זהר דבש, מורה ומחנכת לגילים צעירים בבית ספר יסודי בראשון לציון, יזמית חברתית בתחום החינוך. מייסדת התנועה לקידום חינוך ציבורי איכותי דרך חיזוק המורה והגננת

המינוי שלך מרגש אותי מאוד. ראשית, משום שהצהרת בעבר שאת לא רק מוכנה לקבל אותו על עצמך, אלא מעוניינת בו מבחינה מקצועית. שנית, מכיוון שאת מגיעה מתחום החינוך ומבינה את הדקויות שלו. ולבסוף, מכיוון שזה משמח אותי לראות אישה מגיעה לעמדת מפתח.

אני, החוליה האחרונה במוסד הענקי הזה שנקרא מערכת החינוך, המורה שבכיתה. אני רוצה לדבר על לבך עם היכנסך לתפקידך החדש.

אני רוצה לבקש שתזכרי שכל המערכת האדירה הזאת שנקראת משרד החינוך, על שלל אגפיה ואנשיה, קיימת כדי לחנך ילדים שנמצאים בכיתות ובגנים ועליהם אמונות מורות וגננות.

נתק בלתי נתפס בין השטח למטה קבלת ההחלטות

אני חושבת שבמערכת החינוך שלנו לא חסרים תקציבים, אבל נדרש בדק בית רציני לגבי חלוקת העוגה. השאלה שצריכה להישאל היא – האם המשאב הזה מצליח לקדם את העשיה החינוכית בכיתה ובגן. אם התשובה היא לא –  אז אין לו זכות קיום במערכת החינוך שלנו. כיצד נדע אם משהו משנה ומשפיע על העשייה החינוכית בכיתה? כיצד נוכל לדעת מה נדרש כדי להטיב עם הילדים והמורות האמונות עליהם? נשאל. פשוט נשאל.

אחד מהסממנים המכאיבים של מערכת חינוך שלנו, הוא נתק בלתי נתפס בין השטח, לבין מטה קבלת ההחלטות.

אני מצפה שכאשר אתם שם במשרד, במזגן, בשולחן הנחמד שהוא רק שלכם, שאינו מופרע על ידי הכאוס של 31 ילדים, מקבלים החלטות שמשפיעים על היום יום החינוכי של כל ילדי ישראל, תזכרו – המציאות שלנו לא נראית כמו המציאות שלכם. מה שאתם מדמיינים שאפשרי, אולי לא אפשרי. ומה שאתם לא מדמיינים כפתרון, אולי ברור למי שנמצא עם הילדים שעה שעה יום יום.

הדרך היחידה להתגבר על הנתק המביך הזה, שגורר כל כך הרבה החלטות שאינן ניתנות לישום, או שמפריעות הלכה למעשה לעשייה החינוכית בכיתות ובבתי הספר, היא למסד אפיק קבוע שדרכו מורות וגננות יכולות להביע את נקודת מבטן המקצועית, את הצרכים המקצועיים שלהן, ומה לדעתן יאפשר להן לעשות את תפקידן על הצד הטוב ביותר.

כמה פעמים תהיתי, איך אני מדברת עם מי שאחראי לכך שמורה שמחליפה מורה שיוצאת לחופשת לידה לא זכאית ליום אחד של חפיפה בתשלום. זה הרי אבסורד. איך זה יכול להיות שמורה נכנסת לכיתה עם מעל 30 נשמות, ולא זוכה לחפיפה מקצועית של יום אחד?

או מי מקבל/ת ההחלטות שיכול לשנות את העובדה שאין שום הגדרה במערכת שתאפשר למורה לצאת לכנס בנושא חינוך על חשבון יום עבודה. גם לא פעם אחת בשנה, גם לא על מנת להעביר לשאר הצוות את מה שלמדה. למה כנסים מעוררי השראה ופותחי אופקים בנושא חינוך סגורים הלכה למעשה בפני מי שעושות את החינוך באופן הממשי ביותר?

אני מבקשת שתאמיני בי, שתאמיני בנו, ושתתני לנו את המשאבים הדרושים לעשות את העבודה שלנו.

בלי משאבים, הסיסמאות היפות נשארות ריקות מתוכן

מערכת החינוך, כפי שהיא מתקיימת בתוך בתי הספר, היא מערכת שנמתחה עד קצה גבול היכולת שלה: יותר מדי ילדים בכיתה, פחות מדי אנשי צוות על מספר נתון של ילדים, ואף לא איש או אשת צוות נוסף לרפואה כאשר הצורך עולה. ותאמיני לי, הוא עולה כל הזמן.

התוצאה של זה היא שסיסמאות יפות, כמו דיפרנציאציה והכלה, נשארות ריקות מתוכן. כי כדי לקדם אותן באמת, צריך יחס הרבה יותר קטן בין מספר תלמידים לבין לכל אשת חינוך בכיתה, צריך הרבה יותר שעות הכנה בתשלום, וצריך אנשים נוספים בתוך בתי הספר כדי לתמוך בעשיה החינוכית בכיתות.

אם משרד החינוך דורש דיפרנציאציה, אז צריך להבין שדיפרנציאציה דורשת לפחות שתי נשות צוות בכיתה. מורה אחת, לא משנה עד כמה היא מוכשרת ומיומנת, לא יכולה לנהל מרחב של למידה עצמאית באופן שלם שמחזיק את כל הילדים, וגם ללמד קבוצות למידה תוך כדי. מודלים של למידה דיפרנציאלית ברחבי העולם נשענים על כך שיש מורה מובילה שעובדת עם קבוצות, ומורה נוספת שתומכת במרחב הלמידה העצמאי.

ללא המשאבים האלו, מה שקורה זה כיבוי שרפות במקרה הטוב, הוראה פרונטלית ממש כמו פעם במקרה הנפוץ, וכאוס במקרה הרע.

לא זקוקה לפיקוח, אלא לאמון

אני רוצה לדבר איתך על הפיקוח. על מי הן מפקחות? עלי? על איכות העבודה שלי, שאני משקיעה שעות על גבי שעות מזמני פרטי כדי לקדם? כיצד הפיקוח שלהן תורם לאיכות העבודה שלי? כיצד הוא תורם לתהליך החינוכי של הילדים?

לתחושתי, הוא לא. פיקוח. המילה לבדה מכווצת ומעלה בדמיוני תקתוקי נעלי עקב, ומבטים סורקים מלמעלה על כיתות שכבר מזמן הן שכחו איך הן מרגישות מבפנים, ביום יום השוחק.

הגדרת התפקיד של הפיקוח הוא אחד מהגורמים לנתק. כי כשמפקחים עלייך, את תלבשי חולצה יפה, ותכניסי את הבטן, ולא תנשמי עד שהן ילכו. איפה זה ואיפה האמון הנדרש כדי לשתף באמת בקשיים ובצרכים?

אני לא זקוקה לפיקוח, אני זקוקה לאמון. למישהי שלצד התיווך של הדרישות מלמעלה, התפקיד שלה יהיה לתווך את הצרכים והקשיים שלי אל אותו 'למעלה', ולעזור למצוא להם מזור אמיתי.

הטבלאות לא מקדמות למידה

עייפתי מטבלאות על גבי טבלאות שגוזלות את זמני היקר. עייפתי מלמלא מסמכים כמעט זהים, כי מישהו למעלה החליט שבעצם הם רוצים את זה ככה ולא ככה. הטבלאות האלו לא מקדמות את המקצועיות שלי, לא מקדמות את הלמידה של ילדים. אני יכולה להבין שיש צורך של המערכת להבין איפה כל ילד וילדה נמצאים, אבל יש להשתמש בכלי הזה במשורה, ולהתחשב בעומס שצוותי ההוראה מתמודדים איתו גם בלי הטבלאות הבלתי נגמרות האלו.

אם הגוף הגדול יקשיב לתא הקטן, הוא יפרח וישגשג

יש משהו במערכת החינוך שלנו שמרגיש כמו קשר ענק, שבו אם תנסי לפרום חוט אחד, מיד יתהדק עלייך חוט אחר. יש כל כך הרבה מה לתקן, ואני מאמינה שמישהי כמוך שרוצה בתפקיד, שמוכשרת לתפקיד, יכולה לשנות.

מורות במערכת הזו מרגישות לפעמים כמו ברגים קטנים במכונה, כמו פועלות בפס יצור. מנחיתים עלינו אוגדנים של נהלים ומצפים לראות תוצאות. אנחנו שקופות, ולמעשה בנות החלפה, ואכן, הסטטיסטיקה מראה שאנחנו נשחקות ועוזבות.

התהליך החינוכי אינו שקול לתהליך היצור, ואני איני תופסת את עצמי כפועלת בפס יצור. המלאכה שלי עוסקת בפיתוח נשמות.

במקום המטפורה של המכונה הענקית, הייתי רוצה להציע מטאפורה אחרת. אני תופסת את הכיתה כתא אחד בגוף ענקי. כיתות כיתות, תאים תאים. אם הגוף הגדול ישכיל להקשיב לתא הקטן, ולתת לו את המשאבים שהוא צריך כדי לפעול כשורה, התא יפרח וישגשג, כמוהו שאר התאים, ואיתם ישגשג הגוף הגדול כולו.