יהושע פרץ (83) הוא ממנהיגי העובדים המיתולוגיים בישראל. בגיל 12 עלה כילד ממוגדור שבמרוקו, ובגיל 28 כבר הנהיג שביתה בנמל אשדוד במחאה על פיטורי 40 עובדי סולל בונה מהנמל, שנה לאחר הקמתו. בין יתר מאבקיו בשנות ה-60 וה-70, מצא עצמו נאבק גם בהסתדרות ובמפא"י, כיוון שלדבריו, באותן שנים הן לא אפשרו לבני עדות המזרח להתקדם בשורותיהן, למעט בשנים בהן עמד בראש ההסתדרות, יצחק בן אהרון. כיום פרץ הוא יו"ר ועד גימלאי נמל אשדוד.

***

עברתי את הכול. הגעתי בתור ילד בן 12 לארץ, ויחד עם בחורה בשם ציונה, היינו הכי צעירים בגרעין. אחרי שירדנו מאונייה בחיפה, לקחו אותנו במשאית לקיבוץ עין השלושה, ליד עזה. המשאית היתה מחולקת לשניים, חצי לולים של עופות, חצי אנחנו, הגרעין. התחלקנו בין הקיבוצים עין השלושה, נירים וכיסופים.

אז זה היה זמן הפדיונים. היינו בעמדות השמירה ושמענו את צינורות ההשקייה מרעישים. פתאום אתה שומע בבת אחת צניחה, שקט, ואתה יודע שהערבים מעזה גנבו את כל הצינורות. ככה זה היה יום יום. לפעמים גם הפגיזו אותנו.

בקיבוץ לא הרגשתי אפליה. בעין השלושה כולם דיברו ספרדית, ואני למדתי ספרדית פחות או יותר כמו עברית. כשרציתי לעזוב שם, הגעתי לתל אביב, ובסוכנות היהודית ביקשתי את קיבוץ גניגר. חבר שלי ביקש את קיבוץ מזרע. בסוכנות החליטו שזה יהיה הפוך. אני אלך למזרע, והוא לגניגר. למה? אני לא יודע, אבל זה מה שהיה.

יהושע פרץ נח. "יש חברות שמחלקות מיליונים, איפה הדיבידנד לפועלים?" (צילום: אלבום פרטי)

הפגנתי ועשיתי קצת בלגן בתל אביב. לא עזר שום דבר, לא קיבלו אותנו. הגיע הלילה, ולא היה לי איפה לישון, אז הלכתי למשטרה ואמרתי להם: ׳אני ילד, אין לי איפה לישון, אני רוצה איזה מקום לישון בו׳. שלחו אותי לרחוב שלוש, שם היה בית של כל הזקנים. אחרי שנכנסתי פנימה, סגרו מאחורי דלת ברזל. לרדת מהבניין אי אפשר היה. עברתי לילה שחור. ריח של פיפי ומסריח. כל הזקנים מסכנים, משתעלים. הלכתי לסוכנות ואמרתי להם: 'בסדר, תביאו מזרע'.

***

הגעתי למזרע, ואני רואה שזה קיבוץ גן עדן. בשר טוב, עופות, חזיר, מה שאתה רק רוצה. מכל טוב אלוהים. אחרי תקופה בקיבוץ מזרע, החלטתי לחזור לעין השלושה, לבדוק מה קורה עם אח שלי וכל הגרעין. איך שהגעתי גייסו אותי לצבא. כשהשתחררתי, הסוכנות היהודית שלחה אותי ועוד חבר שלי בשם יאיר אדרי, לדימונה. קיבלנו שם צריף, ושלחו אותי לעבוד בקרן הקיימת.

היה לנו איזה מנהל מטר ארבעים, כזה קטנצ׳יק, קראו לו ישראל. והיו זקנים מרוקאים שעבדו שם. יום אחד הוא בא והתחיל לצעוק על הזקנים. שמעתי את זה, באתי, תפסתי אותו מהחגורה, הרמתי אותו באוויר, ואמרתי לו: 'עוד פעם אתה צועק על האנשים האלה, אני קובר אותך, מכניס לך את הראש בתוך האדמה'. עשיתי שביתה בקרן הקיימת עם כל הזקנים. סגרנו את הכביש מדימונה לבאר שבע. לא יכולתי לראות שמתייחסים אליהם ככה.

משם הלכנו ללשכת העבודה, וגם ללשכת 'תן לי לעבוד' בים המלח. זה היה סיפור. אם לא היה לך פנקס אדום לא יכולת לעבוד בים המלח. בשנות ה-60 גרתי בבאר שבע, שם התחיל המאבק של הפנתרים, והייתי מעורב בזה יחד עם ויקטור ללוש, צ׳רלי ביטון, סעדיה מרציאנו, כל הג'מעה הזאת. קשה להסביר היום איך היתה אז באר שבע. איזו עיר היא היתה.

***

אחרי שעבדתי בכור האטומי בדימונה, פנה אלי אח שלי שגר בקיבוץ גזר ומשם עבר לאשדוד, ושאל אותי אם אני רוצה לעבוד בנמל החדש שנפתח. הוא ידע שגרתי בעיר מוגדור, במרוקו, שכולה על הים. הייתי צריך לעבור מדימונה לאשדוד. זה לא היה פשוט אז.
מילאתי טפסים, ועוד טפסים, ועוד טפסים. אמרו לי: 'יהיה בסדר, יהיה בסדר'. עוברים שבועיים, חודש, חודשיים, שלושה. אני מתקשר: 'כן, העניין שלך בטיפול, העניין בטיפול', עד שיום אחד סגרתי את מנהל הסוכנות במשרד, ולקחתי את המפתח. בלי זה לא הייתי יכול לעבור לאשדוד. היום, כשאני מספר את זה, אני לא מאמין שהיו מקרים כאלה בארץ.

העמסת ארגזי תפוזים לייצוא בנמל אשדוד, 1970. "פנה אלי אח שלי שגר בקיבוץ גזר ומשם עבר לאשדוד, ושאל אותי אם אני רוצה לעבוד בנמל החדש שנפתח" (צילום: לע"מ)

הגעתי לאשדוד והתחלתי לעבוד במפעלי רוגוזין. אחרי שבועיים בא אלי מנהל הלשכה, צבי זקס, ואמר לי: 'יהושע, אנחנו צריכים מסגרים בנמל, אתה רוצה לעבוד?' אמרתי 'כן'. היה לי ניסיון מהכור בדימונה. אחרי יום של מבחנים, התקבלתי לעבודה בנמל, ומשם התחיל כל הסיפור.

באותה שנה היו בחירות לוועד ואני קיבלתי את רוב הקולות, אבל ידעתי שלא יהיה לי זמן להתעסק עם זה, אז ויתרתי על התפקיד לטובת אלברט מלכה, החבר הכי טוב שלי. הוא היה מזכיר הוועד, ואני הייתי מנהל המסגריה בנמל.

בשלב מסוים התחילו להעביר אנשים מנמל אשדוד לרשות הנמלים. רצו להעביר את כולנו חוץ מ-40 אנשים שהיו בסולל בונה. רצו לפטר אותם. אני אמרתי: 'זה לא יכול להיות, הרי כולנו עבדנו יחד. לא יכול להיות שפתאום חלק יעבדו וחלק לא. נכנסתי לנושא של הוועד, והתחלתי עם השביתות וההפגנות.

היתה לי השפעה גדולה. אהבו אותי בנמל, והקשיבו למה שאמרתי. אבא שלי היה מזכיר ועד של כל הקצבים במוגדור. היו קוראים לזה "לאמן". אז כנראה שהמנהיגות הזאת הגיעה אלי ממנו. אבא שלי לא עלה לארץ, כולם עלו חוץ ממנו. אני ואחי עלינו ראשונים, ואחר כך ב-1964 אמא שלי עלתה עם האחים. אבא נפטר במרוקו.

***

אני הייתי איש 'מערך' כל החיים שלי. הייתי איש מפא"י כל החיים שלי. ובמקום שהם יתמכו בי ויעזרו לי, הם ניסו להכשיל אותי. במפא"י לא החשיבו אותנו. הם דיברו ביניהם, ואנחנו כמעט שלא היינו יכולים להגיע ולדבר איתם על מה שעובר עלינו. הפועלים בנמל לא אהבו את זה שאני איש מערך, ולא איש ליכוד. כולם היו ליכודניקים, חוץ ממני, ואני ניסיתי להשפיע כמה שאפשר.

היחיד שהיה שונה זה יצחק בן אהרן, זכר צדיק לברכה. הוא ידע לשמוע את הפועלים. ידע להגיד 'כן', וידע להגיד 'לא'. מאוד חשוב לפועלים שיש גם מישהו שיכול להגיד 'לא'. לא היה מישהו כמוהו. וגם אותו לא אהבו במפא״י. למה? כי הוא היה יותר מדי ישר. הם רצו מישהו שרק ירים ויוריד יד מתי שהם רוצים.

בן אהרן. "ידע לשמוע את הפועלים. ידע להגיד 'כן', וידע להגיד 'לא'. מאוד חשוב לפועלים שיש גם מישהו שיכול להגיד 'לא'. לא היה מישהו כמוהו" (צילום: משה מילנר/לע״מ)

בן אהרן אמר פעם שלכל המזרחים נתנו להגיע מקסימום לדרגה של מזכיר ועד או למועצת פועלים. לא יותר. וזה נכון. לא נתנו לנו להתקדם. לא חשוב אם היית עם דעות ועם ראש, לא נתנו. לקחו רק את האנשים שלהם.

***

האם הצלחתי לשנות? לא. איך יכולתי להצליח? הייתי בסך הכול אחד. המצב לא השתנה 50 שנה. היום אפשר היה לחדש את המאבק של הפנתרים. לצאת נגד כל אלה שהם אנטי פועלים. יש חברות שמחלקות מיליונים, איפה הדיבידנד לפועלים?

נמל אשדוד. "איפה הדיבידנד לפועלים?" (צילום: פלאש 90)

אבל היום אין לפועלים יותר מפלגה משלהם. מבחינת הפועלים, מפלגת העבודה מתה. פעם היו מצביעים לעבודה, למפא"י. היום לבוא ולשכנע להקים מפלגה של פועלים זה לא ילך, כי כל אחד כבר מושרש במפלגה מסוימת ואי אפשר להזיז אותו מזה.

אני לא אומר שהנהלות לא צריכות להרוויח. הן צריכות להרוויח הרבה. אבל גם הפועלים צריכים לקבל קצת. תנו גם לפועלים קצת, אי אפשר רק לקחת. רק אתם ואתם ואתם, מה עם הפועלים? הם זבל?

העובדה היא, שבסופו של דבר, אנחנו הפרימיטיבים ניהלו את הנמל, וניהלנו אותו בצורה הטובה ביותר. היינו ילדים שעלו ממרוקו, לא למדנו, לא היינו בבית ספר אף פעם, לא לימדו אותנו מה מותר ומה אסור. רק הפילו עלינו גזירות. איך רצו שנילחם? נלחמנו בכוח".

פורסם לראשונה במגזין דבר המודפס למנויים, גיליון מאי 2021. לקריאת כתבות נוספות מהגיליון: https://www.davar1.co.il/topic/50-לפנתרים-השחורים/