ראובן אברג׳ל בן 78, אבל האש שבוערת בו מזכירה את אותו צעיר בן 27, מנהיג מחאת הפנתרים השחורים שיצאה ממוסררה לפני 50 שנה, ושינתה את ישראל לעד.

"לא הייתה לי שום תוכנית מגירה, ולא שום דבר", הוא אומר על הימים הסוערים ההם, "התוכנית היחידה שהייתה לי זה הכאב והמצפון שלי. הכאב שישנתי והתעוררתי איתו. הכאב של ההשפלה של ההורים, הכאב של עזיבת מרוקו, הכאב של המחנות בצרפת. כל המסלול הזה. אתה ישן עם זה, ואתה קם עם זה, וזה היה מנהל העבודה שלי. ישב לי במוח וריקד לי על הראש".

ספר איך התחלתם.
"סוף שנת 1970. רחוב הלל בירושלים. הקימו מועדון לנוער עם מדריכים סוציאליים. שם, במרכז העיר, היה כר מצוין להסתובב ולפגוש אנשים אחרים. שם מתחיל האירוע הראשון. יצאה הוראה מטדי קולק לקיים מסיבת עיתונאים עם הילדים משכונת מוסררה, שהיו האחים שלי והחברים שלהם. הם היו ילדים לפני צבא.

"בסיום הפגישה, אחרי שהמיקרופונים כבו, העיתונאים שואלים את הילדים, 'מה אתם רוצים לעשות?' והם ענו: 'אנחנו רוצים להיות פנתרים שחורים'. ראש העיר, טדי קולק, שאל: 'מאיפה שמעתם על זה?' אז הם אמרו: 'אנחנו נכנסים לבתי קולנוע, ורואים חדשות'. גנבנו בשביל שנוכל להיכנס לקולנוע. ראינו שם מה קורה בעולם ובארה"ב.

שכונת מוסררה בשנות השישים. "שם פגשנו את העולם האמיתי. שטח הפקר" (צילום: בוריס כרמי / מכון לבון)

"במסיבת העיתונאים המאולתרת הזו, השם 'פנתרים שחורים' נחשף לראשונה. אני לא הייתי שייך לקבוצת הגיל הזו. אלה היו צ'ארלי ביטון וסעדיה מרציאנו. אני הייתי נשוי עם ילדים בזמן הזה, וראיתי במה שהם עושים משחק. אבל אז, פעם ראשונה שהמשטרה עוצרת אותם פתאום על זה שהם מכינים פלאיירים. שם נכנסתי לסיפור".

זו לא הייתה הפעם הראשונה שעצרו צעירים במוסררה.
"היו עוצרים אותנו כל יום. אותי עצרו כבר בגיל תשע, כי הלכתי לרחביה ברגל. זה נחשב 'שוטטות למטרת התפרצות'. עוצר אותך בלש שיש לו מספר על היד, ונותן לך סטירות. אתה לא מבין מי זה האיש הזה עם המספר הזה על היד. שוטר בא, מושך לך באוזן, נותן לך מכה קטנה פה, מכה קטנה שם, ומשאיר אותך בחדר החקירות. אתה משתין במכנסים. זו טראומה.

"ההורים רואים את הילדים שלהם נעצרים על ידי המשטרה, נלקחים למוסדות לעבריינים צעירים כשהם לא מבינים אפילו מה זה. במרוקו לא היה דבר כזה לפגוש כל יום שוטר".

אז מה השתנה פתאום מבחינתך?
"פתאום עוצרים ילדים בגלל שהם מחזיקים את הפלאייר הזה שכתוב עליו 'די לאלימות המשטרה'. שם ארגנתי את ההפגנה הראשונה. התחילו להגיע אנשים ולהיעמד מול בית העירייה. אני עומד מול קהל ונואם ומדבר ומסביר למה המעצר הזה גזעני. פעם ראשונה שאני מדבר בשפה הזו.

"לנאום לא היה המקצוע שלי. בחיים לא דיברתי מול אנשים עד אז. זה היה נגד האופי שלי ושל כל החברים שלי. אם אתה נעצר בגיל תשע, מה דבר הראשון שאתה אומר לשוטר? 'זה לא אני. אני לא עשיתי כלום'. כשהשוטר לוקח אותך לבית המשפט, אתה מתכווץ על הספסל. השופט אומר לך: 'אתה יושב בשקט ולא מדבר'. ופתאום זקפנו ראש".

מה קרה אחרי ההפגנה הזו?
"ראש העיר מתגזען עלינו ואומר: 'פרחחים, רדו מהדשא', ואנחנו עוזבים את הזירה והולכים למגרש הרוסים, מתעמתים שם עם המשטרה. השוטרים מבקשים שתעלה אליהם משלחת, ואנחנו עולים לתחנה, מדברים, ומשחררים את האנשים. בפעם הראשונה הבנו איזה כוח ועוצמה יש לקבוצה. מה שלא היה לנו שעה לפני כן".

"הפגישה עם הציוני הראשון הייתה גיהנום"

אברג'ל מתאר במשך שעה ארוכה את ילדותו במרוקו, העלייה לישראל וההגעה למוסררה, שאותה הוא מכנה "המסמר האחרון בארון המתים שלנו". המאבק שהוא מוביל
50 שנה נשען על שורשים עמוקים.

ספר על מרוקו.
"מגיל שלוש עד חמש למדנו בחדר. שבעה אחים. הייתי קטן, אבל חשתי את האווירה. חיינו חיים עשירים בתוכן, עשירים בחמלה, עשירים באהבה. עשירים חומרית? לא.

דוד, אביו של אברג'ל (כחתן בר מצווה) ואמו, אסתר לבית בן ססי (אלבום פרטי)

"אמא שלי הייתה נוסעת לסידורים שלה על אופניים. היא הרכיבה אותי לטיפת חלב. קשרה אותי מאחורה עם גומי כזה שלוקחים איתו חבילות. לאמא היו מכנסיים פרחוניים וחולצת טריקו לבנה. בגדים צרפתיים. היא למדה בבית ספר אליאנס. אבא ואמא דיברו שפות".

ואז עברתם לצרפת?
"לא עברנו, העבירו אותנו כמו בהמות".

בהמות?
"ברגע שפגשנו את הציוני הראשון, החיים שלנו הפכו לגיהנום".

אבא שלך אמר שהוא רוצה לעלות לארץ?
"לא אמרנו כלום. חיינו את זה כל הזמן. עוד לפני הכרזת המדינה, האחים של אבא שלי יצאו להילחם כמתנדבי חוץ לארץ. אבא שלי, דוד, היה חילוני גמור ודתי גמור. זה ההבדל בינינו לבין מי שחי בארץ ישראל.

"הדת של אבא שלי הייתה כזו שהוא יכול היה לצאת בשבת לחתור בסירה, או לקחת כרכרה ולנסוע, או להשכיר רכב ולנסוע. היו תפילות של יום שבת. אבא שלי היה הולך לבית כנסת שלוש פעמים ביום, והולך לראות כדורגל בשבת. אין את הדת המטורפת הזו שיש פה עכשיו, ללכת לרב ולבקש את הסכמתו. גם במרוקו ביקשו את עצתו של הרב, מי לא רוצה עצה של איש חכם? אבל פה זה מקצוע. שם לא היה דבר כזה. שם היית הולך לרב והיית מוצא אותו באמצע עבודה. הוא היה אומר לך: 'חכה רק רגע, אני אדפוק פה עוד מסמר על המדף, אני אתן פה עוד חוט ומחט על בגד המלכים'".

למה הפגישה עם הציוני הראשון הייתה גיהנום?
"הקוד שלנו להתמסר הייתה המילה ׳יהודי׳. ברגע שאמרת לי שאתה יהודי, אני נותן לך את כל האמון בעולם, כי בכל התפילות שלנו אמרנו: 'בשנה הבאה בירושלים הבנויה'. המילה הזו, הקוד הזה, היה טבוע בנו. אפילו המוסלמי היה יודע שהיהודים מתפללים מבוקר עד ערב בירושלים.

"את הציוני הראשון פגשנו בגבול בין מרוקו לאלג׳יריה. הוא אמר לנו: 'בואו תעלו לאוטובוס, בחמש לפנות בוקר. תנו לי את כל המסמכים, אל תדאגו, תקבלו את כל המסמכים וכל התיקים בחזרה ברגע שתגיעו לצרפת'. אז כל אחד נתן את כל מה שהיה לו, לבן אדם שהוא מאמין בו. כולם מסרו את המזוודות וקיבלו מסמכים אחרים.

ראובן אברג'ל הילד (במרכז) עם משפחתו. "רצו לפרק את המסגרת הפטריארכלית, שהיא החוסן הנפשי והרגשי של אנשים שבאו ממרוקו" (צילום: אלבום פרטי)

"אמרו לנו: 'אם יעצרו אתכם בגבולות, תגידו: אנחנו יוצאים לנופש׳. זה היה אך טבעי שמוסדות הביטחון של מרוקו שראו אותנו כל השנים, עשרות ומאות שנים, יוצאים לנופש, יקבלו את זה. כשהגענו לגבול אלג'יריה אמרנו: 'אנחנו הולכים לבב אל וואד. לנפוש'. ואיך שהגענו לשם התחיל הסיוט שלנו. היינו במדינה זרה, בלי מסמכים, כביכול בדרך לצרפת, והחזיקו אותנו בתת תנאים במשך ארבעה חודשים".

לא יכולתם לחזור?
"אנחנו אנשים מאמינים, והייתה לנו מטרה לכבוש אותה – מדינת ישראל".

"במחנה המעבר התחיל ההרס של המשפחה"

אחרי ארבעה חודשים עברתם לצרפת?
"עברנו לצרפת וראינו שהסיפור נגמר. החזיקו אותנו, והתחילו השפלות והעלבות. יש אוכל, אין אוכל, קר, חם. במשך שנה וחצי החזיקו אותנו בטולוז. אנשים מיואשים. יושבים בוקר עד ערב ומגרבצים. לא מספרים לנו כלום. בדיעבד, כשהקמנו את הפנתרים, הבנתי שפה, במדינת היהודים, היו עסוקים בחלוקת השלל ביניהם, ובתכנונים ארוכי טווח. אז תקעו אותנו שם בטענה של סלקציה. אמרו שמעלים את האנשים הבריאים בינתיים, בשביל לבנות את מדינת היהודים".

זה לא מה שהיה?
"אבא ואמא שלי היו בני 30. אז איזה חזקים אתם מחפשים? שם התחיל ההרס של המשפחה. היו אנשים שהכינו תוכנית ארוכת טווח איך לפרק אנשים שחיו בביטחון, לפרק אותנו ולהפוך אותנו לאנשים חסרי ביטחון שתלויים באחרים".

אתה טוען שלמחנה המעבר היה תפקיד מוגדר להחליש את העולים?
"כן. רצו לפרק את המסגרת הפטריארכלית, שהיא החוסן הנפשי והרגשי של האנשים שבאו ממרוקו. אספו את הילדים הבוגרים במשפחה, בני 12 ו-15, אלו שטיפלו באחים הקטנים יותר, אמרו להורים שלנו בתוך הייאוש הזה שהם היו בו, 'אנחנו לוקחים אותם לקייטנה, לנפוש קצת, לשחרר אתכם מהלחץ', והם הסכימו.

"באו המוסד והסוכנות היהודית, לקחו את הילדים כביכול לטיול, והעלימו אותם לשנים, העבירו אותם לארץ ישראל. שם הילדים הקטנים עברו משבר נוסף. אמרו להם: 'תזרקו מה שהיה בעבר', שמו להם כובע טמבל ואמרו להם לרקוד הורה נעורים. איזה מין ילד לא רוצה את השחרור הזה? את אחותי הגדולה מצאתי אחרי כמה שנים בבאר אורה. את אח שלי, שהיה כנראה פחות בריא, מצאתי במוסד לילדים עם בעיות".

"מוסררה? זה היה קבר"

אברג׳ל, הבן החמישי במשפחה, עלה לישראל עם משפחתו שנתיים אחרי אחיו הגדולים. הם הגיעו לשער עלייה, משם עברו לפרדס חנה ולמוסררה.

איך הייתה מוסררה של הימים ההם?
״זה היה קבר. המסמר האחרון בארון המתים שלנו. שם פגשנו את העולם האמיתי. שטח הפקר. ליגיונרים מולך מסתובבים עם נשק, יורים בכל מי שעובר את קו הגבול. ואנחנו לא ידענו שיש גבול. פתאום יש שלט.

"חיילים הסתובבו על גגות הבניינים שלנו, וכילד אתה מתחיל להשתלב בתוך הצבא הזה, אתה חושב שזה משחק. אסור היה לעבור למערב העיר. אבל היינו ילדים סקרנים, אז עברנו לראות מה יש שם. מרכז העיר היה עשר דקות הליכה ברגל ממוסררה, והמשטרה אסרה אותנו, כי ׳מה יש לך ללכת לשם, אם לא בשביל לגנוב?׳ אז אתה סגור בתוך קופסה".

איך נראה הבית?
"בית קברות. בלי חשמל, בלי מים, בלי תשתיות של שירותים. עשינו את הצרכים שלנו בחוץ, בשדות של השכונה".

היה חדר אחד?
"חדר אחד עם 10 אחים. בשנת 50' כבר היינו עשרה".

המטבח באותו חלל?
"אין מטבח, ראבק", אברג'ל כועס ומרים את הקול, "אין מטבח, אין שירותים אין כלום. חדר אחד. נקודה. ההורים בחדר, הילדים בחדר, 20 מטר מרובע".

מה אכלתם?
"אכלנו את מה שגנבנו ומה שאספנו. לפעמים אמא בישלה לחם. תגיד לאשתך שתבשל לך לחם, שתאסוף לחם יבש מהרחוב, תשים בסיר ותבשל אותו, ותשים בפנים הרבה פלפל חריף ומלח בשביל שלא תקיא, ותאכל".

מישהו הצליח לעבוד?
"אתה לוקח אותי לגולדה מאיר!", הוא מתריע.

אברג'ל וחבריו לפנתרים נפגשו עם גולדה מאיר, ראש ממשלת ישראל, באפריל 1971. רק בן 28 הוא היה אז, והיא, במקום להתייחס לבעיה הכללית שהעלו, תחקרה אותם על מקומות עבודתם.

גולדה מאיר. "לא ציפינו שהיא תחתום על כל מה שנגיד. לא הבנו אז בכלל מה העוצמות של ראש ממשלה" (צילום: הרמן חנניה / לע״מ)

"איזה עבודה?" אומר אברג'ל, "דיברנו היפותטית על דברים שהיו צריכים להיות. אוכל היה צריך להיות, בית ספר היה צריך להיות, עבודה הייתה צריכה להיות. מי שלא מצא עבודה נתן מכות לאותם פקידים רומנים שהיו בלשכת העבודה, והמרוקאי שנתן את המכות הגיע לבית משפט וזרקו אותו לדרום. כל מי שהיה אלים כלפי פקידים זרקו אותו לדרום, ללכת לבנות את אילת ואת מפעלי ים המלח".

אבל מדי פעם כן עבדת.
"הייתי בנוער העובד. היה לי פנקס. הייתי הולך לשם בשביל למצוא עבודה. לחפש עבודה מזדמנת. פעם עבודה בתחנת דלק כזו, ופעם אצל אשכנזי שהיה איזה קבלן אינסטלציה, להיות שוליה שלו".

"אנשים עם שפם, שנראים כמו סטלין, עם חזות של שלומפרים"

הפיכתו של אברג'ל מילד עולה, חסר כל, למנהיג מהפכה, עוברת במפגש שלו עם אנשי השכונה ופעילים פוליטיים במרכז ירושלים.

מה נתן לך את הכלים להתנגד? להוביל מחאה?
"כילד, אתה חושב שככה העולם נוהג, שככה זה צריך להיראות. אבא שלך יושב על הרצפה ברחוב. סמרטוט. חסר עבודה. לא הבנו שהתהליכים האלה היו מכוונים על ידי אנשים. על ידי מקבלי החלטות.

"איזה יום ראינו שיכור עם בקבוק ביד, חשבנו שהוא משוגע, והוא אסף אותנו, ונבח ממוסררה עד לכיכר ציון: 'בגין לשלטון – בן גוריון מוכר עיתון'. ואנחנו אחריו בשביל שיזרוק לנו סוכריות. זו בעצם ההפגנה הראשונה שהשתתפתי בה ב-1952, בלי שידעתי שאני בהפגנה.

"גדלתי בתוך קבוצה של צעירים שהסתובבה מבוקר עד לילה וחיפשה דרכים להביא אוכל הביתה, או לגנוב כסף. היינו צריכים למצוא דרך להפקיד את הכסף בבנק שההורים שלנו לא ימצאו אותו, ונחטוף מכות. ילד בן 11 מפקיד כסף בבנק. זה עושה משהו".

החיים בשכונה הכינו אתכם לזה?
"לא רק. כשעלינו למרכז העיר עברנו דרך תחנת השידור של קול ישראל. ראינו את האנשים האלה, נחמיה בן אברהם ואחרים ששמענו את הקול שלהם בוקע מהרדיו. התקרבנו כל פעם עוד 100 מטר, עוד 50 מטרים. ראינו שם מועדון של המפלגה הקומוניסטית. אנשים עם שפם, אנשים שנראים כמו סטלין. עם חזות כזו של שלומפרים.

הפגנת הפנתרים. ״גולדה אמרה: 'מי שמך לדבר בשם הציבור? אני נבחרתי על ידי הציבור ואני אקבע מה קורה'" (צילום: משה מילנר / לע״מ)

"יום אחד כשירד גשם זלעפות או שלג רצנו להסתתר. הסמטה הייתה צרה, ונכנסו פנימה לחפש מכסה. היינו בדרך למרכז העיר לחפש קורבנות – בנים ובנות צעירות של אשכנזים שקונים גלידות, ספוגניות, פופקורן, לחטוף להם מהיד ולברוח. זו הייתה הפעילות הקבועה שלנו. גם אנחנו רצינו ללקק גלידה. שם למדנו לתכנן נסיגה, מקום מפגש ועוד.

"אז אנחנו עולים שניים-שלושה ילדים לסניף של המפלגה הקומוניסטית, ותופס אותי אדם מבוגר, אומר לי: 'בוא תיכנס'. הוא הכין לי כוס תה, נתן לי עוגייה ודיבר איתי. בינתיים, באולם של המפלגה היה אירוע. אני רועד מקור ואוכל. ואני רואה מישהו עולה לבמה עם שפם ומדבר גבוהה גבוהה.

"אני מבין עברית טוב. כבר כילד טחנתי ספרים. אני מבין מה מדברים שם. אני מתחיל להתחבב על המבוגרים שם. ראיתי שם סרטים על המהפכה הבולשביקית. אתה לוקח מהיקב ומהגורן. הרעיונות האלה משפיעים עליך".

"הבחירה לעשות הפגנה בכותל התבררה כבינגו"

חודש לפני ההפגנה הגדולה של הפנתרים בכיכר ציון, הם נפגשו, כאמור, עם ראש הממשלה גולדה מאיר. חמישה צעירים ממוסררה ישבו מול שלושה ממנהיגי המדינה ומפא"י: גולדה מאיר, השר יגאל אלון (חינוך) והשר מיכאל חזני (סעד). הפגישה נערכה ב-9:00 בבוקר, וקדמה לה פגישת הכנה בביתו של אברג'ל.

איך הגעתם להיפגש עם גולדה מאיר?
"הצעתי לחברים שלי שנכתוב מכתב ונבקש מראש הממשלה להיפגש איתנו. כתבנו: 'לכבוד ראש הממשלה, גולדה מאיר, אנחנו קבוצת הפנתרים השחורים מבקשים להיפגש איתך, ואנחנו מבקשים שבפגישה יהיו נוכחים' – כאילו שהיא עובדת אצלנו – 'שר החינוך ושר הסעד'. חתמנו את המכתב במילים: 'חסר לך שלא תפגשי אותנו'".

וואו.
"כן".

והיא ענתה?
״כמובן שהיא לא עונה. איזה ראש ממשלה מפגר יענה לקבוצת פנתרים כזו שלא מהווה עליו שום איום? אז אמרנו: 'יאללה, בואו נעשה שביתת רעב בכותל'. אלה פעולות שלא השקענו בהן מחשבה".

וההפגנה בכותל השפיעה על שלטון מפא"י הגדול?
"הבחירה לעשות הפגנה בכותל התבררה כבינגו. זכייה בקזינו. זה היה עקב אכילס של הממשלה. היו שם מלא תיירים ואנשים זרים שהסתובבו וראו אנשים רעבים עם ילדים, אנשים שמדברים בעברית ובאנגלית. הם לא האמינו שיש במדינת היהודים אנשים רעבים. גולדה נכנעה ושלחה לנו מכתב שהיא מזמינה אותנו להיפגש".

צ'רלי ביטון ואדי מלכה (צילום: סער יעקב, הרמן חנניה, לע"מ)

מה עשיתם?
"חזרנו למטה הפנתרים שהיה בבית שלי. בלשים ואנשי מוסד ושב״כ כבר ישבו שם, ועקבו אחרינו. יזמתי תוכנית עבודה. אמרתי לחבר'ה שיש לנו עבודה עד מועד הפגישה. אנחנו צריכים לצאת לאוניברסיטאות ולחפש סטודנטים שלומדים תואר שני או שלישי בתחומים כמו סוציולוגיה, אנתרופולוגיה וקרימינולוגיה. הסתובבנו בגבעת רם ואיתרנו אנשים שיעזרו לנו לאסוף נתונים סטטיסטיים".

"בעטתי לגולדה מאיר ברגל, והיא בעטה בשלי"

פרוטוקול הפגישה ההיסטורית עם ראש הממשלה ממחיש פער גדול בין העולמות. ניכר שגולדה מאיר לא מצליחה להבין את עומק הבעיה. במשך דקות ארוכות היא מתחקרת את אברג'ל – במה הוא עובד, ובמה אשתו עובדת. אברג'ל, שהתכונן לפגישה, משיב לה: "לא באתי לדבר כאן על עבודתי הפרטית. אם הייתה זו הבעיה שלי, זה היה מצוין. ישנה בעיה של העדה הספרדית שמהווה 65% מכלל האוכלוסייה בארץ".

"זה הכעיס אותה", אומר אברג'ל, "היא אמרה: 'מי שמך לדבר בשם הציבור? אני נבחרתי על ידי הציבור ואני אקבע מה קורה'".

הפנתרים התעקשו שבפגישה ישתתף שר החינוך, ולאברג'ל הפריע שמאיר לא התייחסה אליהם בעיניים חינוכיות. אולי הייתה זו התחושה שהיא לא רואה בהם את הילדים שלה. "אפשר לראות בסטנוגרמה", הוא אומר, "שלאורך כל הפגישה אין מילה אחת של גולדה על חינוך. היא רק מדברת על מה אתה עובד? למה אתה לא עובד? במה אבא שלך עובד? למה אשתך לא עובדת? היא לא שואלת מילה אחת, למה אתם לא לומדים?".

איך מנהלים פגישה עם ראש ממשלה כל יכולה?
"אני באתי מהרחוב. למדתי שאני קובע את גורלי. לא פעם עסקתי בהתחמקות מהשלטונות. אז לקחתי את המושכות לידיים, לא פעם שמטתי לה את הקרקע מתחת לטיעונים. אני אפילו זה שיזם את הפגישה, ולא היא. קבוצת נערים שכל החיים מתה מפחד, פתאום פוגשת את גולת הכותרת, את ראש הממשלה, אתה צריך להתקפל ולמות מפחד ולחכות למוצא פיה. איך שהתחילה הפגישה אמרתי לה: 'אני מתנצל על לשוננו הדלה'".

הייתם חמישה בפגישה.
״בשעה חמש בבוקר ביקשתי מהיחידה המובחרת שלנו שתלך לבתים של האנשים ותוציא אותם מהמיטה. אנשים לא היו מודעים, הם בטח היו עסוקים בלילה בגרפיטי או בפעולות לא חוקיות אחרות. הם לא ידעו שמחר בבוקר יש להם פגישה עם ראש הממשלה. הלכנו יעקב אלבז, רפי מרציאנו, סעדיה מרציאנו, דוד לוי ואני״.

למה דווקא אתם?
"יעקב היה חבר ילדות שלי מגבעת שאול. הוא היה עבריין מתוחכם, אינטליגנט ברמה גבוהה. הוא היה שותף שלי. סעדיה מרציאנו היה מנהיג הקבוצה. רפי מרציאנו היה המזכיר שלי, כי הוא עבד בחנות לסבלות של אבא שלו, מנהל הרישום שלו, אז הוא ידע לכתוב על מכונת כתיבה. הידע שלו היה חשוב. ודוד לוי היה אחד מחברי היחידות המובחרות של הקבוצה לפעולות מיוחדות".

למה ציפיתם ממנה?
"באנו להגיד לגולדה שיש בעיה. לא ציפינו שהיא תחתום על כל מה שנגיד. לא הבנו אז בכלל מה העוצמות של ראש ממשלה מה היא יכולה לעשות, מה היא יכולה לשנות. אם היו לי התובנות של היום, הייתי יודע שהיא יושבת על כיסא הכבוד, ומעליה רק אלוהים".

איך חווית אותה בפגישה?
"ישבתי צמוד אליה, הרגל שלי משחקת ברגל שלה מתחת לשולחן. היא בועטת בי ואני בועט בה, ברפלקסים שיצרנו אחד כלפי השני. היא הייתה נרגנת, עצבנית, לא אהבה שאלות חכמות.

"הם היו רגילים לאנשים שרוצים לרצות אותם. בדיוק כמו שזה עובד היום. ועד העדה המרוקאית, הכורדית, העיראקית, הם היו כמו כפפות ליד. נעזור לכם להוציא ספר תפילה פה, לבנות בית כנסת שם. פתאום באה קבוצת ילדים שאין לה אלוהים. אין סדר. לא באנו עם רשימת מכולת. באנו עם רשימה של כאב. היא הייתה בהלם ולכן היא הגיבה כפי שהגיבה".

"שום כתבה אוהדת לא הייתה עלינו"

ההפגנה שהביאה את מחאת הפנתרים לתודעה הכללית, אולי יותר מכל אירוע אחר, התקיימה ב-17 במאי 1971 בכיכר ציון בירושלים. אברג'ל מספר שהיא נערכה בתגובה לאמירת "הלא נחמדים" המפורסמת של גולדה.

"היא אמרה את זה בפגישה עם המנהיגות המרוקאית. שאול בן שמחון נשלח על ידיהם כל הזמן להרגיע אותנו. הוא סיפר לה שבליל המולוטובים הביאו אותו בשעה ארבע בבוקר לשחרר אותנו מתאי המאסר, כשאנחנו חבולים ופצועים קשה מהמשטרה, ושאנחנו נראינו לו דווקא נחמדים. בתגובה לזה היא אמרה לו: 'לא, הם אינם נחמדים'.

הפגנת הפנתרים השחורים 1973. "אפילו בכתבות הכי אוהדות שהיו לנו השתרבבו הכינויים פליליסטים, שיכורים, עבריינים" (צילום: ארכיון הספריה הלאומית)

"המטרה שלנו בהפגנה הייתה להחליף את השם של כיכר ציון לכיכר יהדות המזרח. האירוע הזה היה חלק ממספר הפגנות שקיימנו באותם זמנים, שמטרתן הייתה להשאיר את השיח הזה בציבור. לא היה לנו קשר עם העיתונות. שום כתבה אוהדת לא הייתה עלינו. אפילו בכתבות הכי אוהדות שהיו לנו השתרבבו הכינויים פליליסטים, שיכורים, עבריינים".

כעסת על הסיקור הזה?
"כל מה שהם אמרו עלינו היה נכון, אני יכול להכחיש שהיו לי תיקים במשטרה? אני לא יכול. אבל זה לא רלוונטי. אנחנו לא היינו אשמים לבד בכל מה שקרה איתנו מרגע שעזבנו את מרוקו".

והפגנת ה-17 במאי הצליחה לפתוח את המהדורות?
"העיתונות עד היום, גם ב-2021, מגויסת. אז היא עוד הייתה עדיפה מהיום. חיים חפר כתב מה שהוא רצה. גם אם הוא לא פירגן לנו. או עמוס קינן. היום, אם הכתבים לא מיישרים קו עם המערכת, מעלימים אותם".

"אנחנו כפנתרים ידענו שבגין עוכר את המזרחיים"

חלק מהפנתרים הלכו לפוליטיקה, אבל אתה לא.
"הכוח של השלטון משחית. ברגע שבממשלה רואים שיש אנשים שיכולים לערער את המנגנון הזה שהם יושבים עליו, אז הם תמיד ימצאו את האנשים מתוך המחאה שיכולים להפוך להיות חלק ממנו. גם כשקמה המחאה ב-2011 תוך שעה חדרו לתוכה כל מרעילי הבארות".

מעניין שהפנתרים הלכו למפלגות השמאל, ולא לבגין.
"הם הלכו למי שלקח אותם. אנחנו כפנתרים ידענו שבגין עוכר את המזרחיים. ידענו. כשארגנו שביתות רעב בכנסת, כל המפלגות עברו דרכנו לשאול מה כואב לנו, ולמה אנחנו עושים את זה. בגין היה יוצא מהכנסת ועוקף את שער פולומבו שם קשרנו את עצמנו בשלשלאות. הוא היה עוקף כדי לא לפגוש אותנו. בשביל לא להגיד מילה.

מנחם בגין נואם בכנסת. "אנחנו כפנתרים ידענו שבגין עוכר את המזרחיים" (צילום: לע"מ)

"וכשהפנתרים השחורים כבר נבחרו לכנסת, לא הייתה לו מילה טובה להגיד עליהם, אלא רק לזלזל וללעוג להם. הוא קרא לצ׳רלי ביטון האיש עם הכפכפים, כמו שהוא קרא לערפאת האיש עם הזקן. כאילו שאין לו שם. זה בגין. ידענו מי האנשים האלה".

אבל בגין כן היה אהוד על עדות המזרח.
"הוא לא היה אהוד. זה מה שהפוליטיקה הישראלית ארגנה עבור עדות המזרח. הוא פולני כמו כל מי שהיה בשלטון מפא"י. הם הבינו שהמזרחיים האלה רודפי כבוד, אז בגין הבין שהוא צריך ללטף את האגו שלהם והם ינשקו לו את התחת. הייתה בחירה שלישית למזרחים? לא הייתה. זה היה או מפא"י או בגין".

הליכוד לא שיפר לדעתך את מצב עדות המזרח?
"להיפך. השלטון של מפא"י היה לו מבנה סוציאליסטי, של חלוקה קולקטיבית. כמובן שהיא לא הייתה נכונה ולא טבעית, אבל היה מנגנון שהיה עושה את החלוקה. יכול להיות שאם החלוקה הייתה נעשית באופן אחר כולם היו נשכרים מזה. אבל זו הייתה חלוקה. 'בלי מק"י ובלי חירות'. ואפשר גם לומר: 'בלי ערבים ובלי מזרחים', על אותו משקל. בגין עלה לשלטון ועשה רפורמות שכרסמו במצב של המזרחים".

עד היום השלטון בישראל היה בידי שתי מפלגות: מפא"י והליכוד; אף אחת מהן לא חתרה לחברה צודקת ושוויונית?
"לא. כי שני השלטונות האלה הם בשר מבשרו של האחר. הם בעצם קבוצה אחת, שלעיתים יש בתוכה מלחמה. הם לא פועלים למען הערבים, המזרחים והשכבות החלשות. זה נובע מזה שמישהו אומר בתוך הקבוצה הזו: 'אתה הגזמת, עכשיו התור שלי'. זה הכול. אין שם איזו אמירה אחרת. אני לא שמעתי בבלפור שאומרים 'בוא נשחרר את האסי'".

מיהם הפנתרים השחורים במשפט אחד?
"התנועה הסוציאליסטית האמיתית היחידה עד היום, שדיברה על שוויון וחלוקה הוגנת. מדינת ישראל של לפני הפנתרים היא לא אותה מדינה של אחרי הפנתרים".

הפגנת הפנתרים השחורים ברחוב דיזינגוף בתל אביב. "מדינת ישראל של לפני הפנתרים היא לא אותה מדינה של אחרי הפנתרים" (צילום: לע"מ)

והמחאה החברתית שהתעוררה בקיץ 2011?
"זו הייתה מחאה מחובקת על ידי התקשורת והמערכת הפוליטית, כי אלה היו הילדים שלהם. הייתי במחאה הזו. הסתובבתי בארץ, מכספי הפרטי, אין לי עמותה ואין לי תרומות. הקמתי קבוצות מחאה מבאר שבע, דימונה וירוחם, ועד פרדס חנה. כל ערב נאמתי במקום אחר. לא נאמתי בבמות במרכז תל אביב. הסתובבתי בכפר שלם וארגנתי מחאה בגבעת עמל. אם אני הולך להפגין בעד הבדואים, זה כי אני יודע שזה גם הדיכוי שלי, זה מה שמניע אותי".

ראית את הסדרה שעת נעילה?
"כן. אנשים בשכונות ובעיירות הפיתוח שפכו את הדם שלהם לא פחות מאף קבוצה אחרת, ואפילו יותר. אז הסיפור שכאילו זו קבוצה זניחה שמדברת בשפה של האויב, זה לא נכון. הם דיברו בשפה עילגת, כי שכחו את השפה של האמא שלהם, לא כמו ב-8200. באו וישבו איתי אלו שעשו את הסדרה, וראו את חומרי הארכיון שיש לי בבית, עזרתי להם ללא תמורה".

"אין לי טענות. אני לא משוטט בזירת החומריות"

אתה חושב שיש היום כמיהה לחזור לפנתרים השחורים?
"הרבה קבוצות מופלות בחברה הישראלית, לא רק מצבע אחד, אבל יש קבוצה אחת שצוחקת כל הדרך אל הבנק. זה הכוח שלה לשמר את השלטון. לקחת את נתניהו ולהפוך אותו לקורבן כמו האחים שלי שיושבים במוסדות לעבריינים צעירים ולאנשים שיושבים בבתי הסוהר? אנחנו בינתיים לא לקחנו אף בית בניו יורק כשהיינו שם שגרירים, ולא לקחנו שטחים כמו שר החינוך שבנה לעצמו, לא חילקנו לעצמנו דיבידנדים של עשרות מיליונים בתקופת הקורונה.

"אני לא מכיר שום קבוצת כוח שמוכנה לוותר על הכוח שלה, אלא אם אתה לוקח את זה – או בכוח הזרוע, או שאתה מעמיד בפניהם את הברירה שאם הם לא יישרו קו, הם יאבדו את מה שיש להם. אני לא בעד לקחת לאנשים כלום, גם אם עשו את זה בדרך קלוקלת. אבל אני בעד לעצור את השעון ולהתחיל מחדש, לשנות את הכיוון של השעון.

ראובן אברג'ל ובת זוגו מרסל אדרעי. "לא ישבתי עם הילדים שלי בימי שישי וסיפרתי להם על הפינג'ן. אני לא נשען על נוסטלגיה" (צילום: יונתן בלום)

"אני נמצא במדינת היהודים. מספרים לנו כל הזמן שכולם רוצים לטרוף אותנו בג'ונגל שאנחנו חיים בתוכו, אבל בינתיים טורפים אותי כאן. אז על מה מדברים איתי".

מה עושים הנכדים שלך?
"נכד אחד עובד כקבלן. נכד אחר עובד במשלוחים. שני נכדים אחרים לומדים באוניברסיטה. שני נכדים אדריכלים. יש לי גם נינים. אין לי טענות, אין לי מענות. אני חי בדירת חדר של עמידר. מאושר מפה עד להודעה חדשה, כי אני לא משוטט בזירת החומריות".

חשוב לך שהם יכירו את המאבק שלך?
"אני לא שם. יש כאלה שעסוקים בסיפורים לילדים. אני לא עושה את מה שאני עושה בשביל שמישהו יעתיק את זה. שכל אחד יעשה מה שהוא מבין. האמירה שלי היא לכבד את האדם ולא משנה מאיזה דת, גזע, לאום, מין או נטייה מינית הוא מגיע.

"אני לא ישבתי עם הילדים שלי בימי שישי וסיפרתי להם על הפינג'ן. אין לי את הזמן הזה, ולא היה לי את הזמן הזה. רוב הזמן חטאתי ולא הייתי לידם כשהיו צריכים אותי, והמשפחה התפזרה לאלף חלקים. לא הייתי שם כי גם אני גרתי ברחובות.

"החיים שלנו היו אחרים לגמרי ממה שאנחנו מכירים היום. הנין שלי היום מסתובב עם טלפון בבית הספר. לי אין את היכולת ללקט את כולם סביבי בבית, כי אין לי מקום ליותר מארבעה אנשים. אבל גם אם הייתי עכשיו גר באוהל, לא היית שומע ממני טענה אחת".

המחאה שלכם שינתה?
"אתה מדבר עם בן אדם שהסתובב עם עשרות תיקים במשטרה, אז בטח שעשינו שינוי. אני מסתובב ברחובות ומרצה באוניברסיטה ונמצא בכל הפגנה של כל מי שכואב לו. אני עושה את זה כי אני יודע שאחרי 72 שנים שעזבתי את מרוקו, אין לי מקום אחר. מה לעשות. אני חלק מהבית הזה. אני חלק מהג'ונגל הזה. מהווילה בג'ונגל.

"לא אקשור כתרים לא לעצמי ולא לחברים שלי, וגם לא לתנועה הציונית שעשתה את השינויים הכי גדולים במזרח התיכון. אז מה, שאני אשען רק על ההצלחות? אני לא נשען על נוסטלגיה. אני מדבר על עכשיו. צריך לעשות שינוי של חיבורים, של הסכמות, ולהפסיק עם הפטנט האמריקאי הזה של להפריד בין אנשים. בעצם זה פטנט יהודי ישן, שמעתי את ירמיהו וישעיהו כבר מדברים על זה.

"אני מאמין באמונה שלמה שהסיפור של המדינה שלנו צריך לשנות כיוון, ואם הוא לא ישנה כיוון הוא יקרוס לתוך עצמו, כפי שקרה לפנינו. ביבי לא חדש כאן. דוד המלך עשה את זה יותר טוב. העביר את הממלכה לשלמה, ואחר כך לא הייתה כבר ממלכה והתפזרנו. אנחנו לא יודעים לנהל את המכולת שלנו. אולי במקום להתעסק עם סטרטאפים כל היום, נלמד איך לנהל בית בלי להרוס אותו".

פורסם לראשונה במגזין דבר המודפס למנויים, גיליון מאי 2021. לקריאת כתבות נוספות מהגיליון: https://www.davar1.co.il/topic/50-לפנתרים-השחורים/