ספריית "בית אריאלה" מזכירה מצודה, ולא במקרה. אבל הסיבה לכך לא נעוצה בקרבה לקריה על מתקניה הביטחוניים הרבים, וגם לא בעובדה שבאחד מאולמות הבניין התמקמה יחידה של משרד הביטחון.

הסיבה פשוטה, ומשקפת את רוח הזמן העיצובית, המדינית והחברתית בתקופה שבה תוכנן ונבנה הבניין. החברה המגויסת, הצנועה והערכית שהיתה ישראל בשנה בה נחנך הבניין, 1977, הפכה מאז לחברה מפולגת, ראוותנית ותאוות כוח. כעת, עם סיום השיפוצים שנערכו בבניין ולקראת סיור שיתקיים בשבת הקרובה במסגרת אירועי "בתים מבפנים"', ראוי לשוב ולהתבונן בסיפורו של "בית אריאלה".

בית אריאלה לפני השיפוץ, קירות הבטון אטמו את הספרייה מהרחוב. מזכירה מצודה ולא במקרה (צילום: מאיר שפירא)

בית אריאלה לאחר השיפוץ. חומות הבטון נוסרו. החלונות מאפשרים כניסה של אור וממשק עם הרחוב (צילום: אמנון חורש)

"בית אריאלה" מהווה את המוקד האזרחי והתרבותי הציבורי ביותר בתל אביב. המבנה הגדול שפתוח לכולם וללא עלות שימוש שבעה ימים בשבוע, על הספריות, חדרי העיון, הארכיונים, סביבות העבודה והאירועים הרבים שמתקיימים בו, הוא מקום בו כל אזרח יכול למצוא את מקומו. ראשיתו בימים שקדמו להקמתה של תל אביב, עם הקמת הספריות העבריות הראשונות שייסדו חלוצי היישוב ביפו.

מגדל שלום והנזק ליסודות

מקורו של אוסף הספרים השמור בבית אריאלה בספרייה הציבורית הראשונה שהוקמה בארץ-ישראל, ונוסדה בידי שמעון רוקח וחברי אגודת עזרת-ישראל ב-1886. ספרייה זו נסגרה ונפתחה מחדש בתחילת 1881 ב"בית נבולסי" שברחוב בוסטרוס (כיום רחוב רזיאל, סמוך לכיכר השעון ביפו) כ"ספריית שער ציון". שמה ניתן לה בעקבות הארגון שהיה אחראי להפעלתה, "לשכת שער ציון" של ארגון "בני-ברית". מכאן השם המלא "ספריית שער ציון – בית אריאלה", שמשמר את השם המקורי גם היום, 140 שנה בדיוק לאחר פתיחתה.

הספרייה התפתחה והתרחבה, ועם השנים העתיקה את משכנה בהתאם להתפתחותן של נווה צדק (בה שכנה בבית הספר לבנות, כיום מרכז סוזן דלל) ותל אביב (רחוב הרצל 21, לאחר מכן באחד העם 20 ובהמשך במונטיפיורי 8) שהחלו לצמוח בשנים הבאות.

אולם הקריאה לפני השיפוץ, תקרת החלל הורכבה מאסבסט ומנורות ניאון. (צילום: מאיר שפירא)

אולם הקריאה אחרי השיפוץ. מהלך בולט במיוחד היה צמצום היקף מדפי הספרים שאת מקומם תפסו שולחנות עיון ועבודה (צילום: עומר מסינגר)

בשנת הבר-מצווה של תל אביב, קיבל וועד היישוב את האחריות על הספרייה, שהפכה לספרייה המרכזית של תל אביב. הוועד שהתפתח בהמשך לעירייה, טיפח את הספרייה שזכתה עד מהרה למעמד של מוקד תרבותי בעיר העברית הראשונה. עם זאת, מבנה ציבור שתוכנן במיוחד לייעוד הספרייה עוד לא נבנה לטובת הספרייה והיא נותרה לפעול במשך עשרות רבות של שנים במבנים שלא תאמו לייעודה.

הישועה הגיעה ברגע לא צפוי. הריסת גימנסיה הרצליה וחפירת בור עמוק במגרש לצורך הקמת מרתפי "מגדל שלום" בסוף שנות ה-50, גרמו שלא במתכוון לפגיעה אנושה ביסודות הבניין ששימש את הספרייה ברחוב מונטיפיורי. הספרייה נסגרה ופונתה מתכולתה, והעירייה פנתה לבחון את הקמתו של בניין ספרייה חדש. לצורך כך נבחר מגרש בשטח חמישה דונמים בשדרות שאול המלך 25, באזור שיועד לשמש מבני ציבור, בעיקר ממשל, משפט ותרבות.

מגדל שלום מאיר בתל אביב. חפירת בור עמוק לצורך הקמת מרתפי "מגדל שלום"גרמה לפגיעה ביסודות הבניין ששימש את הספרייה ברחוב מונטיפיורי (צילום: לירון אלמוג, פלאש 90)

בשל הנזק שנגרם מהקמת "מגדל שלום" הובא אדריכל המגדל, יצחק פרלשטיין, כדי לתכנן את המבנה הארעי שיועד לשרת את תושבי תל אביב עד שהעירייה תצליח לגייס המימון הנדרש להקמת הבניין החדש והגדול. בניין הספרייה הזמני הוקם בשוליו של המגרש בשדרות שאול המלך, והוא הורכב מאגפים חד-קומתיים שסגרו על חצר פנימית. בשלב זה, נוספה לספרייה תוספת חדשה – "ספריית אחד העם", אותה ייסד הוגה הדעות, שאת ספרייתו וביתו שהיה צמוד לגימנסיה הרצליה הוא תרם לעיר ועם הריסתו לטובת הקמת "מגדל שלום", עברו הספרים לחזקת הספרייה העירונית.

תכנית חדשנית שלא היתה כמוה בארץ

הקמת בניין הספרייה החדש התעכבה, ובינתיים הוקמו במגרשים הסמוכים בניין בית המשפט ובניין מוזיאון תל אביב. לקראת הקמתם נערכו תחרויות אדריכלים פומביות, לכן, כשניגשה העירייה להקים את הספרייה המרכזית, נערכה ב-1968 גם לה תחרות אדריכלים. בכירי האדריכלים ניגשו לתחרות, וההצעות שהוגשו היו חדשניות ומגוונות.

הפרוגרמה שהוכנה מבעוד מועד לספרייה היתה מורכבת וחדשנית לזמנה, לא היה כמוה בארץ עד אותה עת. היא כללה מנעד רחב של אולמות שיועדו לשימושים שונים. את התפיסה של מבנה ספרייה חד-גוני, החליפה גישה של מרכז תרבות המשלב תחת קורת גג אחת מגוון של שימושים המיועדים לשרת את כלל התושבים, מילדים ועד קשישים. לבד מאולמות ספרים ועיון, התבקש חיבור ישיר לחניון תת-קרקעי, חצרות פנימיות ואולמות התכנסות.

אולם הכניסה לספרייה, לאחר השיפוץ. מגוון של שימושים המיועדים לשרת את כלל התושבים (צילום: אמנון חורש)

בין עשרות האדריכלים שניגשו לתחרות, היו גם האדריכלים והשותפים משה לופנפלד וגיורא גמרמן, שהיו שניהם בסוף שנות ה-30 לחייהם. מאז שייסדו את משרדם המשותף בתל אביב ב-1960, הצליחו השניים לצבור ניסיון רב בתכנון מגוון רחב של מבנים. בין השאר היו אדריכלי הבית של "מכון וינגייט", כפר הנופש הצרפתי באשקלון, בית הספר המקיף ע"ש שיבר בבית שמש ואת בניין "ה-14 קומות" בבאר שבע שבמשך שנים היה הבניין הגבוה בבירת הנגב.

"בית אריאלה" היה לבניין המפורסם והבולט ביותר שתכננו לופנפלד וגמרמן לאורך דרכם המקצועית, ולמרות מרכזיותו, יצירתם לא נחקרה עד עתה. בחודשים הקרובים יצא לאור הספר "אחרי המודרניזם", החושף מחקר מקיף על יצירתם של השניים שארך יותר מארבע שנים, אותו ערכתי במשותף עם האדריכל ד"ר צבי אלחייני.

האדריכלים גיורא גמרמן (מימין) ומשה לופנפלד (צילום: ויקיפדיה)

לצורך הגשת ההצעה לתחרות צרפו לופנפלד וגמרמן לצוות את האדריכלים מיכאל אזמנוב, שהשתתף בתכנון מוזיאון תל אביב לאמנות, ואת שמואל שקד שפרש זמן קצר לפני כן מעבודתו במשרד השיכון. בהמשך, שולבה גם אדריכלית הפנים וכלת פרס ישראל לאדריכלות דורה גד שהופקדה על עיצוב הפנים.

אור טבעי וגובה מוצנע

הצעתם לבניין הספרייה שבתה מיד את לבם של שופטי התחרות. עיקרון מרכזי שהוביל את השופטים לבחור בהצעה היתה ההחלטה על מיקום אולמות העיון בקרבת הכניסה ובחלקיו העליונים של הבניין, כשבקומות התחתונות נקבעו משרדים, מחסנים ואולמות הרצאה. שלושת העקרונות הנוספים שקבעו האדריכלים והוסיפו לאיכות הצעתם, היו השימוש בתאורה טבעית החודרת מבעד לפתחים בתקרה, הפרדת התנועה בין הספרנים והקוראים, וקביעת חזיתות אטומות ששמרו על בידוד אקוסטי ומנעו חדירת קרני שמש ישירות.

אולם עיון בבית אריאלה, שנות ה-70. שימוש בתאורה טבעית החודרת מבעד לפתחים בתקרה (צילום: פרסום בית אריאלה)

בנוסף, בכישרונם, הצליחו "לרכך" את גובהו של הבניין המתפרס על פני חמש קומות, כשאת מחציתו שיקעו מתחת למפלס הכניסה ודאגו באמצעות עיצוב החזית שלא להבליט גם את הקומות העליונות.

ההצעה הזוכה, שהתאפיינה בגושניות אחידה יחסית, היתה שונה מהבניין שנבנה. עיכובים בבנייה אפשרו לאדריכלים לערוך שינויים בתכנית, לשכלל ולשפר את עיצוב גושי הבניין כמו גם את החצרות הפנימיות. בפינות הבניין קבעו את מערכות המיזוג, מהלך שיצר מעין מגדלים שהתנשאו על שאר חלקי הבניין. הקצוות הקטומים והמשופעים, הפירוק לתתי-גופים ומשטחי החזית האטומים, העניקו למבנה את חזותו המצודתית.

באותן השנים תכננו לופנפלד וגמרמן, שמשרדם נהנה משגשוג וריבוי הזמנות עבודה, שורה ארוכה של מבני ציבור שבהם השתמשו במילון צורות דומה לזה שבו עשו שימוש בספרייה. כך ניתן למצוא דמיון ל"בית אדית" שתכננו בקריית גת, לספרייה והמרכזייה הפדגוגית במכון וינגייט ולמתנ"ס "בית דני"  בשכונת התקווה בתל אביב.

בספריות עירוניות שתכננו בהמשך, לעומת זאת, בשונה מגישתם ב"בית אריאלה", הם בחרו להימנע ממבנה המסתגר בתוך עצמו ומנותק מסביבתו, אלא קבעו פתחי חלונות רחבים בחזיתות הבניין.

השראה ברוטליסטית וקונכיות באבן הציפוי

השראה לעיצוב של "בית אריאלה" ניתן למצוא בעבודותיו של האדריכל האמריקאי פול רודולף, ממובילי סגנון הברוטליזם שבשנות ה-60 וה-70 היתה לו השפעה משמעותית על רבים מהאדריכלים הישראלים. רודולף הצליח לפרק את מבנה הקופסה הלבנה המודרנית וליצור חתכים ומערכי תנועה מורכבים בין הקומות השונות. לעבודותיו המאוחרות, שהשפעתן ניכרת בבניין הספרייה, העניק עוצמה וניכור שהצליחו להתחבב על אדריכלים ומקבלי החלטות.

ספריית קלייר ט. קרני, אוניברסיטת מסצ'וסטס דרטמות, בעיצוב פול רודולף. ליצור חתכים ומערכי תנועה מורכבים בין הקומות השונות (צילום: ויקיפדיה)

אלא שבשונה ממבני הבטון החשוף שתכנן רודולף בארה"ב, את "בית אריאלה" בחרו האדריכלים לצפות באבן. את אבן החיפוי הם בחרו לחצוב בקרבת חוף הים, סמוך לראש הנקרה, לכן כשמתבוננים מקרוב על אבן הציפוי ניתן לגלות כי טבועים בה צדפים, קונכיות ושאר שרידי בעלי חיים ימיים. את הבטון החשוף הם הותירו רק בחלקיו הפנימיים של הבניין.

תקרת הבטון צבועה בברונזה מקבלת את פני הנכנסים אל חלל דלפק ההשאלה, לאחר השיפוץ. לפרק את מבנה הקופסה הלבנה המודרנית (צילום: אמנון חורש)

אולמות העיון הרחבים נקבעו כליבו של הבניין, ולצידם ספריות מתמחות ששוכנו באולמות קטנים יותר: מדור עיתונות, ספריית ילדים ונוער, ספרייה למוזיקה, ספרייה משפטית של לשכת עורכי הדין, ספריית הדפסים, ספריית הרמב"ם, ספרייה למידע חזותי, ארכיוני תיאטרון ומחול ומכון גנזים של אגודת הסופרים. אולמות נוספים נועדו להרצאות, סדנאות והתכנסויות לשירות מרכז התרבות שעד מהרה הפך לאחד המרכזים התוססים והעשירים בפעילות בישראל.

מימוש המיזם השאפתני התאפשר בזכות תרומות שהצליחה העירייה לגייס ממשפחות גיטר ומירלמן. בעת עבודות הבנייה, נפטרה אריאלה גיטר בת ה-14, וראש העירייה שלמה להט (צ'יץ') הציע למשפחה לקרוא את הספרייה על שמה. "בית אריאלה" נחנך באפריל 1977, ביום השנה לפטירתה.

התחדשות

לאורך קרוב לארבעים שנה נשמר הבניין בצורתו המקורית, אך תקנות בטיחות דרשו לערוך בו שינויים. בהזדמנות זו בחרה העירייה שלא להסתפק בפתרון לפערי הבטיחות, אלא גם לערוך בבניין שינויים שיתנו מענה לתמורות הטכנולוגיות, לשינויים באורחות החיים וגם לשינויים עיצוביים.

פינת ישיבה באולם הכניסה לספריית בית אריאלה. שינויים שיתנו מענה לתמורות הטכנולוגיות, לשינויים באורחות החיים וגם לשינויים עיצוביים (צילום: אמנון חורש)

דלפק ההשאלה מימין, משמאל קיר זכוכית רחב ידיים הפונה אל הסלון העירוני. עיצוב קליל שבו שולטת השקיפות (צילום: אמנון חורש)

לתכנון פרויקט השיפוץ הוזמן משרד האדריכלים מייזליץ-כסיף, שהתפרסם בחידוש נמל תל אביב והטיילת. תחת הובלה של מנהלת הספרייה מרים פוזנר (שבינתיים יצאה לגמלאות) הוחלף העיצוב הקודר המקורי שאפיין את שנות ה-70, והדגיש את הסתגרות וניתוק מהסביבה, בעיצוב קליל שבו שולטת השקיפות. פוזנר ביקשה כדבריה להפוך את הספרייה "ממקום של ספרים למקום של אנשים".

במסגרת עבודות השיפוץ והחידוש פורקו חלק מחזיתות הבניין והוחלפו במסכי זכוכית, כאלה שיצרו קשר עין בין פנים הספרייה ובין המרחב הציבורי המקיף אותה. כעת, עם רדת החשכה, הופכת הספרייה למגדלור השוטף באור את העיר. התקרות האקוסטיות באולם הוסרו, ונחשפו הפתחים שקבעו האדריכלים במקור, ונועדו לאפשר לקרני שמש לא ישירות לחדור את האולמות ולשטוף אותם באור נעים ורגוע.

החצר האנגלית לפני ואחרי השיפוץ. תחת הובלה של מנהלת הספרייה מרים פוזנר (שבינתיים יצאה לגמלאות) הוחלף העיצוב הקודר המקורי שאפיין את שנות ה-70 (צילום: מייזליץ-כסיף אדריכלים)

ספריית בית אריאלה. תקנות בטיחות דרשו לערוך שינויים (צילום: אמנון חורש)

מערך התנועה וההתמצאות שופרו, ומהלך בולט במיוחד היה צמצום היקף מדפי הספרים שאת מקומם תפסו שולחנות עיון ועבודה – בדומה לספריות מרכזיות אחרות בארץ, כמו "ספריית סוראסקי" באוניברסיטת תל אביב ו"ספריית ארן" באוניברסיטת בן גוריון בנגב.

הספרייה בעיצובה המחודש היא אחד מאתרי הצילום של הקליפ לשיר "שימי פס" של עדן חסון ואלה לי, שפורסם השבוע.

כפי שקורה במקרים רבים בארץ, עבודות השיפוץ והחידוש לא כללו את הבניין כולו. אגף המשרדים, כמו גם האודיטוריום שממוקם בחלקו העליון של הבניין, לא טופלו, והם לא צפויים לשיפוץ בעתיד הנראה לעין. לעיריית תל אביב תקציב ולוח זמנים להשלמת העבודות. לצד זאת, מגפת הקורונה הובילה את הספרייה להאיץ את תחום הספרים הדיגיטאליים, שבו היתה חלוצה בישראל, כמו גם את עריכת אירועי מרכז התרבות באמצעים מקוונים.

שרידי בטון ברוטליסטי בחדרי הקריאה וההשאלה (צילום: אמנון חורש)

שרידים לבנייה הברוטליסטית: תקרת הבטון ועמודי התמיכה בקומת הגלריה (צילום: אמנון חורש)

"בית אריאלה" היה נותר אחד מהישגיה של עיריית תל אביב, ואם מתבוננים על שכנותיה ועל ערים אחרות בישראל (למעט עיריית חולון הראויה לשבח על שהקימה את המדיטק שאותו תכננו האדריכלים ברוך-סלמון), ניתן לגלות בצער כי אף עיר אחרת לא הקימה לעצמה מוקד תרבותי גדול, מגוון ועשיר כל כך, ובמיוחד לא ערים גדולות כמו חיפה, ראשון לציון ופתח תקווה.

במסגרת אירועי "בתים מבפנים" הנערכים בסוף השבוע הקרוב בתל אביב-יפו, תערוך האדריכלית גנית מייזליץ-כסיף סיור חינמי באגפיו השונים של הבניין שבהם טיפלה במסגרת השיפוץ שתכננה וליוותה (שבת ה-19.6 בשעה 12:00, אין צורך בהרשמה).

קישור לכל הסיורים והאירועים במסגרת "בתים מבפנים":
https://www.batim-il.org/all-tours/