק ובכלל. בשנה הקרובה שנינו הולכים להשתכר יחדיו כ-17 אלף שקלים בחודש, משכורת סבירה לאנשי חינוך בגילנו, אך גם איתה אנחנו מתקשים לדמיין שנצליח לרכוש בית בעבורנו בעשור הקרוב. בינתיים אנחנו מסתדרים בלי עזרה של ההורים.
שלי: בחיים לא הייתה לי שאיפה שיהיה לי בית משלי. להורים שלי לא היה בית משלהם, זה קצת חלום שהוא לא שלי. עכשיו עם החתונה, המחשבה על ילדים והעתיד, פתאום אני אומרת: וואלה, זה מפחיד שלילדים לא יהיה שום בטחון מהבחינה הזו.
הראל: זה שבשנתיים הקרובות המגורים כלולים בתנאי העבודה של שלי, זה ממש פרס, בטח לזוג שרק מתחיל את החיים המשותפים שלו ביחד. זה כ-4,500 שקלים בחודש שנחסכים לנו וזה משמעותי מאוד, בטח בירושלים. אף פעם לא עלה במוחי מה אני צריך בכלל כדי לקנות בית. תמיד אתה רואה את הסכומים האלו בחדשות ובפרסומות; מחירים של מיליונים, כשאתה עסוק בלגרד את ה3,500 שקלים לשכר הדירה החודשי שלך. אין לי בכלל יכולת לחשוב דרך הפריזמה הזו.
שלי: אני לא חושבת שיש שום סיכוי שנרכוש דירה בעשור הקרוב. אחותי עדיין לא התחתנה, והיא כבר חושבת איך לקנות דירה עם בן הזוג שלה. זה המון לחץ, כי צריך המון תכנון ומחשבה. אין מה לעשות, סיפור הנכס לפעמים קודם לכל דבר אחר.
משכנתא היא מילה מאוד מלחיצה. קשה לנו לבנות בית במחשבה שאנחנו לא יודעים איך למקם את חיינו על הציר הגיאוגרפי-מקצועי. ירושלים היא מהערים היקרות בארץ, ויש סיכוי סביר שבעתיד נעזוב אותה. בטח כששנינו מתעסקים במקצועות החינוך, שיש להם ביקוש בהרבה מקומות. המשכורת שלנו היא לא בשמיים, ולחלום על לרכוש דירה בירושלים מרגיש כמו חלום מאוד רחוק.
הראל: מתקבעת אצלנו התחושה שזה הכרח המציאות, שאלו המחירים שאנחנו צריכים לשלם עבור החלום לקורת גג, אבל זו לא האמת. אפשר שהמציאות תיראה אחרת בתחום הזה. אם זוג צעיר היום חושב על דירה, זה קשור בטבור לשאלה אם ההורים שלו יכולים לעזור ולתמוך. זה הזוי. אם לנו יש עבודה מסודרת וזה עדיין מרגיש לנו כמו חלום דמיוני, אין מה לדבר על אנשים במצבים קשים יותר. לפני 30 שנה אנשים במדינה הזו יכלו לרכוש דירות, היום זה הפך למשאלת לב.
תכניות השכרה לטווח ארוך היו יכולות מאוד לעזור כדי לדייק את הצורך לצעירים בתקופת החיים שלנו. בין אם זה הגיל, או הצורך המוגבר בניידות. תכנית כזו יכולה לאפשר בטחון יחסי לצעירים, שעוד לא סגורים על היכן הם רוצים להתמקם, או נעים בין עבודה ללימודים. לדעת שאנחנו יכולים להמשיך לגור בעיר עוד שנתיים שלוש, בלי שפתאום יום אחד יגיע בעל הבית ויגיד שמהחודש הבא שכר הדירה קפץ ב-500 שקלים.
המדינה צריכה לתת את דעתה על המצב בשוק הדיור, שבו מול מאות אלפים שאין להם בכלל נכס, יש במדינה אנשים שמחזיקים 10 ו-20 נכסים, חלקם לצרכי הכנסות מתיירות, עם תשלום מס מזערי. בירושלים יש שכונות רפאים של אנשים שגרים בחו"ל, ומגיעים לכאן לשבועיים בשנה. זה דבר שצריך לטפל בו.
שלי: כשההורים שלי היו זוג צעיר לפני 40 שנה והם נקלעו לקושי בעניין המגורים, הם קיבלו סיוע מעמיגור. היה בטחון מסוים – יש לך בית, לא צריך כל שני וחמישי לחשוב מה יקרה הלאה. אתה משלם שכירות מוזלת ויכול לתכנן את חייך. אמא שלי חיה בדירה הזו עד היום. לי, ולדור שלנו, אין את זה.
