מטבע לשון שחוזר על עצמו בטיעונים של בכירי האוצר בעד חזרה למדיניות הצמצום התקציבי הוא ש"ישראל זה לא ארה"ב". מי שהקשיב לדברי בכירי המשרד בעשורים האחרונים יתקשה להתעלם מהאירוניה: אותם גורמים שמסבירים תמיד למה ישראל היא כלכלה קטנה שצריכה להתאים עצמה למה שקורה בעולם, נזכרים לפתע בריבונות הכלכלית הישראלית. נראה שזה טיעון שעובד רק בצד אחד: ברגע שארה"ב מפסיקה להיות מובילת המהפכה הניאו ליברלית, הגיע הזמן לחפש השראה במקומות אחרים.
ובכל זאת, הטיעונים בשמם אנשי משרד האוצר קוראים לישראל לא לאמץ מדיניות כלכלית מרחיבה כמו תחת ממשל ביידן יכולים להיתפס כעניינים. "אין לנו מדפסת דולרים" הסביר ליברמן, כשהוא מתכוון למעמדה המיוחד של ארה"ב בשוק ההון בגלל העובדה שהדולר האמריקאי הוא מטבע הרזרבה העולמי, ולכן יש לה אשראי נרחב מאד לגייס חוב בתנאים טובים. אבל האמת היא שמעבר לעובדה שגם תנאי החוב של ישראל מצוינים, ארה"ב היא רק הקטר, למה שהולך ומסתמן בתור שינוי בקונצנזוס הכלכלי לגבי חוב, השקעה ותפקיד המדינה, והיא ממש לא לבדה.
כל מדינות ה-G7 התחייבו להציג תכניות השקעה דומות, וקרן המטבע הבינלאומית וה-OECD דוחפות מאז פרוץ משבר הקורונה לגיבוש תכניות מהסוג הזה ברחבי העולם. גרמניה, בריטניה ואיטליה, בשלושתן הייתה נהגוה מדיניות כלכלית שמרנית, לא ממהרות לחזור לתוואי ההתכנסות לגרעון או ליחס חוב תוצר נמוך יותר.
האבסורד מגיע לשיאו כשעדיין מתייחסים בישראל ליחס חוב תוצר של 60% כפי שנקבע באמנת מאסטריכט. ישראל כלל אינה חתומה על אמנה זו, והיא אומצה באופן וולונטרי על ידי פקידי האוצר. האמנה היא בת יותר מ-20 שנה, כבר לפני משבר הקורונה הפסיקה להיתפס כמחייבת, וכעת נראה שאיבדה לגמרי את תוקפה. רק בישראל היא עוד זוכה לעדנה. במקום לקבל השראה מההתפתחויות בקונצנזוס היום, שואבים השראה מהעולם של אתמול.
ובנוגע לעצם הטענה, זו מוסכמה די גורפת שישראל נמצאת היום בתנאים הטובים ביותר לגיוס חוב אי פעם, גם בגלל התנאים העולמיים והריבית הנמוכה, וגם בגלל סיבות פנימיות. ואם כבר רוצים לערב מדפסות, חשוב לזכור שגם זו אפשרות: החוק לאי הדפסת כסף שנחקק בישראל בשנות השמונים, כפי שהיה נהוג אז בעולם. גם זה יכול להשתנות. בתנאי האינפלציה בישראל, שעדיין נמוכה ביחס לעולם, לא בטוח שאפשרות זו צריכה לרדת מהשולחן.
הנייחים והניידים: בין משרד האוצר לבנק ישראל
מה שמעניין במיוחד הוא הפער בין בנק ישראל למשרד האוצר בכל הנוגע לדיון התקציבי, שהתחדד יותר מתמיד בכנס אלי הורביץ האחרון. קשה לחשוד בבנק ישראל בעמדות פיסקליות פרוגרסיביות במיוחד, ובכל זאת נראה ששם יש הכרה עמוקה בהרבה בכך שהקונצנזוס הכלכלי בעולם השתנה בשנה וחצי האחרונות, מה שקשה להגיד על משרד האוצר.
אחת הסיבות לפער הזה נעוצה באופי של כל אחד מהגופים. לטוב או לרע, בנק ישראל הוא גוף עם קשרים חזקים לגופים פיננסיים בינלאומיים אחרים וקשוב מאד לרחשים בחשיבה הכלכלית האקדמית בעולם. בנק ישראל מהווה למעשה אחד הגופים המגשרים בין שוק ההון הישראלי לעולמי, ויש לזה ביטוי בסוג האנשים שמנהיגים אותו, שנוטים להיות בעלי אוריינטציה בינלאומית גבוהה ומקושרים לאקדמיה הכלכלית, בעיקר בארה"ב.
אמיר ירון, למשל, כיהן כפרופסור לכלכלה באוניברסיטת פנסילבניה לפני שנכנס לתפקיד, והמשנה לנגיד אנדרו אביר בילה לא מעט מהקריירה שלו בקרן המטבע הבינלאומית. מישל סטרבצ'ינסקי, מנהל חטיבת המחקר של הבנק, הוא איש אקדמיה, שנמצא בקשר מתמיד עם החשיבה האקדמית הכלכלית ברחבי העולם.
האוצר, לעומת זאת, הוא גוף מבודד ששואב את עובדיו ממקורות מוגבלים – בעיקר ממסלולי הכלכלה באוניברסיטאות תל אביב וירושלים. בעלי התפקידים הבכירים באוצר הם בדרך כלל בוגרי אותם מסלולים שטופחו לאורך שנים בתפקידים שונים בתוך משרד האוצר, לעיתים עם תקופה קצרה מחוץ למגזר הציבורי. יהלי רוטנברג למשל בילה כמעט את כל הקריירה שלו במשרד האוצר, למעט כשלוש שנים בהם כיהן כמנהל כספים ראשי בבזק. ממלא מקום הממונה על התקציבים יוגב גרדוס גם הוא בן טיפוחו של משרד האוצר, ובילה כמעט את כל שנותיו בתפקידים שונים במשרד.
התוצאה היא שה"אקו סיסטם" של אנשי האוצר מקומי יותר. אמיר ירון הוא בהחלט לא דמות שאפשר לחשוד בה בהרפתקנות כלכלית גדולה. ובכל זאת, דברים שרואים משם, לא רואים מכאן.
