הקליניקה של קואופרטיב המטפלים "מקומי" נראית מבחוץ כמו דירה תל אביבית טיפוסית, בקומה השנייה של בניין בפלורנטין. כשנכנסים מתברר שאמנם לא מדובר בדירת מגורים, אבל המקום המיוחד הזה הוא בהחלט בית.

אור עמום חושף מסדרון צר עם שלושה חדרי טיפול ומשרד. בין היתר יש במקום חדר טיפול ייעודי לילדים, חדר טיפול באמנות וקליניקה "רגילה" הממוקמת בחדר הגדול.  שם גם מתקיימות שיחות השותפים, במעגל, כשכל אחד יכול להסתכל לאחר בעיניים.

הקליניקה של "מקומי". כמו בית (צילום: הדס יום טוב)

קואופרטיב "מקומי" כולל עשרה חברים, אילן דינר-דדון, חנן סבח-טייכר, רות ב.שפינר, אביב עדשי, נטע ברקאי-שטרן, טלי זהר, נעם קנולר, אסף יעקובוביץ', שירי אהרוני ואורלי יגר. כולם בשנות ה-40 לחייהם וכולם עוסקים במקצועות הטיפול: פסיכולוגיים קליניים, פסיכולוגית התפתחותית עובד סוציאלי קליני, עובדת סוציאלית ומטפלת זוגית ומשפחתית ומטפלת באמנות. יחד הם שוכרים ומחזיקים את הקליניקה ומנהלים קואופרטיב, גוף כלכלי שיתופי שאין לו בעלים יחיד, אלא נמצא בבעלות כל החברים.

"בסופו של דבר, המהות של קואופרטיב, היא שזה שיתופי ושוויוני. אין בוס אחד, כולם אחראים ביחד"  מסביר חנן סבח-טייכר, פסיכולוג קליני וחבר ב"מקומי". "כל הניהול הוא אנחנו בעצמנו ובשבילנו. השכירות וההחזקה של המקום, אנחנו עושים הדרכות עמיתים ביחד, ישיבות צוות, ועם הזמן עולים כל הזמן עוד צרכים ורצונות".

"מה אנשים יכולים לעשות יחד"

הקואופרטיב הוקם רשמית ב-2015, אבל הקבוצה התגבשה כבר לפני שמונה שנים והחברים מכירים כעשור. הם נפגשו בתנועה שקמה במחאה החברתית של 2011, באוהל ברחוב רוטשילד פינת נחמני, 'התנועה למען הפסיכולוגיה הציבורית' הפועלת עד היום.

"המחאה של 2011 גרמה לכולם לחשוב מחדש על מה אנשים יכולים לעשות יחד. הייתה אווירה של לקחת את העניינים לידיים וליצור לעצמינו מקום טוב יותר, וגם אנחנו פיתחנו שם חלומות. הקמנו את הקבוצה ב-2013, ובליווי של יפעת סולל מברית הקואופרטיבים יצאנו לאור ב-2015 לאור", אומר סבח-טייכר.

חדר הטיפול באמנות ב"מקומי". "בסופו של דבר, המהות של קואופרטיב, היא שזה שיתופי ושוויוני. אין בוס אחד, כולם אחראים ביחד". (צילום: הדס יום טוב)

"הקמנו את המקום הזה קודם כל בשביל עצמנו. כדי שלנו יהיה מקום טוב לעבוד בו, סביבת עבודה נעימה, מפרה ופחות בודדה", מסבירה ברקאי-שטרן, פסיכולוגית קלינית. "רצינו גם לענות על צרכים חברתיים, לשבת בדרום העיר, לאפשר טיפול למי שאין לו יכולת לממן מטפל פרטי ואין לו נגישות לשירות הציבורי. בלי שורת הרווח של המעסיק, גם המטופלים וגם אנחנו מרוויחים".

למה דווקא קואופרטיב?
"יש משהו בתצורה הזו שיכולה להיות גמישה מספיק כדי לא לאחד את כולם בדיוק באותו האופן", אומר יעקובוביץ', פסיכולוג קליני גם הוא. "אין פה איזה מכסת שעות. אפשר להיות מעורבים יותר, מעורבים פחות, לעבוד יותר או פחות, לאזן בין העבודות או בין הבית לעבודה. יחסית לצורות ארגון אחרות, לקואופרטיב יש את הגמישות הזו".

"לא דבר שאני אוכל לוותר עליו"

ב.שפינר, פסיכולוגית התפתחותית וחברה נוספת, מוסיפה שעבורה הקבוצה היא משהו מאוד חזק. "מאוד ברור לי היום שזה לא דבר שאני אוכל לוותר עליו במהלך הקריירה המקצועית שלי. כשהתחלנו, כולנו היינו צעירים בתל אביב, ועם השנים ועם היצירה של המשפחות הגרעיניות, חלקנו עברנו לגור מחוץ לעיר. זה נשאר ברור כשמש שכל אחד יעשה את המאמץ להגיע לפה ולהמשיך את השותפות הזאת. זה משהו שלא חוויתי בשום מקום אחר, את המחויבות הזו ואת תחושת היחידה".

איך עובד הקואופרטיב מבחינה כלכלית?
סבח-טייכר : "בהתחלה הייתה לנו מחשבה של 'מה אנחנו רוצים לעשות ביחד? איך אנחנו רוצים לפעול?'. קראנו הרבה על מה זה כסף ולמה כסף, הייתה לנו מחשבה על קבוצות, הייתה מחשבה על פורמטים אלטרנטיביים של טיפול. יצירה של קבוצה שיתופית ושוויונית זה משהו שדיבר לכולנו, אבל גם הבנו שיש הרבה מאוד דברים לגשר עליהם".

אוהלים בשדרות רוטשילד בתל אביב במהלך המחאה החברתית קיץ 2011. "המחאה גרמה לכולם לחשוב מחדש" (צילום: פלאש 90)

עדשי, פסיכולוג קליני, מוסיף ש"היו המון דיונים, אבל בסופו של דבר המודל פעולה שלנו הוא מאוד פשוט ומינימליסטי. אנחנו קונים ציוד יחד ושוכרים את המקום ביחד, אבל כל אחד הוא עוסק בפני עצמו. כלומר, המטופלים שלי מקבלים את הקבלות שלי, וכל אחד ואחת שם אחוז קבוע מההכנסות שלו לקואופרטיב, כך שמי שמטפל יותר גם שם יותר".

ברקאי-שטרן מדגישה שהמודל הזה לא מספיק כדי לפרנס כל אחד מהם לבדו, והם משלבים את העבודה בקואופרטיב עם עבודה במקומות אחרים. "גם כשעובדים בשירות הציבורי צריך לעבוד בעוד מקומות. גם המשרות בדרך כלל חלקיות, וגם אם הייתה משרה מלאה זה לא היה מספיק".

"שכר הוגן, מחיר גמיש"

מטופל בקואופרטיב "מקומי" משלם כחצי מעלות הטיפול קליניקה פרטית, 200 שקלים לשעה. כל המטפלים בקואופרטיב מטפלים גם בקליניקות פרטיות, וחלקם עובדים גם בשירות הציבורי. "חלקנו עובדים יותר בקליניקה הפרטית, אבל אנחנו משמרים את המקום הזה בעיקר בשבילנו", אומר עדשי.

"אין מניעה שאותו קואופרטיב היה גובה תעריף כפול, ואז היינו יכולים לעבוד רק כאן", מוסיף סבח-טייכר. "אנחנו בחרנו את הדבר הזה, שכר הוגן, אבל גם מחיר נגיש. אני אישית למשל, גם עובד כאן, גם בעל קליניקה פרטית וגם עובד בשירות הציבורי".

הפגנת פסיכולוגים מתמחים כנגד רפורמה בתקצוב השכר למתמחים מול מרכז לבריאות הנפש בדרום תל אביב, דצמבר 2020. "בשירות הציבורי אתה עושה דברים נפלאים ונורא חשובים, אבל אומרים לך 'כסף זה לא רלוונטי פה'"(צילום: דפנה איזברוך)

ב. שפינר מוסיפה שאחד הדברים המשמעותיים, מעבר לכסף, הוא גם התפקיד שכל אחד לוקח על עצמו. "יש את הדברים היומיומיים כמו מי קונה את הקפה, או מי עושה את הכביסה של המגבות. מישהו מרכז את הקניות, מישהו מרכז את העבודה מול המטופלים. אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, ויש משהו בזה שכל אחד לוקח על עצמו תפקיד ולא זונח את האחריות שלו".

איך זה שונה מעבודה כמטפל במקום אחר, כמו קליניקה פרטית או בשירות הציבורי?
נעם קנולר, פסיכולוגית קלינית: "השירות הציבורי מאפשר משכורת נמוכה מאוד, אבל כן מאפשר את תחושת הסיפוק שיש למטפלים, של לתת שירות שהוא בר השגה לכולם, נגיש ואיכותי. הרבה פעמים מדובר במקומות מאוד היררכיים, מאוד תובעניים, עם עומס עצום ורשימות ההמתנה מאוד ארוכות.

"הקליניקה הפרטית מספקת את פרנסה, אבל היא מאוד בודדה. זה מאוד קשה לעבוד בלי צוות לאורך זמן, זה שוחק יותר, והחברות חסרה. יש משהו מאוד חזק, מלמד וחשוב בלעבוד בקבוצה ובצוותים. חיפשנו אופציית ביניים, משהו שמאפשר מצד אחד חופש, שהוא לא הררכי, ומצד שני יש בו גם את חווית העבודה הקבוצתית המשותפת, וגם פרנסה הוגנת".

דינר-דדון, עובד סוציאלי קליני, מוסיף "כשאתה בשירות הציבורי אתה עושה דברים נפלאים ונורא חשובים, אבל אומרים לך 'כסף זה לא רלוונטי פה'. כשאתה מטפל בקליניקה פרטית אתה יכול לטפל רק בטיפוסים מסוימים. הקואופרטיב מאפשר איזון".

"מפגש של הצרכים שלנו והצרכים של אנשים שמחפשים טיפול"

הקואופרטיב יוצר משהו אחר גם בעבור המטופלים?

יעקובוביץ': "ההיענות מאוד מאוד גדולה, בגלל שאנחנו גם נגישים כלכלית וגם אנחנו לא בירוקרטיים כמו להגיע לשירות הציבורי. אז מהר מאוד פנו אלינו לא מעט אנשים". דינר-דדון מוסיף שב"מקומי" מתקיים "מפגש של הצרכים שלנו כאנשי מקצוע והצרכים של אנשים שמחפשים טיפול. קשה מאוד להגיע לטיפול בשירות הציבורי ובמגזר הפרטי קשה מאוד לממן אותו".

חדר הטיפול בילדים ב"מקומי". "יצרנו את המקום, והרוח של המקום יצרה גם משהו בנינו" (צילום: הדס יום טוב)

למרות תחושבת השליחות שמלווה אותם, המטפלים בקואופרטיב מודעים היטב לגבולותיהם. "לא משנה מה נעשה, אין תחליף לזה שהמדינה תזרים כסף לטיפול נפשי", אומרת ברקאי-שטרן. "אי אפשר שהמענה לצורך יהיה מתוך אנשים פרטיים שיחליטו שהם לוקחים פחות. יש גבול לכמה שאנחנו יכולים לעשות את הדבר הזה. השליחות הציבורית צריכה להיות של משרד הבריאות, זה התפקיד שלהם".

עדשי מתייחס ל"פנטזית ההצלה" הרווחת בקרב מטפלים שמבינים את עצמם כאלטרואיסטים המצילים את מטופליהם. "מאוד ניסינו באמת לא לקחת את הפנטזיה הזו על עצמנו. יש אנשים שבאים לטיפול כי אחרת הם על הקרשים, יש כאלה שבאים כי זה עוזר להם, יש כאלה שבאים כי זה נחמד. אנחנו החלטנו פה שאנחנו לא עושים מבחן הכנסה ולא מבחן צורך, אנחנו מאפשרים טיפול במחיר יותר זול מהרגיל והוא לא מוגבל בזמן, בצורך או בהכנסה".

מה יש בקבוצה הזו מעבר לניהול המשותף של הקליניקה?
סבח-טייכר: "כשקמנו היינו קבוצת עבודה, אבל זה התפתח להרבה יותר מזה. אנחנו מדברים את הקבוצה, חולמים אותה חברתית. אנחנו יצרנו את המקום, והרוח של המקום יצרה גם משהו בנינו".

ברקאי-שטרן: "במהלך השנים האלה שאנחנו ביחד ליווינו אחד את השני בהרבה מאוד דברים. מחלות, פטירה של הורים, לידה של ילדים, הריונות, ניסיונות להיכנס להריון, ענייני משפחה וזוגיות, התפתחויות מקצועיות. זה מעבר לחברות, זו שותפות".

"חצי נס"

יעקובוביץ' מספר על סופי השבוע שהקבוצה עושה יחד, מספר פעמים בשנה עם המשפחות. "במקומות עבודה אחרים יש לך את השניים-שלושה חברים שאתה קרוב אליהם ומכיר גם את הילדים שלהם, פה זה כולם. כולם כלולים בהכל.

"עד היום אני מרגיש שיש חצי נס בהרכב הספציפי של האנשים פה, שמייצר קבוצה מאוד מיוחדת וחד פעמית. הרבה פעמים קבוצות שמנסות להחזיק דברים ביחד לא מצליחות להכיל את המתחים, ומשהו אצלנו עובד".

מה הקשיים שמתמודדים איתם?
"הצרכים והרצונות הם שונים, בכל הרמות. צרכים ורצונות מקצועיים, צרכים ורצונות של פרנסה, של חלומות. זה מאוד מאתגר את הקבוצה".

דינר-דדון טוען שלהחזיק שותפות זה בהחלט אתגר. "ככל שעובר הזמן הזמן שלנו יותר יקר, ואנחנו פחות נותנים שעות טיפול פה בקליניקה. זה משהו שהתחלנו לשים לב אליו בשנתיים שלוש האחרונות, ובאמת אנחנו נמצאים באיזו צומת בה אם אנחנו רוצים להחזיק את הקליניקה אנחנו צריכים לחשוב על אפשרויות נוספות".

"דבר נוסף הוא שבצורה הזו יכולה להיות הרבה צרות עין, הרבה קנאה, הרבה מחשבה שדברים באים על חשבוני. אבל כשמדברים אפשר לעבד את הדברים ומצליחים להתגבר על הפחד ועל הרגשות הקשים, אם מה שעומד במרכז זה בעיקר אהבה".

מטפלים נוספים יכולים להצטרף לקבוצה?
"בהתחלה היו לנו עשרות פניות של מטפלים שרצו לקחת חלק", אומר יעקובוביץ'. "היו יותר פניות של מטפלים מאשר מטופלים. זה הרגיש שיש צורך של המטפלים לביחד, למערכת שמנוהלת על ידי אנשי טיפול. אחת השאלות שליוותה אותנו לאורך השנים היא אם אנחנו רוצים להתרחב, לגדול, להקים עוד סניפים אולי.

"החלטנו שאנחנו רוצים להישאר הקבוצה הזו של הגרעין המקים, ובמקביל לזה לעזור לקואופרטיבים אחרים לקום- לייעץ, לדחוף, לחבר בין אנשים".

לאורך השנים ליוו חברי הקבוצה כ-10 קבוצות של מטפלים שרצו להקים קואופרטיב. שתיים מהן מגיעות ממש בימים אלו לשלב המימוש, ובינואר הקרוב הם יחנכו מסגרת בשם "הרציף", מדרשה לפסיכותרפיסטים שמטרתה להעניק הכשרה למטפלים צעירים בליווי חברים מנוסים מ"מקומי". "ככה אנחנו אמנם לא פותחים את הקבוצה, אבל מאפשרים לשליחות הציבורית להמשיך", מספר יעקובוביץ'.

"לשמוע עוד קולות"

אחת הקבוצות שקואופרטיב "מקומי" סייעו להקים היא קואופרטיב איתקה, שיפתח קליניקה חדשה ברחוב אחד העם בתל אביב בשבועות הקרובים. הקואופרטיב מורכב משבעה פסיכולוגים צעירים שנפגשים כבר שנה וחצי ומתמחים בטיפול דינמי, וכולם גם עובדים בשירות הציבורי.

חברי קואופרטיב "איתקה". (מימין): דותן בלעיש, גיל אשרי, טלי דיין, יובל רוזנר, דניאל מרקוביץ', אפרת גור, שיראל בוטבול."קבוצה חברית שאפשר לרוץ איתה מרחקים". (צילום: איתקה)

"רצינו להקים משהו משלנו, שיאפשר טיפול מקצועי במחיר מונגש לאנשים שטיפול יכול להיות כבד עליהם. שכל אחד שרוצה לבוא לדבר יוכל לעשות את זה, ויקבל את הטיפול הכי מקצועי שיש" מספר דניאל מרקוביץ' (35), עובד סוציאלי קליני שעובד בשירות הציבורי בבית חולים פסיכיאטרי, וממקימי קואופרטיב "איתקה".

"השירות הציבורי הוא מאוד חשוב ומשמעותי, אבל חיפשנו מקום שבו נוכל גם להרוויח קצת יותר בנוסף, וגם לממן את ההכשרה הקלינית שלנו יחד, שזה דבר מאוד יקר. עוד דבר, זה ליצור קבוצה חברית שאפשר לרוץ איתה מרחקים. הדבר שהכי מחזיק זה שאנחנו מאוד אוהבים אחד את השני".

איך הגעת להקמת קואופרטיב?
"לפני זה לא הכרתי כל כך מה זה קואופרטיב. ידעתי שזו התאגדות שמי שמרכיב אותה הם יחידים שחוברים למבנה לא היררכי, שקיימים כמה כאלה בעולם וגם בארץ. אבל זה נשמע לי נחמד, לחלוק קליניקה עם עוד אנשים.

"יש במקצוע הזה משהו שיכול להיות מאוד בודד, כשאתה לבד בקליניקה. רצינו ליצור איזשהו מקום שיהיה חברי, אבל גם מאוד מלמד. קבוצה דוחפת אחד את השני, יש רעיונות משותפים, למידה משותפת. אתה יכול לחלוק עם עוד אנשים את הרעיונות, ובעצם גם חלק מאוד משמעותי בחיים".

מלבד המקום שהם שוכרים יחד, "איתקה" עושים יחד גם הכשרות משותפות ולמידה משותפת. גם אצלם מטופל משלם 200 שקלים לטיפול, אבל בניגוד ל"מקומי", הם החליטו שהם מחלקים בניהם את המטופלים באופן משותף. "יש אצלנו מישהו שאחראי על התקצוב, מישהו שאחראי על המטופלים ועל החלוקה שלהם, לכל אחד יש תפקיד, ואת ההחלטות אנחנו מחליטים יחד".

מה ההחלטה להקים משהו משותף כזה נותנת לך, כאדם וכמטפל?
"תמיד יש מורכבות. יש סוגים שונים של אנשים, עם דעות שונות, תפיסות עולם שונות, יש ריבוי קולות על כל דבר. על המחיר, על השיטה, על קהל היעד, על המקום, על צורת החלוקה בנינו. אבל בסוף הדבר שנוצר נותן כל כך הרבה, שזה שווה את הקשיים האלה. ובסוף, אני גם מאוד נהנה מלשמוע עוד קולות".