לאופי ולאווירה שמילאו את שכונת מוסררה לפני 50 שנה לא נותר כיום כמעט זכר. התושבים התחלפו והמתחים התפוגגו, או יותר נכון לומר, נדדו למקומות אחרים. משכונת-ספר לצד הגבול עם מדינת אויב, שכונת מצוקה שמרבית תושביה מהגרים מארצות ערב, הפכה מוסררה לשכונה בורגנית, מטופחת על ידי העירייה ובמיוחד על ידי התושבים.
מוסררה היא דוגמה לתהליך ג'נטריפיקציה, שבו אוכלוסייה חלשה מפנה את מקומה לטובת בעלי אמצעים. התפאורה מחודשת ומצוחצחת, נותרת לכאורה כשהייתה, ורק השחקנים מתחלפים.
האם התהליך מבוצע באופן מכוון בידי הרשויות, או שאלה כוחות השוק החופשי? הסדרה התיעודית "המדריך לג'נטריפיקציה" (יוצרים: קרן שעיו, לביא ונונו ואסנת טרבלסי, שודרה בהוט 8), עוסקת בשאלה הזו. הסדרה מסבירה באופן ברור ומעמיק (גם אם חד-צדדי ופופוליסטי) את השינוי שמתרחש ביפו – מקום שהפך מאזור מצוקה שבו גרים בעיקר ערבים, לסביבה מטופחת, יקרה, יהודית בעיקרה, כזו שמנצלת את המיקום המצוין ואת הקסם המקומי, שכוסה במשך שנים רבות תחת שכבות עבות של עליבות והזנחה. משהו דומה למה שארע במוסררה לפני כשלושים שנה.
סיור במוסררה המטופחת מגלה את הפנינים שמסתתרות בה ומספרות את סיפורה הייחודי. שבע תחנות מוצעות כאן, כאלה שמגלות את העבר הרחוק של השכונה, שהוקמה בסוף המאה ה-19 כשכונת יוקרה פלסטינית, הפכה בשנות ה-50 לשכונת מהגרים ענייה, וכיום מאכלסת קבוצות אוכלוסייה שונות – חרדים וחילונים, צברים ומהגרים, עשירים ועניים, מוסיקאים ואמנים, בטלנים ואנשי עמל. סלט ישראלי.
1. רחוב הע"ח.
הרחוב הראשי החוצה את השכונה נקרא במקור "גוטפריד מבויון", מי שהיה מנהיג מסע הצלב במאה ה-11 ומת בירושלים. לאחר הקמת המדינה, ניסו לייהד את שמה של השכונה ל"מורשה" (ללא הצלחה), ולרחוב הוענק שם עברי: ע"ח, 78 בגימטריה, על שמם של 78 עובדי בית החולים "הדסה" והאוניברסיטה העברית, שנרצחו על ידי ערבים בדרכם להר הצופים, בסוף תקופת המנדט.
מרבית הבתים ברחוב הוקמו על ידי בעלי הון ערבים, ונותרו הפקר במלחמה. אלה בתי אבן דו-קומתיים עם גן בעורף או בחזית המגרש. קישוטי האבן המעטרים את החזיתות הם לרוב בסגנון מזרחי, ובבניין מספר 5 נותרה עדיין הכתובת בערבית.
כיום ממוקמים ברחוב מוסדות שונים ובהם: בית הספר לאמנות מוסררה, המרכז למוזיקה "מן המזרח" (על שניהם בהמשך), "פוליס" – מכון ללימודי שפות, והוצאת הספרים "ראובן מס". אין פה חנויות ולא מסעדות, דבר שמחזק את ייחודו של המקום, שנמנע ממסחריות.
2. בית הספר לאמנות מוסררה
רחוב הע"ח 9.
פתיחתו של בית ספר לאמנות בליבה של שכונה חלשה היה אחד מהמהלכים שהאיצו את השינויים בסביבה. ב-35 השנים האחרונות זכה בית הספר בהערכה רבה, ומומלץ להתעכב בשתי הגלריות שפועלות בתחומו (הכניסה אליהן חופשית).
בניין בית הספר, שהוקם במקור כבית מגורים פלסטיני, כמעט ולא עבר שינויים כשהוסב לייעודו הנוכחי. הוא מורכב מאולם מרכזי המוביל לחדרים המקיפים אותו, תוכנית שמכונה "בית ליוואן", שחזרה והופיעה בבתי מידות פלסטיניים ברחבי הארץ עד לתחילת המאה ה-20.
מאז חודש מרץ ועד לאחרונה, הוקדשו שתי הגלריות של בית הספר, ואולם נוסף במתנ"ס השכונתי, לציון יובל לתנועת "הפנתרים השחורים", שצמחה בשכונה. בתערוכות הוצגו עבודות תיעודיות וגם אמנותיות המתייחסות לתנועת המחאה.
3. המרכז למוזיקה מן המזרח
רחוב הע"ח 14
פינת נתן הנביא 1. כדי להתרשם מהבניין המיוחד ביותר בשכונה, גם הוא בית מגורים פלסטיני, יש לפנות מרחוב הע"ח אל רחוב נתן הנביא. שם יש גינה ציבורית קטנה, שבה ניתן לעצור ולהשקיף על חזיתו האחורית של הבניין. הפריסה והצפיפות של פתחי החלונות מאורגנות בה במערך יוצא דופן, ודומה שרק למענו הוקמה הגינה.
שתי הקומות העליונות בבניין מאוכלסות בדירות מגורים, ובשתי התחתונות פועל בית ספר גבוה ללימודי מוזיקה. הצלילים הנעימים, הבוקעים בערבוביה מחלונות וחצר הבניין, מתפזרים בסביבה ומוסיפים לאווירה הנעימה והמיוחדת של השכונה השקטה והרגועה.
הגינה הציבורית הזו, גם היא חלק מתהליך הג'נטריפיקציה שעברה השכונה. עד לשנות ה-80 היתה מוסררה רחוקה מטיפוח והשקעה עירונית. אך באותה עת העירייה החלה להשקיע במרחב הציבורי, והגינות והסמטאות המקסימות היו לכלי משמעותי במשיכת אוכלוסייה אמידה.
4. סמטת הפנתרים השחורים
לנוכחות "הפנתרים השחורים" כמעט ולא נותר זכר בשכונה. את שמות הרחובות שינתה העירייה לאחר מלחמת העצמאות, בעיקר לשמות נביאים.
שתיים מהסמטאות הצדדיות, שהן למעשה שבילי הליכה, קיבלו לפני כעשור שמות חדשים: האחת קיבלה את שמה של התנועה "דרך הפנתרים השחורים"; והשנייה את השם "הם לא נחמדים", בעקבות דבריה של ראש הממשלה גולדה מאיר (שלמעשה אמרה: "הם אינם בחורים נחמדים", אמירה, שכידוע, בכלל הוצאה מהקשרה).
5. השיכונים
רחוב החומה השלישית 11 ורחוב דניאל 15.
לבד מבתי המידות שנבנו ברחבי השכונה על ידי פלסטינים, המדינה הקימה בה בראשית שנות ה-60 כמה מבני מגורים לצורך דיור ציבורי. מבנים אלה לא שוכפלו מהדגם הקבוע שמשרד השיכון היה רגיל להקים, אלא תוכננו במיוחד לשכונה. שני מבנים ייחודיים, שראוי להתעכב עליהם, תוכננו על ידי צוות בראשות האדריכל שמואל שקד.
הבניין הראשון והמפורסם שבהם מצוי בפינת הרחובות החומה השלישית 11 וחיל ההנדסה. הבניין תוכנן כשחזיתו הראשית פונה אל רחוב חיל ההנדסה, שכיום עובר בו תוואי הרכבת הקלה, אך עד 1967 עבר בו הגבול בין ישראל וירדן. חזית הבניין תוכננה בהתאם כמבצר; היא הורכבה מקיר בטון רחב במיוחד, חלונות צרים ועמדות ירי לכל רוחב הגג. חזיתו השנייה של הבניין פתוחה אל חצר עורפית התחומה בשיכון ובמבנים נוספים.
השיכון השני נמצא במרכז השכונה, ברחוב דניאל 15. את מקום הבטון האפור והחשוף, או הטיח הלבן שאפיין את השיכונים, תופסת כאן אבן פראית. הבניין גם מתנשא לגובה של 7 קומות, כמעט כפול משיכון טיפוסי, ועדיין אין בו מעלית. אך אל דאגה, בקומה האמצעית תכננו האדריכלים קומת מבואה, המנצלת את הבדלי הגובה הטבעיים של השכונה, והכניסה אליה היא ממפלס הרחוב העליון, כך שלא עולים או יורדים במדרגות יותר מארבע קומות.
6. מרכז קהילתי
בית קנדה
רחוב דניאל 13בסמוך לשיכון מצוי המרכז הקהילתי של מוסררה – כוורת תוססת של פעילות צעירים, שזולגת גם אל הגינה הגדולה הצמודה. בגינה אפשר לראות, בין השאר, את פסלו של ישראל הדני, שהוצב כאן לפני כשנתיים. הדני עיצב את הפסל בהשראת "אינוקשוק" – תמרורי הכוונה מגושי אבן גדולים, שאותם נהגו להציב האסקימואים בצפון קנדה, והם מסמלים גם אחווה ורעות. הגן והמרכז הקהילתי, שבו הוצגה התערוכה השלישית המוקדשת לפנתרים השחורים, חודשו הודות לתרומה שהקרן לירושלים גייסה בקנדה.
7. סמטת חולדה הנביאה
גם מי שביקר ביפו העתיקה, בצפת או בשכונת נחלאות הירושלמית, לא ראה סמטה כמו סמטת חולדה הנביאה – סמטה צרה, הנמתחת בסך הכל לאורך של כמאה מטרים, מרוצפת כולה באבן, ומשני צדיה בתי מגורים. חלק מהבתים, ברובם פלסטינים שנבנו לפני הקמת המדינה, בנויים מאבן ובקו אפס של המגרש, כלומר החזית שלהם נושקת לסמטה.
לבניין הפינתי תריסי ברזל צבועים בכחול בהיר, אחידים ויפים, שבהם משולבות מחיצות עץ כדי להקשות על הצצה. בהמשך יש בתים שגינה מטופחת חוצצת בינם לבין הסמטה. עשרות עציצים מעניקים לסמטה אווירה נעימה. גם ביום חמסין כבד במיוחד, הטמפרטורה כאן צונחת והאוויר צונן ונעים.
מבט על השלטים עם שמות הדיירים בכניסות לבתים, מגלה שגרים כאן לא מעט אנגלוסקסים, שהמקום המיוחד קסם להם.
פורסם לראשונה במגזין דבר המודפס למנויים, גיליון מאי 2021. לקריאת כתבות נוספות מהגיליון: https://www.davar1.co.il/topic/50-לפנתרים-השחורים/
