אני בת 37, אמא לשתי בנות מראשון לציון. בשנים האחרונות לפני הקורונה עבדתי כשכירה בעולם התיירות, בתחום של אופרציה של חבילות נופש. הרבה עבודה מול גורמים בחו"ל. במרץ 2020 הוציאו אותי לחל"ת ובמאי אותה שנה הודיעו לי שאני מפוטרת – כשאני בהיריון מתקדם. כבר ראו עלי. לחפש עבודה חדשה – לא היה טעם. כשכבר רציתי לסיים את תקופת הלידה ולחזור לחפש עבודה – התחיל הסגר השלישי. אבל ברגע שהוא הסתיים והמשק התחיל להתאושש התחלתי לחפש שוב עבודות.
בכל התקופה הזו קיבלתי רק טלפון אחד מלשכת התעסוקה, בשיא תקופת הקורונה. הציעו לי ללמוד להיות אחות. אבל לא כל אדם יכול להיות אחות. אני למשל רק רואה דם ומתעלפת. אי אפשר להציע לאדם רק דבר אחד ואז להחזיק נגדו שהוא מסרב לעבוד. אנשים עבדו שנים, רכשו מקצוע וניסיון תעסוקתי – זה לגיטימי וטבעי שהם ירצו, גם אם הם לא נשארים בדיוק באותו המקצוע, לעבוד במשהו שהולם את הכישורים שלהם. גם בעבודה פיזית קשה אני לא יכולה לעבוד בגלל מגבלה בריאותית.
אני שומעת כל הזמן שאומרים לי 'למה את לא עובדת בזה ובזה' – מבחינה נפשית זה מרסק. אתה עובד קשה, משקיע כל חייך כדי להתפתח ולהבטיח את מקומך, ומשהו שלא תלוי בך פשוט לוקח אותך אחורה לנקודת ההתחלה.
אני מחפשת עבודה במרץ. שולחת קורות חיים להמון חברות, ומתקשה לקבל הזמנות לראיונות. ההערכה שלי היא שהסיבה שלא חוזרים אלי, היא כי היצע המשרות הוא דל והתפקידים קטנים ביחס ליכולות ולניסיון שלי. המעסיקים חוששים שאני "אובר-קווליפייד", ושאני אכנס לעבוד ואז אברח להם. אני ממש מחקתי דברים מקורות החיים שלי, מנסה להקטין את עצמי. אבל אז כשאני מגיעה הם מבינים מי ומה אני – וזה לא ממשיך.
חיפשתי דברים לא רק בתחום שלי. ממש חזרתי אחורה – לתחום האדמיניסטרציה, לוגיסטיקה, בק-אופיס. אבל כן היה לי חשוב משרת אם בשעות הבוקר ולא משרות ערב. הופתעתי שרוב המשרות החלקיות שמצאתי היו רק בערבים, לאימהות צעירות זה לא רלוונטי, או כאלו שדורשים עבודה רק שלוש פעמים בשבוע – אבל של 9-8 שעות, או כאלו שדורשות גם עבודה בשישי-שבת ובחג.
שר האוצר מתרברב שיש 130 אלף משרות פנויות בשוק ואין בעיה – אבל בשטח, כמה מתוכן באמת מתאימות למשל לאימהות צעירות? כמה מתוכן המעסיקים שמחפשים מזכירה ירצו לקבל אמא עם ניסיון עשיר דווקא? אימהות זה כוח העבודה הטוב ביותר שיכול להיות למעסיק. יש לנו אינטרס להישאר, לעבוד טוב, לדאוג שכולם יהיו מרוצים. אבל יש העדפה ברורה לרווקים ורווקות שיכולים לקרוע את עצמם.
המזל שלנו הוא, תודה לאל, שבעלי עבד ועובד לכל אורך תקופת הקורונה, כך שלפחות משכורת אחת הייתה לנו. יחד עם דמי האבטלה והידוק החגורה הסתדרנו עד עכשיו. אבל עכשיו רוצים לבטל את דמי האבטלה – ואני מפחדת ממש.
יש משכנתא שחותכת חתיכה גדולה מההכנסות, ואנחנו לפני הקיץ עכשיו שצריך בו מסגרות לילדות. הן עוד לא בגיל שמסבסדים את המסגרות ואני באמת לא יודעת מה הולך להיות. אנחנו מנסים להישאר אופטימיים אבל זה מנקר מאחורי הראש.
קובעי המדיניות צריכים לרדת לעם, לדבר עם החברות הגדולות, עם המעסיקים ועם מחפשי העבודה. לא לזרוק רק נתונים יבשים – לראות את האנשים שבתוך הנתונים האלה. ברור שגם לחלק אבטלה לתקופה בלתי מוגבלת זה לא פתרון, ושלא יהיה פתרון שמרצה את כולם. אבל אפשר לפעול באופן הדרגתי. להתחיל מלשלול את האבטלה לצעירים בלי ילדים ובמקביל לתת מענה לאוכלוסיות שיהיה להן קשה יותר לחזור לשוק העבודה – אימהות, אנשים מבוגרים. להציע מסלולי הכשרה רלוונטיים, השתלמויות, סיוע בהשמה וכו'.
