דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום חמישי י"ח באדר ב' תשפ"ד 28.03.24
19.1°תל אביב
  • 17.6°ירושלים
  • 19.1°תל אביב
  • 16.9°חיפה
  • 17.9°אשדוד
  • 19.7°באר שבע
  • 23.6°אילת
  • 15.9°טבריה
  • 19.7°צפת
  • 17.6°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
עבודה

הכוח המניע של תעשיית ההייטק הישראלית: המדינה, לא השוק הפרטי

בניגוד לדעה הרווחת, הפיכתה של ישראל לאומת הייטק, אינה תוצאה של מדיניות השוק החופשי, אלא של התערבות מכוונת של המדינה, של שותפות פרטית, ציבורית והסתדרותית. הסוציולוג, ד"ר ארז מגור: "המדינה בעצם הייתה שחקן מרכזי שיזם את ההקמה של התעשייה הזו וליווה אותה, ועד היום יש למדינה תפקיד מרכזי"

ד"ר ארז מגור (צילום: אלבום פרטי)
ד"ר ארז מגור (צילום: אלבום פרטי)
הדס יום טוב

ד"ר ארז מגור (37), סוציולוג ממרכז אדמונד ספרא לאתיקה באוניברסיטת תל אביב, חקר את תולדות תעשיית ההייטק הישראלית, וממצאיו מפתיעים. "אחד הדברים שגיליתי מאוד מוקדם", אומר מגור בראיון ל"דבר", "הוא שהסיפור הזה שאנחנו מכירים, שתעשיית ההייטק היא תוצר של תעשייה פרטית ושל יזמים ופירמות, הוא לא נכון. המדינה בעצם הייתה שחקן מרכזי שהוביל את התהליך, יזם את ההקמה של התעשייה הזו וליווה אותה, ועד היום יש למדינה תפקיד מרכזי".

שורשיה של תעשיית ההייטק הישראלית, מסביר מגור, החלו לצמוח בראשית שנות ה-70, כשהמדינה התמודדה עם מה שמכונה "העשור האבוד של הכלכלה הישראלית". "זו הייתה הפעם הראשונה שהכלכלה הישראלית הפסיקה לצמוח, לאחר עשורים של צמיחה מאוד מואצת. באותה תקופה ישראל ייצאה בעיקר מוצרי טקסטיל ומוצרים שמזוהים עם התעשיות המסורתיות, והתעשייה הישראלית לא הצליחה להתחרות בשוק הבינלאומי".

"עד אמצע שנות ה-90, המדינה הייתה הגוף המרכזי שמימן תהליכי מחקר ופיתוח בהייטק. על כל שקל שהיזם שם, המדינה שמה שקל משלה. אלה לא היו הטבות מס, אלא ממש מענקים שזרמו לפירמות מתוך תקציב המדינה"

כדי להתמודד עם הבעיה, מקבלי ההחלטות דאז החליטו להמציא מחדש את התעשייה הישראלית: "זה הפך להיות יעד אסטרטגי – להפוך את הכלכלה המסורתית לכלכלת ידע. ומתוך זה, נגזרה המדיניות. התחילו להיבנות מוסדות, כמו למשל משרד המדען הראשי, שהפך להיות מאוד מרכזי; והיו עוד מספר תוכניות שנועדו להזרים כסף לתמיכה בהקמת תעשיית הייטק. כדי להקים אותה, המדינה הבינה שהיא צריכה לתת את הדחיפה, גם כדי לדרבן את המגזר הפרטי להיכנס לתחום ולהשקעות בו".

המדינה מקימה את קרנות המו"פ: יש מימון

הערוץ המרכזי שבו המדינה תמכה בשנים ההן בהייטק היה ערוץ המו"פ – המחקר והפיתוח, ערוץ של המצאת טכנולוגיות חדשות: תוכנה, תקשורת, סייבר ועוד. "כל הדברים האלה מתחילים במחקר ופיתוח, שהוא תהליך ארוך ומאוד מסוכן. זו השקעה גדולה שאי אפשר לדעת אם תניב רווחים. לכן, המגזר הפרטי, באופן טבעי, נמנע אז מאוד מהשקעות כאלה".

מתפרת מפעל "גוטקס" לייצור בגדי ים ובגדי חוף לנשים, בתל אביב, 1980. "באותה תקופה ישראל ייצאה בעיקר מוצרי טקסטיל ומוצרים שמזוהים עם התעשיות המסורתיות" (צילום: לע"מ)
מתפרת מפעל "גוטקס" לייצור בגדי ים ובגדי חוף לנשים, בתל אביב, 1980. "באותה תקופה ישראל ייצאה בעיקר מוצרי טקסטיל ומוצרים שמזוהים עם התעשיות המסורתיות" (צילום: לע"מ)

המדינה הבינה שכדי לדרבן את המגזר הפרטי להיכנס להשקעות כאלה עליה להוריד עבורו את הסיכון, והדרך לעשות זאת הייתה השתתפות אקטיבית במימון התהליך. לשם כך, המדינה הקימה קרנות שנקראו "קרנות המו"פ". "אלה היו תוכניות שדרכן המדען הראשי, שיושב במשרד התעשייה והמסחר, הזרים כסף לחברות פרטיות וליזמים, כדי לסבסד את המחקר והפיתוח.

"המטרה של המדינה לא הייתה לגרום לכמה אנשים בודדים להתעשר, או לפירמות פרטיות לעשות רווחים, אלא ליצור תעשייה שתעסיק עובדים, תייצר מקומות עבודה, תייצא מישראל, תכניס מטבע זר"

"היה פה בעצם תהליך מימון ציבורי של ממש, שזרם המון שנים לתוך התעשייה. עד אמצע שנות ה-90, המגזר הפיננסי, הבנקים, לא היו בתחום הזה, לא היו השקעות זרות, והמדינה הייתה הגוף המרכזי שמימן תהליכי מחקר ופיתוח בהייטק. על כל שקל שהיזם שם, המדינה שמה שקל משלה. אלה לא היו הטבות מס, אלא ממש מענקים שזרמו לפירמות מתוך תקציב המדינה".

במסלול הזה קמו באותן שנים חברות כמו סייטקס, אמדוקס, אלביט, קומברס, אורבוטק, אינדיגו ועוד. "גם חברות יותר מודרניות שאנחנו מכירים כיום, כמו וויז ומוביט, קמו כולן דרך המסלול הזה".

המדינה קובעת  רגולציה: אסור למכור ידע

מלבד המימון, המדינה קבעה גם רגולציה, שהתמקדה בשני דברים מרכזיים: "אחד, שהחברות שמקבלות כסף מהמדינה מחויבות לייצר את המוצר בישראל. כלומר, פירמות לא יכלו פשוט לקחת את הטכנולוגיה שהם פיתחו ולהעביר את הייצור מחוץ לישראל. והשני – המדינה מנעה מהחברות למכור את הידע והבעלות על הטכנולוגיה שהמדינה סייעה לפתח".

שתי ההגבלות האלה הן שהפכו, לדברי מגור, את התעשייה הזו מתעשייה שעוסקת רק במחקר ופיתוח לתעשייה מלאה יותר, שפועלת וגם מייצרת בארץ. "ללא הרגולציה, כל חברות ההייטק שקמו כאן בשנות ה-80 וה-90 היו יכולות להעביר את הייצור לחו"ל, או למכור את החברה בשלב מאוד מוקדם לפני שהיא מתבססת, מה שאנחנו רגילים לראות כיום עם שיטת האקזיטים.

"המטרה של המדינה", מדגיש מגור, "לא הייתה לגרום לכמה אנשים בודדים להתעשר, או לפירמות פרטיות לעשות רווחים, אלא ליצור תעשייה שתעסיק עובדים, תייצר מקומות עבודה, תייצא מישראל, תכניס מטבע זר. הדברים האלה יכלו להתרחש רק בשלב שהחברות האלה הפכו להיות חברות שממש מייצרות ומוכרות מוצרים. המדינה היא זו שלקחה את הסיכון על הציבור, תמורת זה שהחברה הישראלית תהנה מהפירות של התעשייה הזו – מקומות עבודה, מיסים, רווחים".

"ההתסדרות בעצם הייתה מהראשונות שנכנסו לתחום הזה בישראל, ואף הייתה מהגורמים שדחפו את התוכניות האלה. היא גם הקפידה על אותן רגולציות, בדיוק בגלל זה תעשיית ההייטק הייתה אז בעיקרה מאוגדת"

חלק גדול מכלי המדיניות הללו נכנסו תחת "חוק המו"פ" – חוק שנחקק בשנות ה-80, בשיתוף עם המגזר הפרטי והמגזר ההסתדרותי. "ההסתדרות בעצמה, תחת חברת העובדים, הייתה בעלים של חברות הייטק, גם בתעשייה הביטחונית וגם בתעשייה האזרחית, כמו למשל חברת תדיראן, אז אחת מחברות הטכנולוגיה הגדולות בישראל, שהייתה בבעלות ההסתדרות. כך שההתסדרות בעצם הייתה מהראשונות שנכנסו לתחום הזה בישראל, ואף הייתה מהגורמים שדחפו את התוכניות האלה. היא גם הקפידה על אותן רגולציות, בדיוק בגלל זה תעשיית ההייטק הייתה אז בעיקרה מאוגדת".

"בעבר, התעשייה הזו הייתה תעשייה יצרנית"

אלא שהזמנים השתנו. אידאולוגיית השוק החופשי החלה תופסת אחיזה במשק ומטה את הסיפור. עם ההצלחה של תעשיית ההייטק, החלו להיכנס לענף השקעות פרטיות והשקעות זרות, והיקף ההשקעה הממשלתית הלך וקטן. כתגובה ללחץ מתוך התעשייה, גם הרגולציות של המדינה צומצמו בהדרגה, עד שהאיסור על הוצאת ייצור, או מכירת קניין רוחני, השתנה בתחילת שנות ה-2000, דבר, שלדברי מגור, משפיע מאוד על איך שהתעשייה נראית היום.

"בשנות ה-70, ה-80 וה-90 מדינת ישראל הייתה שונה. הנרטיבים האלה של ה'סטארט אפ ניישן' צמחו יותר בעשור-שניים האחרונים, תקופה שבה המדינה עצמה פיתחה גישה תומכת יותר בשוק חופשי. בעבר, השיח סביב ההייטק היה קצת שונה".

בניין מוטורולה באיזור התעשייתי של הרצליה פיתוח, 2000. ""החברות הזרות שנכנסו לישראל עוד בשנות ה-80, כמו אינטל ומוטורולה, היו מהחברות הבודדות שכוח העבודה בהן לא היה מאורגן" (צילום: לע"מ)
בניין מוטורולה באיזור התעשייתי של הרצליה פיתוח, 2000. ""החברות הזרות שנכנסו לישראל עוד בשנות ה-80, כמו אינטל ומוטורולה, היו מהחברות הבודדות שכוח העבודה בהן לא היה מאורגן" (צילום: לע"מ)

גם התעשייה עצמה היתה שונה. למשל, בסוג המשרות שהיא מייצרת. "בעבר, התעשייה הזו הייתה תעשייה יצרנית", אומר מגור, "כלומר, לא רק מפתחת טכנולוגיות, אלא ממש מייצרת מוצרים, והחברות שהוקמו אז היו חברות גדולות. לכן היו משרות הרבה יותר מגוונות – גם הנדסה ותוכנה, אבל גם משרות פס ייצור, לוגיסטיקה, שינוע, שיווק ועוד – מגוון משרות שהיו משרות הייטק אבל דרשו כישורים הרבה יותר רחבים מאלה שנדרשים כיום, שזה בעיקר מהנדסים ואנשי תוכנה לשלב הפיתוח, כי כיום החברות האלה לא צומחות, הן עושות אקזיטים.

"החברות הזרות שנכנסו לישראל עוד בשנות ה-80, כמו אינטל ומוטורולה, היו מהחברות הבודדות שכוח העבודה בהן לא היה מאורגן, ומשם הגיע לישראל הרעיון שעובדים מיומנים ומוכשרים אינם מאוגדים. הן גם די נאבקו מול ההסתדרות, כדי למנוע את ההתאגדות".

"מי שמסתכל על ההיסטוריה של תעשיות ההייטק, איפה שהן כן צמחו, במדינות כמו טיוואן, סינגפור או דרום קוריאה, ואפילו בארה"ב, רואה שהתעשיות האלה קמו כתוצר של יוזמה ופרויקט מדינתי, ולא מהשוק הפרטי"

בנוסף, חברות רב לאומיות, כמו פייסבוק, אפל, גוגל, אמזון ועוד, לא נכנסו לארץ בצורה אורגנית, אלא בעקבות רכישה של סטארט אפ ישראלי. "אותו סטארט אפ, שפעם היה יכול לצמוח להיות אמדוקס או צ'קפוינט, נקנה כיום בשלב מאוד מוקדם על ידי תאגיד בינלאומי, ואז החברה הזו הופכת להיות מרכז פיתוח של אותו תאגיד, מה שמעסיק פה בעיקר מהנדסים ומפתחים".

"לתת לגיטימציה לחלוקה יותר שוויונית של הפירות"

מגור משוכנע: "בלי מעורבותה של המדינה, קשה להאמין שהייתה קמה פה תעשיית הייטק. המגזר הפרטי ממש לא הלך לכיוונים האלה בגלל הסיכון. ללא הרגולציה, לא היה מקור מימון, התעשייה הייתה מיוצאת מישראל ולא היו השקעות זרות. תהליכי השוק לא היו לוקחים אותנו לשם לבד".

הוכחה לכך ניתן, לדבריו, לראות במדינות שבהן לא נעשו התהליכים האלה, ולא צמחו בהן תעשיות הייטק, למרות שהיו בהן תהליכי ניאו ליברליזציה של הכלכלה. "אם כל מה שצריך זה רק לפתוח את השוק, אז היינו רואים את זה בהרבה מדינות, מה שלא קורה. מי שמסתכל על ההיסטוריה של תעשיות ההייטק, איפה שהן כן צמחו, במדינות כמו טיוואן, סינגפור או דרום קוריאה, ואפילו בארה"ב,  רואה שהתעשיות האלה קמו כתוצר של יוזמה ופרויקט מדינתי, ולא מהשוק הפרטי. אפילו עמק סיליקון הוא פרויקט שהשורשים שלו מדינתיים".

אזור תעשיה בסינגפור. "מי שמסתכל על ההיסטוריה של תעשיות ההייטק במדינות כמו טיוואן, סינגפור או דרום קוריאה, ואפילו בארה"ב,  רואה שהתעשיות האלה קמו כתוצר של פרויקט מדינתי" (צילום: AP Photo/Yong Teck Lim)
אזור תעשיה בסינגפור. "מי שמסתכל על ההיסטוריה של תעשיות ההייטק במדינות כמו טיוואן, סינגפור או דרום קוריאה, ואפילו בארה"ב,  רואה שהתעשיות האלה קמו כתוצר של פרויקט מדינתי" (צילום: AP Photo/Yong Teck Lim)

מעבר לאידיאולוגיה, יש פה, לדבריו, גם עניין פוליטי, בשאלה מי נהנה מפירות התעשייה הזו. "אם הנרטיב הוא שהתעשייה הזו היא תעשייה של אנשים פרטיים, יש יותר ויותר הצדקה שהרווחים שלה ישארו בידיים של היזמים. אבל ברגע שאנחנו מאמצים נרטיב שאומר: לא, ההייטק הוא בעצם תוצאה של שיתוף פעולה בין המגזר הפרטי למגזר הציבורי, זו תעשייה שדרשה השקעה ציבורית ויוזמה ציבורית, אז הרבה יותר קל לתת לגיטימציה לחלוקה יותר שוויונית של הפירות".

"להכניס אוכלוסיות חדשות לתעשיית ההייטק"

סביב משבר התעסוקה הרחב, בעקבות משבר הקורונה, אפשרי, לדעת מגור, שההייטק ישוב להחזיר לציבור. "זה לא עניין של לחזור למודל ישן, אלא לבנות מודל חדש, שלומד ומייצר עקרונות מהמודל הישן, כדי להחזיר את התרומות הציבוריות של התעשייה הזו. במקום שמגזר קטן מאוד של יזמים יהנו ממנה, היא תוכל לייצר מקומות עבודה וגם הנכסה ממסים עבור החברה".

ניתן, לדבריו, להרחיב את תעשיית ההייטק למקומות חדשים, כמו למשל תעשיית הביו-טק, שהיא עדיין יחסית קטנה בארץ, והמדינה מנסה לפתח אותה בשנים האחרונות: "יש צורך בהובלת תוכניות הרחבה ופיתוח, גם על ידי מימון ציבורי, וגם בשימוש בידע שיש במערכת הבריאות הישראלית לטובת התעשייה הזו".

במסגרת ההסכמים הקואליציוניים של הממשלה החדשה, הוחלט להגדיל את כמות המועסקים בתעשיית ההייטק מכ-10% ל-15% מהמשק. מגור טוען שכדי להשיג את היעד השאפתני, המדינה תצטרך להכניס עוד אוכלוסיות לתעשיית ההייטק. "כיום, עובדים בהייטק בעיקר גברים יהודים מהמעמד הגבוה, מתחת לגיל 45. שיעור החרדים, הנשים או הערבים בענף נמוך מאוד. יש דרכים שונות לשלב אותם – הכשרה מקצועית, הסבות ותוכניות גישה ללימודים גבוהים לשלל אוכלוסיות".

אבל, לטענתו, רק המהלכים האלה לא יספיקו. "יש גם צורך לחזור למודל בו ישראל מייצרת חברות גדולות, שיוכלו להעסיק עובדים נוספים מחוץ למעגל המתכנתים והמהנדסים, ולגוון את המשרות בהייטק".

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!