המשורר ואיש החינוך ד"ר סמי שלום שטרית, מהחוקרים הבולטים של המאבק המזרחי בישראל, רואה במחאת הפנתרים השחורים תקדים פוליטי וחברתי. את ההשפעה וההשלכות של זעקת הנערים ממוסררה הוא מזהה בארגונים כמו האגודה לזכויות האזרח כמו גם בפוליטיקה של מרכז הליכוד. הניתוח שלו מאפשר הבנת עומק של השברים והמתחים שבלב הישראליות, ומסמן גם כיוונים לתיקון: לימודי אנגלית בכיתות הנמוכות ושירים ישראלים שנכתבים במרוקאית.

אתה מחלק את ההיסטוריה הישראלית ללפני ואחרי הפנתרים. מה היה במחאה הזו שהוא כל כך משמעותי?
"קודם כל, לא היתה לפני כן תנועת מחאה או תנועה חברתית בישראל. היו מחאות נגד השילומים. היה גם ואדי סאליב ב-59'. זה היה מרד של הדור הראשון. היו הפגנות וחסימות כבישים של מושבניקים בנגב, שזרקו אותם שם. היו דברים מקומיים סביב נושאים מצומצמים. זה לא שהכל התחיל ב-71'. אבל לא היתה תנועה. אנחנו לא פוגשים קודם לפנתרים דרישות לתיקון חברתי.

"עד 73' גם אין מחאה נגד מלחמות. זו תקופה ממלכתית. כל משוררי השמאל, שאת שיריהם אני אוהב, לא העזו לפני 82' לכתוב שיר אנטי מלחמתי, חוץ מחנוך לוין ואולי קצת אבות ישורון. כל ממשלת הגאולה הזו, של בן גוריון, היה לה נופך מיתי. רק מלחמת יום כיפור ריסקה אותם לאדמה.

הפגנת מחאה של הפנתרים השחורים בתל אביב, 1974. "לא היתה לפני כן תנועת מחאה או תנועה חברתית בישראל" (צילום: סער יעקב / לע"מ).

"זה גם כי הממשלה היא סוציאליסטית, קודם כל בעיני עצמה, אבל לא רק. יש הרבה דברים יפים שעשו אז, שהיום אפשר רק להתגעגע אליהם. אז מה, אתה תפגין נגד ממשלה סוציאליסטית? יש בנייה ציבורית, בריאות ציבורית, חינוך ציבורי, אמנם עד גיל 15 בלבד אבל בכל זאת. ויש ממשלה שדואגת לעובדים. אז למה שתפגין או תתקומם או תדרוש משהו שכבר קיים? אלא אם אתה לא בדיוק נהנה מכל זה.

"זו הסיבה שהפנתרים תפסו כמו אש בשדה קוצים וזה הגיע לכל מקום. אנשים שהם לא פגשו עשו הפגנות, קראו לעצמם פנתרים שחורים וביקשו לפגוש אותם. הם הפכו לאנשים שנוסעים בכל הארץ. הגיעו ליהושע פרץ בנמל אשדוד, שהיה איש עובדים ברמ"ח איבריו. מאוחר יותר בבחירות להסתדרות הם זוכים במקומות בהנהגה וזה כבר מלחיץ את הממסד".

זו גם בעצם הפעם הראשונה שהקריאה החברתית חורגת מהציבור שנמצא במצוקה.
"זה עניין מאוד רומנטי. כל יושבי קפה תמר בתל אביב מגיעים. הם ראו את מרד הסטודנטים בפריז בזמן שבארץ יש מצעדים צבאיים, והחליטו ללכת ולתת יד לפנתרים. זה לא היה צפוי. מה לסופר חשוב או משורר תל אביב עם כמה נערים במוסררה? מלקולם אקס אמר שמחאה מתחילה מהבטן, ושמי שלא רעב, למה שידרוש תיקון. אבל זה מדליק גם אותם, לא רק את אלו שהפנתרים צועקים את הצעקה שלהם.

מלקולם אקס בוושינגטון 1963. "מי שלא רעב למה שידרוש תיקון?" (צילום: AP Photo)

"מצטרפים אליהם גם עולים מדרום אמריקה, סוציאליסטים, ששומעים את הסיסמאות 'די לעוני' ודברים כאלו ומבינים על מה המאבק. אנשים שחוזרים מלימודים בחו"ל, מהפגנות בקמפוסים, ומצטרפים. הפנתרים נורא נהנו לשמוע שדברים כאלו קורים בעולם. ופתאום מתחילים קשרים. אנשים מהעולם מנסים להשיג אותם, לשמוע מה קורה. מחתרות מאיטליה, מגרמניה, מיפן, מחפשות לשמוע מהם".

"הממשלה נאלצת להכיר במחאה"

מה השינוי שיוצרת המחאה הזו?
"יש לה אפקט רדיקלי. לפני הפנתרים לא היתה פוליטיקה חוץ פרלמנטרית. אין אגודה לזכויות האזרח. אלה דברים שמתפתחים, ואתה צריך לשאול מה מחולל אותם. מה התקדים. תוך כדי הפנתרים, מתחילים האוהלים בירושלים ומגוון יוזמות. ועדי שכונות. הפגנות. אני זוכר את אבא שלי, שהיה עובד הסתדרות הרבה שנים, החזיק את תיק הנמל, הקים ועד שכונה והלך להפגין מול העירייה שאין מדרכות, שאין תאורה.

"גם הקמת האגודה לזכויות האזרח וארגונים שהוקמו על ידי אשכנזים, זה קרה בתקופה שאחרי הפנתרים וזה לא הגיע אליהם מהשכינה. זה בא מאווירה מצטברת בשנות השבעים, שהפנתרים היו הראשונים ליצור אותה. החלק השני הוא האפקט הרדיקלי על המערכת הפוליטית".

שאיפה הוא מתחיל?
"קודם כל, הממשלה נאלצת, גולדה מאיר נאלצת, להכיר במחאה. זה כמעט ברמה של רבין מכיר באש"ף. זה לא ואדי סאליב, שמתויגים כבריונים, עם תיקים במשטרה ומכות רצח. עם הפנתרים גולדה נפגשת. היא נפגשת עם חמישה פרחחים, שרגע לפני זה טדי קולק גירש אותם מהדשא של העירייה. היא מכירה בהם. במובן הזה, פחות משנה מה היא אומרת בשיחה. לא נחמדים, סיימו לי את הסיגריות. לעצם הפגישה יש אפקט אדיר.

"כולם מגנים את גולדה בהקשר למחאת הפנתרים ואני אומר שהיא עשתה צעדים מרחיקי לכת מבחינת הכרה במחאה הזו. בסופו של דבר היא גם נענית בצורה מלאה לדרישות. מבחינת מפא"י, יש פה תקדים של הכרה במחאה עד הסוף. הכרה בתנועה. באנשים עצמם".

ראש הממשלה גולדה מאיר בכנסת. "בסופו של דבר היא גם נענית בצורה מלאה לדרישות. מבחינת מפא"י, יש פה תקדים של הכרה במחאה עד הסוף" (מתוך אוסף התצלומים הלאומי)

"גולדה מקימה ועדה שאין לה תקדים. יש לה שם מכובס, 'הוועדה לחקירת מצב העוני של ילדים ובני נוער'. אבל החוקרים ממש נכנסים לעובי הקורה, על פני ארבעה כרכים. הם לא יגידו גזענות ואפליה. אבל יש מילים כמו הזנחה. יש מכבסת מילים, אבל בסופו של דבר המסקנות הן שצריך שינוי מרחיק לכת בתקציב ובמדיניות. תקציב 72' מכונה תקציב הפנתרים. התקציבים החברתיים הוכפלו ושולשו".

אבל זה לא מספיק. ההיסטוריה זוכרת את גולדה כמי שאמרה "לא נחמדים", והזעם המזרחי מופנה למפא"י.
"אני חושב שהתקלה של מלחמת יום כיפור שיבשה את הכל. אם גולדה היתה מקבלת עוד קדנציה, והולכת עם הרפורמות האלו בלי המלחמה באמצע, היינו רואים היסטוריה אחרת.

"הרבה רפובליקות מיוסדות על ניירות יפים ומקיימות בראשיתן אפליה נוראית. השחורים מבססים את המאבקים שלהם בארה"ב על הכרזת העצמאות ועל החוקה האמריקאית. 'אתם קידשתם את המסמכים האלו', הם אומרים ללבנים. אותו דבר עם המאבק הפמיניסטי, הוא נעשה בשם הערכים שכבר הוסכמו. ופה גם כן. הרפובליקה קמה. בהתחלה יש העדפה לדומים לאליטה והזנחה של הילידים ושל מי שנראה אחרת. אבל בסוף הם קמים עליה ודורשים תיקון. ופה, לא היתה הזדמנות לתקן שום דבר וזו תקלה איומה".

"דוד לוי בולט בעידן של טלוויזיה וזה תופס"

ואז מגיע בגין ומציע תיקון בדרכו.
"מה שנוצר בעקבות הפנתרים, ובעקבות מלחמת 73' במערכת המפלגתית, זו המציאות שתביא למרד הקלפיות ב-77'. בסקרים עולה תמיכה אדירה ברעיונות של הפנתרים, אבל אנשים לא מוכנים להצביע להם. מי שמזהה את זה הוא דוד לוי שהיה עד אז כמעט אלמוני. הוא אומר 'אני בהחלט מזדהה עם מאבקם, אך לא עם הדרך בה הוא מנוהל'. זה הסיפור של הקמת הליכוד כתנועת המונים.

דוד לוי. "בגין דיבר יפה, אבל אנשים לא נסחפו. דוד לוי מבין את זה ומתחיל לעבוד" (צילום: פלאש 90 )

"אנשים לא התחברו למסרים של הליכוד לפני כן. בגין דיבר יפה, אבל אנשים לא נסחפו. דוד לוי מבין את זה ומתחיל לעבוד, ואין דוד לוי בלי הפנתרים וזה הבדל רדיקלי של תנועה מהשמאל לימין. אין ליכוד כתנועה עממית בלי הפנתרים. דור צעיר שרוצה להצביע אחרת ומגיע לקלפי, מה האפשרויות שלו? ודוד לוי בולט בעידן של טלוויזיה וזה תופס.

"אבל הליכוד היה קפיטליסטי. ישבו שם אנשים שבעיניהם תקציבי הרווחה הם בזבוז כספים נוראי. הליכוד הביא לישיבת ממשלה את מילטון פרידמן, הכלכלן האמריקאי. הביאו אותו לתת עצות. איזה עצות הוא ייתן? את אותן עצות שהוא נתן בצ'ילה ובמקומות אחרים. מה אתם מבזבזים כל כך הרבה כסף? הוא השתגע מתקציבי הרווחה, מהדיור הציבורי. הוא הציע לפרק את ארגוני העובדים – איך אפשר לקיים כאן יזמות חופשית? הוא היה אדם רע מאוד.

"אף אחד בממשלה לא פתח את הפה. בגין דיבר עליו כיהודי דגול. היחיד שדיבר נגדו זה דוד לוי, שאמר שהבן אדם הזה מדבר הפוך מכל מה שדיברנו והבטחנו לאנשים שלנו. בעקבות האכזבה הזו קמה ש"ס״.

ובכל זאת יש תמיכה מזרחית חזקה מאוד בליכוד, עד היום.
"הקפיטליזם שהביא הליכוד לא הציע שיטה צודקת שתתגמל את כולם. אבל הוא יצר מעמד בינוני-גבוה ואפילו גבוה, מזרחי, שלא היה שם קודם, שמחזיק 20 מנדטים כבר 20 שנים. ברור שיש גם כעס על מפא"י ויש גם עניינים פסיכולוגיים, אבל בסופו של דבר הליכוד שם לחם על השולחן של האנשים האלו ולכן הם מצביעים לו".

"השינוי הגדול הוא בתחום החינוך"

איפה עוד רואים את האפקט של הפנתרים, מלבד בזירה הפוליטית?
"אולי השינוי הכי גדול בעקבות הפנתרים זה בתחום החינוך. לפני המחאה 70% מהנוער מגיל 15 ומעלה בשכונות לא נמצאים בשום מסגרת. זה בלתי נתפס. אנשים לא יכולים לדמיין שבעה מתוך עשרה בני נוער ברחוב. היתה הרבה משטרה ברחובות. זו השכונה שאני גדלתי בה. במקום להרחיב את חוק חינוך חובה הביאו יותר משטרה והמציאו את המושג של שוטרי נוער. זו תקופה שנגמרה. זה לקח זמן וזה נגמר, הנשירה סביב 7%-6%, זה פחות או יותר הממוצע בעולם. זאת הצלחה מאוד גדולה לעשות את השינוי הזה.

"עכשיו כולם בבית הספר, אבל השאלה מה הם עושים שם. וזה עדיין יושב על הנחות יסוד תרבותיות רעות מאוד שעליהן הכל נבנה. סוציולוגים שמגיעים מתרבות אירופאית, ויודעים בדיוק מי שווה ומי לא שווה במבט אחד. אלו הנחות יסוד על מי מסוגל יותר או פחות לפעילות קוגניטיבית. מי מסוגל ללמוד. הנזק שזה יצר הוא תודעה כוזבת, תובנות כוזבות אצל יותר משני דורות של מורים ומנהלי בתי ספר.

סמי שטרית. "עדיין קשה להם לצפות מתלמיד מזרחי לאותו הדבר" (צילום: שלומית כרמלי)

"עדיין קשה להם לצפות מתלמיד מזרחי לאותו הדבר, למרות שזה כבר במקום אחר. עדיין יש בעיות שלא צריכות להיות. עדיין מלמדים אנגלית 3 יחידות. למה לא 4? מה ההבדל במאמץ? ב-3 יחידות לא לומדים את השפה. ואם מתחילים בכיתה ז', ההבדל במאמץ הוא זניח. ההשפעה של לימודי אנגלית היא אדירה על תחושת המסוגלות של התלמידים. ההנחה שיש מי שלא מסוגלים היא בסופו של דבר גזענות".

אז התיקון הנדרש במערכת החינוך זה ללמד אנגלית מגיל צעיר יותר?
"גם. אבל השאלה הנוספת היא התוכן. תלמידים שלא מוצאים את עצמם בתוכן הלימוד של המדינה, יפתחו ניכור. בן אדם שלא מוצא את עצמו, את הוריו, את מראה הפנים שלו בכיתה, בתכני הלימודים, במה שהמדינה מניחה לפניו, יפתח רגשי נחיתות. הוא ישתוק.

"עם כל הוועדות שעסקו בזה, לא היה שינוי משמעותי. מספר השירים והספרים הערבים, שאינם מערביים, בתכנית הלימודים, הוא נמוך. במשרד החינוך עדיין חושבים שהליבה של מה שצריך ללמוד בספרות זו תרבות מערבית. מאמינים בלספר היסטוריה אחת, מסוימת. מעבר לבעיה הערכית בזה, זה גם מוריד את האיכות של הלימוד לכולם. זה מוליד בורות, ובורות מולידה פחד ושנאה".

דודו טסה ונסרין קדרי ובהופעה של דודו טסה הכוויתים. "לא ריאקציה. זו לא חזרה לאחור. זה מה שיכול להיות כאן, עם השורשים ההם" (צילום: אריאל עפרון)

איך זה יכול להיראות אחרת?
"בתרבות רואים את השינוי. בהתחלה מחפשים את הרוקנרול, את האוניברסלי, אבל בסוף זה מגיע לשוקת שבורה. אנשים שעשו את הלב של המוזיקה הישראלית מבינים שיש להם אבני חן בבית. צעירים שההורים שלהם נולדו פה כותבים שירים במרוקאית. מיכה שטרית והפיוט המעמיק, דודו טסה, נטע אלקיים. זו לא ריאקציה. זו לא חזרה לאחור. זה מה שיכול להיות כאן, עם השורשים ההם".

פורסם לראשונה במגזין דבר המודפס למנויים, גיליון מאי 2021. לקריאת כתבות נוספות מהגיליון: https://www.davar1.co.il/topic/50-לפנתרים-השחורים/