"מדוע כל הקיבוצים בסביבה לא מגיעים לניר דוד בהמונים, מביאים נשק ומנקים את השטח?", תהה יגאל יצחקי בתגובה לפוסט בפייסבוק הקשור למחאה לפתיחת נחל עמל (האסי) לציבור, באוגוסט שעבר, והוסיף: "ההפגנות שאתם עושים בגשרים ובירושלים מיותרות. תתחילו לעזור אחד לשני ולשמור על הבית. אתם הלוחמים, אז תפסיקו לדבר, תודיעו לכולם שבית שאן סגורה לחודש, אין יציאה. יש מספיק קיבוצים לבצע את הפעולה הקטנה הזאת".

הציטוט של יצחקי הוצג השבוע בתערוכה 'נערים על כסאות פלסטיק' שפתחה האקטיביסטית והאמנית כרמן אלמקייס עמוס בקפה הקיוסקו בשכונת פלורנטין בתל אביב. בתערוכה מביאה אלמקייס עמוס צילומים מתוך הפייסבוק של תגובות מתנגדי המחאה לאחת ההפגנות הסוערות מול השער הצהוב של קיבוץ ניר דוד, בשיא המחאה בקיץ 2020. התמונה היחידה בתערוכה היא של אותם בני נוער וצעירים, שיושבים בקיוסק של ניר דוד, על כיסאות פלסטיק לבנים עם גופם השחום ללא חולצה, לאחר שטבלו באסי. הדימוי הזה הצליח להוציא ממאות אנשים גזענות וקריאות מפורשות לאלימות בצורה קיצונית במיוחד.

(צילום: יהל פרג')

מתוך התערוכה 'נערים על כסאות פלסטיק' (צילום: יהל פרג')

התגובה של יצחקי, שכמוה יש עשרות רבות, חושפת את הנחות הבסיס של מתנגדי המאבק. ההנחה הראשונה היא שניר דוד או נחל האסי הם לא הסיפור, אלא הקיבוצים כולם, ישראל הראשונה, או ההתיישבות העובדת. ציבור רחב, מדומיין ואמיתי כאחד, שחרד לגורלו, ושנדרש לתמוך (מה שקרה במובנים רבים) בתושבי ניר דוד כאילו המוחים עומדים בשער שלהם. ההנחה השנייה היא שהמוחים "מלוכלכים", ולכן צריך "לנקות" אותם. כלומר, המוחים הם גורם מפריע, שאפשר במחי יד לסלק מהמקום.

ההנחה השלישית היא שיש קשר בין ההתנגדות לממשלה בראשות נתניהו למאבק של ניר דוד על האסי. לדברי יצחקי ההפגנות בגשרים מיותרות, כי צריך 'לשמור על הבית' והמאבק בממשלת נתניהו לוקח כוחות מהמאבק החשוב באמת.

הרביעית היא שתושבי ניר דוד הם מלח הארץ, כלומר 'לוחמים', לעומת ה'מלוכלכים' והשין-גימלים. לקיבוצניקים יש נשק, והם, הלוחמים, יכולים להשתמש בו. בפוסטים אחרים עולה חוק דרומי, המתיר בנסיבות מסוימות שימוש בנשק של אזרחים להגנה עצמית מפני פושעים.

ההנחה החמישית והבסיסית ביותר, שמכילה בתוכה את כל ההנחות האחרות, היא שתושבי ניר דוד הם בעלי הבית, הם האדונים. הם יכולים לדאוג שבית שאן תישאר סגורה, אולי כמו בממשל הצבאי. הם יכולים ורשאים להשתמש בנשק, כי הצדק עימם, ולבצע "פעולה קטנה" – הטלת סגר על עיר בישראל.

רומסים ברגל גסה

התגובה של יצחקי הזכירה לי את הפתיחה לספרו של מאיר שלו, 'גינת בר' (עם עובד, 2017). הספר מתחיל במפגש עם בני אדם, אותם הוא מתאר כ"אנוש משונה", שאף על פי שזה לא נאמר במפורש, הם מזרחים. אותה משפחה מורחבת טועה לחשוב ששדה הפרחים אליו הגיעה לצילומים לאלבום החתונה הוא שטח ציבורי, בעוד מדובר בגינת הבר של הסופר המפורסם. לפני שהוא מגרש אותם מהשטח, הוא מפליג בתיאורים פיזיים, שפתיים והתנהגותיים, שמההקשר ומהשפה מובן שהם ראויים לכל גנאי בעיניו.

"הצצתי בעד חרכי התריס וראיתי מעין מפרש לבן גדול משייט בים האדום של הפרגים שלי. פתחתי מעט והתברר שהמפרש הוא שמלת כלולות וכלה בתוכה: בחורה גדולה, ובדרכה אף נאה. ליד הכלה ניצב החתן: עלם דל בשר וקטן קומה, מסורק בקפידה רבה ולא מגולח באותה קפידה עצמה, לבוש חליפה לבנה צרה, נעול נעליים לבנות מחודדות וענוב עניבה לבנה-זהובה. מין "אנוש משונה" כמו שנהגו פעם לצטט אצלי במשפחה.

גם שני צלמים היו שם, יוסי בווידיאו ופייסי בסטילס, ומקליט אחד, ומאפרת, ושתי נשים מבוגרות יותר, אחת גדולה ואחת קטנה, המחותנת מסתמא, וכולם רומסים ברגל גסה את הפרגים ואת התורמוסים ואת הדרדרים הכחולים שאני מגדל בגינה שלי.

יצאתי החוצה וקראתי: "מה אתם עושים כאן?"

החבורה נתנה בי שש עשרה עיניים נדהמות.

"אתה מוכן בבקשה לא להפריע?" אמר אחד הצלמים, והשני גער: "הוא אפילו לא רואה שמצלמים!.."

"אתם בתוך הגינה שלי, ואתם דורכים לי על הפרחים", הרמתי את קולי.

"נראה לך פה גינה?" שאלה המחותנת הקטנה את המחותנת הגדולה. "לא," אמרה המחותנת הגדולה למחותנת הקטנה, "אני נראה לי פה חיק הטבע."

החתן אזר עוז: "אח שלי הצטלם פה לפני שבועיים", הוא הכריז, "ואף אחד לא אמר לו שום דבר".

בלבי תהיתי: מי מהשתיים היא אמו? הקטנה, שהורישה לו את קומתה? או הגדולה, שמרוב אהבה אליה בחר לו אישה במידתה? כזה הוא לב האדם. נעל כבדה רומסת את פרחיו, והוא תוהה לו תהיות שלא לעניין.

"נכון מאוד", הסבירה הגדולה, ושלא במתכוון ענתה על תהיותיי: "שתי בנים אני מחתנת בחודש אחד".

אמרתי: "בעוד שלוש דקות ההשקיה האוטומטית פותחת את הממטרות ואז תראו אם כאן חיק הטבע או גינה."

אין לי ממטרות בגינה, אבל החשש לציוד, לאיפור, לתסרוקת ולמחלצות פעל את פעולתו מיד: האמהות, הזוג הצעיר, צוות הצילום – מיהרו כולם להסתלק, ואני שבתי אל הבית נפוח מגאווה. לא בכל יום זוכה גנן חובב למחמאה כזו – שחתן וכלה יבואו ממרחקים להצטלם בין פרחי גינתו הצנועה.

מקריאת הטקסט הסמי-גזעני הזה ברור כמה חזקה תחושת בעל הבית של שלו. התחושה שיש מי ש'מלכלך' את הטבע ומי שצריך לשמור עליו, וזה הוא.

זה גם שלנו

התביעה הדרמטית ביותר של פעילי 'משחררים את האסי' היא להיות חלק מהטבע הישראלי, ליהנות מהגישה המלאה והשווה אליו. יש בזה יותר מהברור מאליו – שמשאבי הטבע שייכים בפועל לכולם, שאי אפשר לקנות או לקבוע בעלות על נחל, חוף, הר או פרח. הפעילות והפעילים לא אומרים 'אנחנו חלק', אלא 'זה גם שלנו' – האדמה, האוויר, המים. אנחנו מלח הארץ, לא פחות מאף אחד אחר. וזה מה שמפחיד את מי שחש את עצמו אדון הארץ.

האתוס של ההתיישבות העובדת על שחרור האדמה וכיבוש העבודה הוא עוצמתי. לחברי המושבים והקיבוצים יש זכויות רבות כחלוצות וחלוצים שייבשו ביצות, נלחמו והקימו, חלמו והגשימו. אבל משהו בין הדור ההוא לדור הנוכחי השתבש. החלוצים פרצו קדימה כי היה מאחוריהם מחנה, בעוד הדור הנוכחי ירש את הנכסים, בלי הרוח, וגם בלי מחנה.

מלט ונחל

את מאיר שלו לא מעניין הקשר של אותה משפחה, שהוא גירש מהגינה שהוא טוען לבעלותה, לאדמה ולפרחים שצומחים בה. מבחינתו, הם עושים ביופי שהוא עמל עליו שימוש נצלני, כי הם באים עם הציוד האלקטרוני והמאפרת למרחב שהוא טבע. מבחינתו הם לא מבינים, לא רואים את היופי.

שלו כמובן טועה. לא שאני מעודד דריכה על פרחי ארצנו, אבל האורחים בגינתו אוהבים את הטבע לפחות כמוהו. מה זו אהבה, אם לא להביא את הטבע הזה לחתונה שלך? הוא לא מצליח להבין כמה הטבע, בטח למי שלא נולד ליד שדה פרגים או נחל מקסים, הוא קריטי ואינטימי. שלו, ותושבי ניר דוד, מסרבים לזכור או להבין שמי שחי בערי הבטון והמלט בהן הם עורכים את הקניות, הולכים לראות סרט או לרופאה, הם חלק מהטבע לפחות כמוהם. מה לעשות, לא כולם יכולים להרשות לעצמם נחלה בנהלל.

הפעילות והפעילים של 'משחררים את האסי' הם חלוצים. לא של ישראל השנייה ואפילו לא של בית שאן, אלא חלוצים של חברה ישראלית טובה ושוויונית יותר. אם וכאשר יצליח מאבקם לשחרר את האסי, הם יעשו שירות ענק גם לתושבי ניר דוד, וליתר כותבי התגובות האלימות שהוצגו בתערוכה. הם יאפשרו למי מהם שזקוק לכך להשתחרר: מהאדנות, מתחושת בעל הבית, מהאמונה שמגיע להם כי ככה זה, מהתחושה שהם שווים יותר, שהם מלח הארץ וכל השאר לא.

לגבי השחרור מהגזענות שמובעת בתגובות הקשות, אני כבר פחות אופטימי. זה דורש תהליך פנימי עמוק שלא כולם מסוגלים לו. אבל אפשר לקוות, שכאשר ישוחרר הנחל, באחד מהימים המהבילים של עמק בית שאן, תפרח אהבה שמים רבים לא יוכלו לכבות.