דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שבת כ"ב באב תשפ"א 31.07.21
29°תל אביב
  • 25°ירושלים
  • 29°תל אביב
  • 27°חיפה
  • 28°אשדוד
  • 29°באר שבע
  • 34°אילת
  • 30°טבריה
  • 26°צפת
  • 28°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
מגזין דבר

הנערה שפרקה מנשקו חייל בריטי: 75 שנה לשבת השחורה

אופירה כנעני באימון טיפוס על קיר. "אני לא יודעת אם היה לי אומץ לעשות את זה שוב" (צילום: אלבום פרטי)

"אחת הבנות הוציאה את הרובה מידי החייל", נכתב בעדות שפורסמה בעיתון ישן. מסע למציאת הנערה המסתורית מגלה מה בדיוק קרה שם | "כשמכוונים עליך רובה אז את מנסה להתגונן"

שי ניר

בליל שבת ה-29 ביוני 1946 שמעו שומרי חצר המשק והמטעים בקיבוץ תל יוסף תנועה ערה של מכוניות וטנקים כבדים על הכביש בעמק חרוד. כלי הרכב היו חלק ממבצע ענק של הצבא הבריטי, אליו גויסו כ-20 אלף שוטרים וחיילים שפשטו על כ-30 מוקדים בישוב העברי בארץ ישראל. המטרה היתה לעצור את בכירי ההגנה והפלמ"ח ואת מנהיגי היישוב, להחרים נשק של ההגנה, ובכך לחסל את הארגון שהוקם בתמיכת הבריטים שנים ספורות קודם לכן.

מאז האירועים, שקיבלו את השם "השבת השחורה", חלפו 75 שנים. אבל האירוע חי בזיכרונם של אנשי קיבוץ תל יוסף. אחד מראשוני בני המשק, חיים חרודי, נהרג בידי חיילים בריטים סמוך לרפת הקיבוץ. טוביה ארטל ויעקב גלזר, שני חברי קיבוץ תל עמל (ניר דוד), נהרגו מאש מקלעים בריטים ליד עין חרוד, כשהיו בדרכם לסייע לאנשי תל יוסף.

אנדרטה לזכרו של חיים חרודי במקום בו נפל בקיבוץ תל יוסף. "הבריטים ביקשו לרוצץ את הפלמ"ח" (צילום: שי ניר)

הקיבוץ מציין את זכרם מדי שנה בטקסי יום הזיכרון, בסיפור קורות המשק באותן שעות דרמטיות. מעצרם של כל הגברים בקיבוץ למשך חודשים ארוכים במחנה המעצר רפיח הותיר את המשק בניהול הנשים, שהותירו חותם על אופיו של הקיבוץ. אבל סיפור צנוע אחד, על נערה בת 17 ומאבקה בחייל בריטי חמוש, לא מצא את דרכו לטקסים וכמעט ונשכח.

שבת של נקמה

שורה של התנגשויות בין הצבא הבריטי לתנועת המרי העברי קדמו לשבת השחורה. בחודשים שלפני המבצע הותקפו תחנות רדאר ומשטרה בריטיות חיילים בריטים נחטפו על ידי אנשי ההגנה. פעולות אלו היוו את המניע לפעולה. אחרי "ליל הגשרים" של הפלמ"ח, בו הותקפו 11 גשרים בגבולות הארץ בלילה אחד, פיקוד הצבא הבריטי החליט להעניש את הישוב.

לדברי ההיסטוריון ד"ר מרדכי נאור, הבריטים ביקשו  "לרוצץ את הפלמ"ח". נאור, שפרסם ספר מחקר על "השבת השחורה", אומר שמהות המבצע מבחינת הבריטים הייתה נקמה, והוא נולד על רקע תסכול הולך וגובר מכך "שכל מיני 'טרוריסטים' יהודים מנסים לפגוע בהם בכל דרך אפשרית".

מרדכי נאור. "מהות המבצע מבחינת הבריטים היתה נקמה" (אלבום פרטי)

בארכיון תל יוסף, הממוקם ב"בית טרומפלדור" בקיבוץ, ניתן למצוא עדויות רבות של חברי המשק מהשבת השחורה, לצד גיליונות עיתון הקיבוץ "מחיינו" שהוקדשו לפרשה וקטעי קריאה מטקסי הזיכרון לאורך השנים. באחד מגיליונות העיתון פורסמה עדותה של רחל רוכל ז"ל, חברת הקיבוץ וחברה בוועדת הביטחון של הקיבוץ בזמן השבת השחורה. שורה אחת בעדות צדה את עיני: "בין היתר הכו החיילים חברות וילדים. אחת הבנות, כבת 15, הוציאה את הרובה מידי המכה והחזירה לו מכות בקת הרובה". וזהו.

אני חייב למצוא אותה

אין אזכור נוסף למקרה או למה שאירע לאחר מכן. מי הנערה ומניין היה לה האומץ לעשות את זה? המשכתי לעבור על קטעי הארכיון ושוב עדות של רחל רוכל, שנגבתה ממנה ב-1986, 40 שנים אחרי השבת השחורה. שוב שורה אחת בלבד על הנערה האמיצה, אבל עם פרט מידע נוסף, משמעותי ביותר: "נערה אחת, חושבני שזו הייתה אופירה, הצליחה להוציא רובה מידי חייל והרביצה לו בקת הרובה". אופירה. אני חייב למצוא אותה.

גיליון יוני 71 של העיתון מחיינו שהוקדש ל-25 שנה לשבת השחורה (מקור: ארכיון תל יוסף)

פניתי לאורית צור, מנהלת הארכיון בתל יוסף, וביקשתי לדעת מי היא אותה אופירה. זמן קצר לאחר מכן חזרה אלי אורית. "אופירה שאתה מחפש היא אופירה כנעני". גם את מספר הטלפון של נורית שלו מכרמיאל, ביתה של אופירה, היא ידעה לתת לי. "תגיד לה שקיבלת את המספר מעדן, הנכד של גדעון" כתבה לי אורית בהודעה. "ממה שהבנתי היא עדיין בחיים. אתה יכול להגיד שהגעת בעזרת תל יוסף". גדעון, מסתבר, הוא גדעון כנעני, אחיה של אופירה, שנפטר לפני שמונה או תשע שנים.

"יכול להיות שהסיפור הזה סופר במפגשים משפחתיים"

סיפרתי לשלו בטלפון את הסיפור על אימה, ואמרתי שאשמח לשוחח איתה. היא אישרה לי שאימה בחיים, וסיפרה ששם משפחתה לאחר נישואים הוא בן דוד. מלבד ההפתעה על עצם השיחה, היא הופתעה מהסיפור. "אם אני נוברת טוב טוב בזיכרון", היא אמרה, "יכול להיות שהסיפור הזה סופר במפגשים משפחתיים. אבל לא ממש".

אמא לא סיפרה לכם?
"היא לא ממש סיפרה את הסיפור הזה. הוא די חדש בשבילי. לא כל כך סיפרו דברים אצלנו במשפחה. אבא לא סיפר על המחנות ריכוז שהוא היה בהם, רק אחרי שנים גילינו שהוא היה גם בברגן בלזן וגם בזקסהאוזן. אמא אומרת שאבא סיפר לה הכל, אבל היא לא סיפרה לנו. היא גם לא ממש סיפרה על העבר שלה בקיבוץ. לצערי, בניגוד לאחותי אני פחות נוברת. מה שמספרים אני שומרת ואוצרת אבל מעבר לזה אני לא ממש שואלת".

הסיפור מפתיע אותך?
"הופתעתי ולא הופתעתי כי היא טיפוס לוחמני עד היום. אני די נדהמת שהיא פתאום פעלה בלי מחשבה על איזו תוצאה הייתה יכולה להיות לזה שהיא נלחמה איתו. אני לא יודעת כמה נלחמה, ואילו מכות היו. כנראה גם הוא הופתע".

נורית שלו (משמאל) עם אחותה הדס בן דוד-רודי. "אני די נדהמת שהיא פתאום פעלה בלי מחשבה על איזו תוצאה הייתה יכולה להיות לזה" (צילום: אלבום פרטי)

אחרי השיחה, יצרה שלו קשר ביני לבין אימה. התקשרתי לדבר על אירוע שהתרחש לפני 75, שכל מה שידוע לגביו הוא שורה קצרה בעיתון הקיבוץ. אבל מה שהפתיע את בן דוד-כנעני היתה העובדה שהצגתי את עצמי כ"כתב באתר החדשות 'דבר'". אחרי שווידאה שאכן מדובר בהמשך "של העיתון ההוא" היא סיפרה שבעלה, זאב בן דוד, היה מנהל סניף עיתון "דבר" בטבריה והיה אחראי על הפצתו באזור. קבענו שנפגש בביתה בכרמיאל.

הנשים לא ויתרו על השמות

אופירה בן דוד היא ביתם של אליעזר כנעני ולאה יעקובסון. "הנשים אצלנו לא ויתרו על השמות המקוריים ואתה יכול לראות שגם על הדלת בבית שלי הכנעני נשאר", אמרה בן דוד-כנעני. הם עלו לארץ ישראל מליטא והצטרפו ל"גדוד העבודה ע"ש יוסף טרומפלדור". בשנת 1929 נולדה אופירה.

"אמא שלי הייתה תופרת ואבא עבד וניהל את הארכיון בבית טרומפלדור. במקור אבא היה רב, אבל כשהגיע לקיבוץ זרק את הרבנות ונהיה אפיקורס", מספרת מי שהיתה הבת הקטנה במשפחה. אחיה הבכור גדעון היה הבן הראשון של תל יוסף. הוא נולד ב-1923 ונפטר ב-2012. אחיה יוחנן נולד ב-1925 ונהרג ב-1948 בקרב פלוג'ה במהלך מלחמת העצמאות.

אופירה בן דוד-כנעני. "את השבת השחורה אף אחד לא יכול לשכוח" (צילום: אלבום פרטי)

"חייתי 26 שנים בקיבוץ עד שעזבתי עם בעלי, שלא קלט את החיים בקיבוץ. הוא היה עירוני מהונגריה וניצול שואה". שלו ואחותה הדס עוד נולדו בתל יוסף, אך מאז שעזבו את הקיבוץ החלו חיי נדודים של המשפחה. אופירה תמיד הסתדרה מאחר והייתה מחנכת כיתות נמוכות ביסודי ועם תקן של סגנית מנהלת, ולכך תמיד היה ביקוש. הם נדדו בין בית עובד לטבריה, היו מראשוני העיר כרמיאל שם חינכה אופירה בבית ספר יסודי פלמ"ח, ולאחר מכן גרו עשרות שנים בחיפה.

"הייתי בת 17, אבל את השבת השחורה אף אחד לא יכול לשכוח" אמרה אופירה כשחזרנו לסיבת הפגישה. "עבדתי ברפת. ידענו שהבריטים בשלב מסוים יקיפו את תל יוסף, זה היה 3 לפנות בוקר". בעדויות החברים מהאירועים מוזכרת העובדה שוועדת הביטחון הנחתה את חברי הפלמ"ח למצוא מסתור מחוץ למשק, בעוד השאר יתנהלו כרגיל. התשובה למצור הבריטי תהיה השגרה. "העובדים ברפת נגשו לעבוד ואת חברי הפלמ"ח הם לא מצאו" מספרת בן דוד-כנעני.

"הוא רצה לשפוך את הדלי, אבל חליבה זה לא משחק"

סביב השעה 5:50, אחרי שהכוח הבריטי נערך בעמדות מסביב למשק, החלה ההתקפה. משוריין בריטי שבר את שערי הברזל בעוד רכבים אחרים שיטחו את הגדר ההיקפית. דרך הפרצות הסתערו הכוחות הרגליים, אבל אופירה בשלה, יושבת על שרפרף וחולבת. "נשארתי לבד ברפת, ופתאום נכנס החייל הבריטי עם רובה וביונט (כידון המותקן על קנה הרובה, ש.נ.) תוך כדי שחלבתי.

"סיימתי את החליבה והחזקתי את הדלי של החלב במטרה לשפוך אותו לכד החלב שאחר כך היו מעבירים לתנובה. החייל ניגש אלי וכיוון אלי את הביונט, ואני דחפתי אותו ממני כדי לעבור אותו. הוא תפס את הדלי ורצה לשפוך את החלב אבל לא נתתי לו, כי חליבה זה לא משחק.

מלחים מהצי הבריטי מתרגלים שימוש ברובי "לי אנפילד" עליהם מותקן כידון "ביונט", 1940. "תפסתי את הנשק ולחצתי על כפתור ששחרר את הביונט" (צילום: ויקיפדיה)

"אני לא מבינה ברובים אבל מה שקרה זה שבמקרה תפסתי את הנשק ולחצתי על כפתור ששחרר את הביונט, שכבר לא היה מיושר עם הרובה. מהנפילה הקטנה שלו הוא חתך אותי בחזה. לא חתך גדול מידי. למזלי מיד נכנס חייל בריטי עם דרגה גבוהה ממנו וסילק אותו.

רחל רוכל סיפרה שאת חטפת לו את הנשק והרבצת לו עם הקת.
"הרבצתי לו? אני לא זוכרת. לא הייתי מעיזה. אבל הסיפור הוא נכון".

היום כשאת חושבת על הסיפור הזה והסכנה שהיית בה, מה את חושבת על איך שהתנהגת?
"אני לא יודעת אם היה לי אומץ לעשות את זה שוב. זה היה איניסטינקט. כשמכוונים עליך רובה אז את מנסה להתגונן. כנראה גם חינוך שלא זורקים אוכל. קשה היום להיכנס לראש של הנערה בת 17 שהייתי. אי אפשר לדעת מה היה שם באותו הרגע. כנראה כשאדם עומד בפני סכנה בכל זאת האינסטינקט עובד. נערה בת 17 ונערה בת 90 זה מרחק עצום של מחשבות. היום כשאני חושבת על זה, זה נראה כמו מקריות. זה לא משהו שתכננתי".

אם היית נפגשת עם החייל ההוא היום מה תחשבי עליו?
"הם לא בחיים יותר. החיילים האלה היו בני 18. אני הייתי בת 17. אולי אחדים מהם היו מבוגרים יותר. אני לא שונאת את החיילים. זה טיפשי לשנוא. דבר שעשו לך בגיל 17 תשנא כל החיים? אחרי הכל אני חיה. אני לא אוהבת לחיות בשנאה".

מי יורה בגב?

לחיים חרודי ז"ל, לא קרה נס באותו יום. הוא נורה ונהרג. הצעיר בן ה-23 היה מופת למה שבני הדור הראשון בקיבוץ חלמו עליו. באתר 'יזכור' נכתב עליו שהיה בין הילדים הראשונים בקיבוץ, שובב ומלא חיים. חיי הטבע והעבודה במשק חישלו את אופיו והוא היה לנער בעל כושר פיסי רב, אומץ-לב וקשיות-עורף. לימים נבחר להנהלת המשק והיה משתתף ערני בדיונים ובהכרעות היה כבד-ראש ושקול בדעתו ועם זאת שנון בעל חוש הומור, גם נתברך בתחושה עמוקה של צדק ובכישרון ארגוני. כל אלה עמדו לו במאמציו ללכד את החברים סביבו.

אנדרטה לזכרו של חיים חרודי במקום בו נפל. "זה היה אירוע קשה מאוד. הרגו אותו סתם" (צילום: שי ניר)

אופירה זוכרת היטב את חרודי, וכששמו עולה הטון המפויס שלה בנוגע לעבר משתנה. "זה היה אירוע קשה מאוד. במשק היינו כולם ביחד כמו משפחה אחת גדולה. ברגע שהם נכנסו לקיבוץ הם ירו בגב שלו. מי יורה בגב? הרגו אותו במקום סתם". באלבום התמונות מנעוריה בקיבוץ מראה בן דוד-כנעני תמונה של תזמורת תל יוסף המפורסמת. היא מצולמת בה אוחזת בחליל פיקולו עליו ניגנה. גם חרודי מופיע בתמונה. "בתל יוסף הייתה תזמורת קבועה והיה חובה לנגן בה, לכן התל יוספים, בדור שלי, כולם חונכו למוזיקה. אחי גדעון ניגן בטובה, הוא היה מבוגר מחרודי בשנה.

תזמורת תל יוסף. חיים חרודי יושב שני מימין, אופירה כנעני יושבת בשורה הראשונה משמאל. בשורה העליונה באמצע, מעט מוסתר, גדעון כנעני אחיה של אופירה. "התל יוספים, בדור שלי, כולם חונכו למוזיקה" (צילום באדיבות ארכיון תל יוסף)

יונה ארטל (79) היה בן קצת יותר מ-3 כשאביו טוביה נהרג. במהלך מלחמת העולם השנייה טוביה שירת בצבא הבריטי בבריגדה היהודית ולחם במצרים ואיטליה. תוך כדי המלחמה התחתן טוביה עם פרידה, אהובתו אותה הכיר עוד בפולין ויחדיו עשו עליה. לשניים נולד בן ובזמן שירותו בבריגדה פרידה ויונה חיו בחיפה. כשטוביה השתחרר בשנת 1945 הוא חזר לארץ ולקח איתו את פרידה ויונה לקיבוץ ניר דוד, שם עבד כלולן.

לארטל אין זכרונות רבים מאביו אך הוא זוכר את הפעם האחת בה אביו יצא לחופשה ולקח אותו לסיבוב על סוסה. את כל חייו חי עם השכול, לצד הלולים בהם עבד אביו ובאנדרטת הזיכרון שקבעו בבריכה שנחפרה בנחל האסי זמן קצר לפני אירוע הדמים. בקיבוץ החליטו להקדיש את הבריכה לזכרם. "מה שאוכל אותי כל השנים" אומר יונה , זה שאבי לחם עם הבריטים נגד הגרמנים בשנות המלחמה וכאן בארץ, הבריטים הם אלה שהרגו אותו ללא הצדקה".

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר
עוד על מגזין דבר:
חמישים גוונים של הסדרה
חרדות לביתן
אתיופיה, יומן מלחמה: הזוועות, עתיד הפדרציה ושתיקת התקשורת
תגובות