15 ביוני 1971. עשרות שוטרים בקסדות לבנות, מגנים ואלות שלופות התגודדו באותה שעת אחר צהריים גורלית בכיכר המיואשים, בפינת הרחובות האצ"ל ודרך לח"י (דרך לוד באותם ימים) בתל אביב. הם ניצבו סביב הכיכר כחומת חיץ כוחנית, מול אלפי תושבים שהתגודדו בצפיפות על המדרכות. נהמת ההמון חשפה את המתח והציפייה הדרוכה להתפתחויות שעתידות להתרחש בעקבות הידיעה על בואם של הפנתרים השחורים מירושלים לשכונת התקווה.

השיירה אמורה הייתה להגיע מכיוון צומת מסובים בואכה כפר סלאמה ועד לתוככי השכונה ברחוב הראשי, האצ"ל, כביטוי הזדהות ושותפות גורל בין שכונת מוסררה ושכונת התקווה. "באנו כדי להזדהות ולהפגין נגד הריסת הבתים בשכונה, שזאת הייתה מדיניות של המערכת", אמר לי השבוע ראובן אברג'ל בטלפון.

***

כשעתיים לפני כן באולם הגדול של מועדון הנוער, ברחוב לפידות בשכונה, התקיימה פגישה חשאית וסגורה. איש מהממתינים מחוץ למועדון לא ידע לשם מה מתכנסת הפגישה ועל מה דנים בה. היו רק ניחושים. היה ידוע שכמה עסקנים ביקשו להיפגש עם בעלי השפעה מהשכונה, כדי לנקוט עמדה מול הפנתרים השחורים, שבואם לשכונה עלול לגרום לשינויים הרי גורל בחיי התושבים.

כשהסתיימה הפגישה, ראיתי שיוצאים מהאולם גם המון צעירים שנחשבו לבעלי זרוע. את רובם הכרתי ואת חלקם גם באופן אישי. אז התברר שהשכונה לא תסכים להפגנה המשותפת, אלא להיפך: כניסת הפנתרים לשכונה תימנע והם יגורשו.

צעירי שכונת התקווה מונעים את מצעד הפנתרים בשכונה. ניתקו את כבלי הרמקול על הטנדר וקרעו את השלטים (צילומים: מכון לבון)

"אבל למה שלא נתאחד איתם? אלה הפנתרים השחורים!", העזתי לשאול את פרג'ו, שאליו הייתי מקורב. היו לנו המון שיחות ארוכות, לעתים אפופות עשן. הוא היה איש שיחה מרתק. אהבתי את האפשרות להתרועע איתו ולהיראות בחברתו. עבורי זאת הייתה זכות, מעין השתייכות לכוח גדול. קשר כזה בשכונה עזר לי הרבה פעמים להימנע מהסתבכויות ומאי נעימויות.

פרג'ו נשר בילדותו ונעוריו מכל המסגרות, ישב שנים במוסדות ובתי סוהר, ונאלץ לבחור בדרכי פשע כמו כל אחיו. הם נחשבו למשפחה חזקה בשכונה. אחיו הגדול היה כריזמטי ואנשים כיבדו אותם מתוך אהבה ולא מתוך פחד. שניהם השתתפו בדיון. פרג'ו לא ענה לי, רק משך בכתפיו כמו אומר: "זה מה שהוחלט וזה מה יש".

***

והנה כי כן. האלפים בכיכר. עמדתי ליד הקיוסק הפינתי והבטתי לכיוון רחוב הלח"י. כבר מרחוק אפשר היה לשמוע את נהמת המגאפון המתקרב, ומיד החלה תזוזה עצבנית ומאיימת. צעירים רבים התקדמו באיטיות, כשרבים מהם עוברים דרך שורות השוטרים, שהביטו בהם חסרי אונים ולא נקטו שום פעולה למניעת ההתכתשות הצפויה.

הבחנתי ברכב כחול, טנדר, שעל הגג שלו הותקן מגפון. הכרוז הצליח לומר רק מספר מילים: "תושבי שכונת התקוה…", ואז מספר צעירים התנפלו על הטנדר וקרעו את חוטי הרמקול ואת שלטי המחאה. ההמון הקיף את השיירה. הורו לנהג לעזוב את המקום. (אברג'ל וצ'רלי ביטון, ממקימי הפנתרים ומנהיגיה התנועה, מספרים, בשיחת טלפון השבוע, שהייתה גם אלימות: "חבר'ה שלנו קיבלו מכות מאנשי השכונה, ליד תחנת המשטרה הסמוכה").

צעירי שכונת התקווה מונעים את מצעד הפנתרים בשכונה. ניתקו את כבלי הרמקול על הטנדר וקרעו את השלטים (צילומים: מכון לבון)

זה נגמר מהר. ההמון החל להתפזר אט אט. השוטרים לא נקטו פעולה; עמדו על מקומם והביטו במתרחש. רק קבוצת צעירים, שעמדו מול שורת השוטרים התמהים, קראה לעברם: "עשינו לכם את העבודה".

בערב, במהדורת החדשות "מבט" בטלוויזיה, הוקרנו צילומים מאחד הגגות בהם נראו המפגינים קורעים את השלטים ומקפצים בצהלה, כאילו היה זה ניצחון עבורם. עבורי, ההתרחשות הזאת הייתה מחזה מביש. חשבתי לעצמי שהייתה כאן החמצה גדולה. מאוד רציתי שלפנתרים יהיה חיבור עם השכונה. זה היה יוצר כוח גדול ותורם למאבק בעוני ששרר בשכונות באותה תקופה.

השבוע, כששוחחתי עם אברג'ל וביטון, שאלתי מה הייתה הסיבה להתנגדות התמוהה הזאת, ומי היו אלה שבאו כדי למנוע את האיחוד?

שער העיתון: צ'רלי ביטון פוגש את רפול (אלבום פרטי)

ראובן אברג'ל: "הם היו פעילי הליכוד (חרות), שפנו אל עבריינים ובעלי זרוע בשכונה והסיתו אותם נגדנו". איזו סיבה הייתה למפלגה לגרש את הפנתרים מהשכונה? שאלתי. "המערכת פחדה מאיתנו ומהשינוי שכמעט התחלנו להשיג", אמר אברג'ל. "במיוחד מפא"י של אותם ימים, אבל גם מפלגת חירות הייתה כולה אשכנזים, לכן הם עודד את השיסוי של מזרחים במזרחים. אבל הכרתי הרבה חבר'ה מהשכונה ודיברנו והתחברנו. היינו צעירים ותמימים, וכל מי שרצה להצטרף או לעזור, אפשרנו לו, לא ידענו כיצד להתנהל נכון, ובסופו של דבר התפצלנו עד שהתפרקנו".

צ'רלי ביטון: "היה שם פספוס גדול. חבל שלא השכלנו להתאחד כולנו. זה היה יוצר כוח גדול. הממסד פחד מההתארגנות שלנו והפצת הבשורה לפריפריות".

***

יותר מאוחר באותו ערב הלכתי למועדון הצעירים ברחוב האצ"ל, הרחוב הראשי של השכונה. זה היה מועדון של עיריית תל אביב, שהפעילו מדריכים מקידום נוער. מקום כייפי לבלות בו: טלוויזיה, בר, קפה ותה, שולחנות סנוקר, פינג פונג, ביליארד; וגם שש בש, וגיטרה למי שרצה לנגן.

אני צפיתי בעיקר במשחקי הסנוקר. היו שם חבר'ה ממש מקצוענים, והיה תענוג לראות אותם בפעולה.

כשיצאתי מעט מחוץ למועדון, נגלה לעיני מחזה מרשים: סעדיה מרציאנו עמד שם על המדרכה במלוא קומתו ודיבר עם כמה מהחברים שלי, שעמדו גם הם פעורי פה והקשיבו לו. בתווך עמד שלוב ידיים "דודו פנתרים", חבר מהשכונה שהיה בקשר הדוק עם הפנתרים השחורים, שיתף איתם פעולה והשקיע בקשירת קשרים בינם לבין צעירי השכונה.

סעדיה מרציאנו. "לא כל כך האזנתי לדבריו, רק התרשמתי מהכריזמה שלו וההעזה לבוא לשכונה עוד באותו יום של פורענות ואלימות" (צילום מסך)

התקרבתי למעגל. הייתי מרותק מהופעתו המרשימה של מרציאנו. שיער שחור מבריק מסורק למשעי. יפה תואר. חולצת ג'ינס עם נצנצים על הכתפיים מעל טריקו לבנה, כמיטב האופנה של צעירי השכונות באותה עת. מבטא מרוקאי כבד, תנועות ידיים מסבירות. לא כל כך האזנתי לדבריו, רק התרשמתי מהכריזמה שלו וההעזה לבוא לשכונה עוד באותו יום של פורענות ואלימות.

***

במשך השנים שחלפו מאז, יצא לי לפגוש במספר הזדמנויות את ביטון, אברג'ל ומרציאנו. פעם אחת זה היה בקונגרס של הפדרציה הספרדית העולמית בירושלים, ב-1987. ויקי שירן ז"ל יזמה ביקור מחאה בכנס. היא ארגנה אותנו כמשלחת לא קרואה, וישבנו מחוץ לאולם. סעדיה מרציאנו עמד שם ומחה בצעקות רמות אל באי הכנס, לחלק מהם קרא בשמותיהם, ו"גנבים ומושחתים".

בזמנו גם הקמנו, בסיועם של הפנתרים, רשימה משותפת של צעירי השכונה לוועידת ההסתדרות. למפגש שלנו איתם בתל אביב הגיעו מרציאנו וכוכבי שמש ז"ל.

***

עם מרציאנו היה לי גם מפגש אישי מיוחד. ב-1985 התחלתי להוציא לאור עיתון, "פעמון השכונות". באחד הימים הגעתי לבניין ההסתדרות לפגישה עם חבר שהיה פעיל שם. אחרי שיצאתי מהפגישה איתו, ראיתי את סעדיה מרציאנו יושב לבדו על ספסל ליד חדרה של מאשה לובלסקי, שהייתה מזכ"ל נעמת. "שלום לסעדיה מרציאנו", אמרתי לו, והוצאתי אותו מהרהוריו.

נעים מאוד", אמרתי, והושטתי את ידי. הוא קם, לחץ לי את היד בחום וחזר לשבת. "מה אתה עושה פה? אתה קשור להסתדרות?" הוא שאל. "אני מוציא לאור עיתון חדש, 'הפעמון'", עניתי, תוך כדי ששלפתי מהתיק את אחד הגליונות והושטתי לו.

הוא דפדף בעיתון והתלהב. מיד קם, חיבק אותי בהתרגשות, והוביל אותי אל חדרה של מאשה לובלסקי. פתח את הדלת ואמר: "תכירי, זה בני זאדה, המו"ל והעורך של העיתון הזה. הוא זקוק למודעות. שב, בני", הוא אמר לי, יצא מהחדר וסגר אחריו את הדלת, לא לפני שאמר ללובלסקי: "תני לו מודעות". "בשמחה, סעדיה", היא השיבה, והפנתה אותי אל הדוברת שלה לצורך תיאומים. בהמשך אכן החלה לפרסם בעיתון עמודי מודעות שלמים.

כשיצאתי מלשכתה, באתי להודות לסעדיה על העזרה הבלתי צפויה. "תבוא אלי לפה גם מחר", הוא אמר, "אכיר לך גם את ישראל קיסר (מזכ"ל ההסתדרות) ועוד קודקודים פה. אל תתבייש. זה הבית שלך. רוצה לבוא איתי לכוכבי שמש? הוא גר פה קרוב".

התלוויתי אליו בהתלהבות. כך יצא לי להכיר את כוכבי שמש, גם הוא מראשי הפנתרים, שבאותו זמן ניהל את "הבר האדום" בצפון דיזנגוף, שם, מוני יקים יבדל"א, הגיש בימי שישי את תוכנית האירוח שלו "מוני יקים מארח ומכסח". הרבה פוליטיקאים הוזמנו למקום והתנהלו בו דיונים ערים.
את שמש פגשתי בפעם האחרונה בהלוויה של ויקי שירן, ב-2004. הוא בא מעונב, לבוש בחליפת עורך דין שחורה. ממש אז קיבל את התואר. הגשים את חלומו.

פורסם לראשונה במגזין דבר המודפס למנויים, גיליון מאי 2021. לקריאת כתבות נוספות מהגיליון: https://www.davar1.co.il/topic/50-לפנתרים-השחורים/